דברים לפרשת השבוע - וארא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשת 'וארא' עוסקת במהלכים האלוקיים שאילצו את המצרים לשלח את עם ישראל, אך בתוך הפרשה משובצות גם כמה הדרכות להתבוננות נכונה על ההתרחשויות שמסביבנו.

בתחילה משה רבנו מסרב שבעה ימים, כאשר הקב"ה שולחו להוציא את עם ישראל ממצרים. משה רבנו ידע שעם ישראל עדיין לא הגיע לכלל השלמות, שגלות מצרים היתה צריכה להביאו. לכן סבר משה כי עדיף שיגאלו בעוד זמן מה, עם כל הסבל הכרוך בכך, מאשר שיגאלו עכשיו ואח"כ יזדקקו לגלויות נוספות על מנת להגיע לשלמות. אולם ההשגחה האלוקית ידעה שאם הם יישארו במצרים זמן נוסף, כבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה. משום כך הקב"ה שולח את משה.
משה רבנו טען שצריך לשלוח את אהרון והזקנים, שהם טובים ממנו, ולא אותו. ה' נתן לו שני אותות. האות הראשון הוא המטה שנהפך לנחש, וכשאחז אותו בזנבו הפך למטה, דהיינו, הזנב הפך לראש.בזה רצה הקב"ה לרמוז לו ,שלפעמים יש להעמיד מנהיג על העם למרות שלא גדל בתוכו ולא היה מוכר, כל זאת בשל הסגולות הנפשיות של אותו אדם.

אח"כ אומר הקב"ה למשה, שאם לא יאמינו לשני האותות האלה, יבוא האות השלישי שהוא שונה מהשניים הראשונים אשר באו כדי לאמת את השליחות. באות השלישי ה' אומר למשה לקחת ממימי היאור, לשפוך על היבשה והם יהפכו לדם. אות זה לא בא לאמת את השליחות, אלא בא לומר שמי שיתחכם עם מהלך הגאולה, מהלך הגאולה עצמו יהפך לו לרועץ. ואכן כך באמת היה, שכל אלו שלא רצו להיגאל מתו בשלושת ימי האפילה ולא זכו לצאת ממצרים.

הדבר מודגש פעמיים בפסוק "וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאוֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" כדי לרמוז שכך הדבר אף לדורות עולם, שכשהקב"ה גואל את עם ישראל ויש אנשים שחושבים שזו אינה הגאולה, הקב"ה מעניש על כך. "והיו לדם ביבשת" - המים שנותנים חיות, אם הם לא מתקבלים על ידי מי שצריך, הם נהפכים לו לרועץ.

דוגמא לדבר אנו מוצאים בזמן המלכים, כשהיה רעב בשומרון. אחר מפלת חיל ארם היה ניתן להשיג חיטים ושעורים בזול. מי שלגלגו על כך נרמסו בזמן שהעם פרץ החוצה, וכך לא זכו לגאולה.

כך גם לדורות. כל מי שלא מאמין שזו גאולת עם ישראל ומתחכם,  הגאולה כשלעצמה עלולה חלילה להיהפך לו לרועץ.

אנו מאמינים שגילויי ההשגחה האלוקית, שהשיבה את עם ישראל לארצו, אלו מהלכים אלוקיים ואל לנו להתחכם יותר מדי. יש להודות על מה שיש, וכל כמה שעם ישראל יהיה מוכן יותר וירצה יותר את הגאולה, אזי המהלכים יהיו מהירים וקלים יותר לעם ישראל.

אנו רואים זאת בכל שבע המכות שמוזכרות בפרשתנו, שעל ידן  העניש הקב"ה את המצרים, כדי להמריץ אותם לשלח את ישראל וכן על מנת שיפיקו את הלקחים על ההשגחה. אין מקרה בעולם והכל תחת השגחת ה' על עם ישראל, בין אם מבינים ובין אם לא מבינים.

אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ בדורנו, ילך ויגדל, ילך ויתרחב, עד שנגיע לראות את  הגאולה על כל מרחביה, ועם ישראל יתעורר לתשובה שלמה. המצב העכשווי הוא רק זמני. אם נהיה ראויים, יעשה הקב"ה כך שהמהלכים האלוקיים יתרחשו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה בקרוב לראות בישועת ה' על עמו ועל נחלתו.

דברים לפרשת השבוע - שמות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

ספר שמות בכללו נקרא על ידי הראשונים 'ספר הגלות והגאולה'. הגלות היא קיום הנבואה שנאמרה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
מה היתה מטרת הגלות, מה היא תרמה לבניינה של האומה?
אומרים המפרשים, שהגלות היתה כדי שעם ישראל יפנים את ענין ביטול הרצון העצמי להשתעבדות כלפי שמיא. כמו שעבד אינו עושה כל מה שליבו חפץ אלא את מה שאומרים לו, כך גם כאן, העבדות הקשה באה לדכא ולהחליש את החומר עד כדי שיוכלו לומר 'נעשה ונשמע'.
כמובן חלק גדול מעם ישראל לא הגיע למדרגה הזו ולא יצא ממצרים, וגם לאלו שיצאו ממצרים היו מידי פעם מעידות, אך מבחינה בסיסית עם ישראל הוכשר על ידי הגלות לומר 'נעשה ונשמע'.

כשהחליט הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים, אמר הקב"ה למשה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". לפי חז"ל, רק לאחר שבעה ימים  ניאות משה לקבל על עצמו את השליחות הזאת. כיצד יתכן שמשה רבנו לא קיבל מיד את השליחות, הרי היה צר לו מסבלם וצרתם של בני ישראל ? אנו רואים בתחילת הפרשה, שכאשר יצא משה מפלטין של מלך וראה איש מצרי מכה איש עברי, מיד נחלץ לעזרתו להצילו, ואם הוא יודע שעם ישראל סובל מאד, איך הוא אומר "שלח נא ביד תשלח" ? מדוע לדחות את הגאולה ולא לגאול עכשיו?
אלא, שידע משה רבנו כי גלות מצרים טרם השלימה את המטרה שלשמה עם ישראל יצא אליה. לא כולם הגיעו למדרגה הראויה, ולא כולם היו מוכנים לגאולה. משה חשב שעדיף שיישארו עוד זמן מה במצרים, למרות המשך סבל עול השעבוד, בכדי שבסופו של דבר יצאו לחרות עולם ולא יגלו שוב.

אולם משה רבנו לא ידע, שאם יישארו עוד עלול להיווצר מצב שכבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה. משל לאדם שנפצע קשה בתאונת דרכים, אם יגישו לו טיפול רפואי בהקדם יצילו את חייו, אך אם חלילה ימשיך לדמם על הכביש, לאחר זמן קצר לא יהיה את מי להציל. משום כך 'הכריח' הקב"ה את משה רבנו לגאול את ישראל.

לפי זה צריך להבין את דברי משה רבנו בהמשך: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". אם לא הגיע זמן הגאולה - מדוע נשלחתי, ואם הגיע - מדוע הוכבד עול השעבוד?

בפסוקים אין תשובה מפורשת לכך, אך המפרשים אומרים, שמה שאמר הקב"ה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – זאת התשובה. הקב"ה מבקש לומר למשה, שלא יחשוב שהכבדת עול השעבוד היא 'המצאה' של פרעה, אלא שהכל לפי התכנון של ה', מפני שעם ישראל לא היה זכאי לכך שמהלך הגאולה יתחיל בשידוד מערכות הטבע ע"י ניסים.  הכבדת עול השעבוד באה כתחליף לאי זכאותם.

"עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" - הכל מתוכנן ע"י הקב"ה, כדי שמכאן ואילך תתאפשר היציאה בדרך של שידוד מערכות הטבע.

עם ישראל לא גילה מספיק נכונות להיגאל, כפי שחז"ל אומרים, שמשתתפי המשלחת שהייתה אמורה להופיע לפני פרעה ולדרוש "שלח את עמי ויעבדוני", נשמטו  אחד אחד - הם פחדו לבוא לפני פרעה. כשבאו משה ואהרן, היה יכול פרעה  לומר להם: 'את מי אתם מייצגים, העם לא רוצה'. משום כך בא עליהם העונש של הכבדת עול השיעבוד , אך התוצאה היתה  שנסללה הדרך לגאולה, ועם ישראל הגיע למעמד הר סיני כדי לומר  'נעשה ונשמע'.

המפרשים אומרים שגלות מצרים היא אב טיפוס לגלויות האחרות, כפי שאנו רואים בדורות שלנו את המצב בו עם ישראל נתון. אנו מאמינים שעם כל הייסורים הפוקדים את עמנו כתוצאה מהחולשות, בסופו של דבר ניגאל.

אין לנו ספק שתהליך גאולת עם ישראל שהתחיל בדורנו  יגדל ויפרח, עד שנזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ובישועת ה' על עמו ונחלתו.

השלג בהלכה מאת הגאון הרב ליאור שליט"א - 9 דקות


דברים לפרשת השבוע - ויחי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו פותחת במילים "ויחי יעקב בארץ מצרים". בדרך כלל המילה "ויחי" כוללת בתוכה לא רק חיים רגילים, אלא חיים של שמחה ועונג. עד עתה יעקב אבינו סבל מעשיו ומלבן, אח"כ צרת יוסף שארכה כ"ב שנה, וכל אותן השנים היה יעקב בעצבות ובאבלות. לעומת זאת באותן שבע עשרה שנה שבהן היה במצרים, אף שהיה בחוץ לארץ ולא שרתה עליו קדושת ארץ ישראל, מבחינה אישית הוא חי בשקט ובשלוה, ולא היו לו דאגות או בעיות פרנסה ובטחון. שנים אלו הקדיש יעקב לחינוך נכדיו וניניו. חז"ל אומרים שהוא לא הסתלק מן העולם עד שראה שישים ריבוא צאצאים, בהם החדיר את החינוך לקדושת החיים היהודיים.

הברכה שיעקב ברך את נכדיו "ישימך אלקים כאפרים ומנשה" התקבלה כברכה שכל אב מברך את בניו בלילי שבתות ובהזדמנויות אחרות. מפני מה זכו מנשה ואפרים בדבר זה, הרי היו ליעקב אבינו עוד בנים ונכדים צדיקים?

אלא שיעקב אבינו העריך במיוחד את מנשה ואת אפרים, מפני שעד שכל משפחתם ירדה למצרים הם גדלו שם לבד. לא כעשרת בני יעקב שהוא גידלם, ובזמן שהיה רועה את צאן לבן היה מלמדם, והחברה שלהם היתה בתוך המשפחה. מנשה ואפרים נולדו וגדלו בארץ מצרים, והחברים הטבעיים שלהם היו בני הנסיכים, שכל מעייניהם ומאוייהם היו חיי הנאה ותענוגות. אך מנשה ואפרים לא נגררו אחריהם, אלא גדלו ברוח ישראל סבא ושמרו על קדושת החיים. לכן יעקב אבינו מברךאת כל בית ישראל בשמם, שאפילו אם הילדים יקלעו למצב בו אין סביבה של שומרי תורה ומצוות ואווירה תורנית מתאימה, בכל זאת ישמרו על התכנים הרוחניים אותם ינקו בבית אבא, וימשיכו לחנך כך גם את הדורות הבאים.
לכן זו הברכה של ההורים לילדיהם, שבכל מקום שיהיו ימשיכו לדבוק בערכיהם המקודשים ולא יגררו אחר הסביבה הקלוקלת.  מי שמקבל את החיסון הנכון מהוריו, יכול לעמוד איתן מול כל האתגרים העומדים לפניו.

יהי רצון שיזכו כל ההורים לחנך את ילדיהם לתורה ולמצוות, ולנסוך בהם את החוסן הנפשי לעמוד מול ההשפעות החיצוניות, ויעמידו דור ישרים מבורך.

דברים לפרשת השבוע - ויגש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

לאחר שנודע ליעקב שיוסף חי אמר: "אלכה ואראנו בטרם אמות" - יעקב חשב לראות את יוסף ולחזור לארץ ישראל, אך יוסף גילה לו שיש עוד כמה שנות רעב, והוא לא יוכל לשלוח אספקה סדירה ממצרים לכנען, ולכן על יעקב להישאר במצרים.

יעקב חשש מכך, ולאחר שהקריב קרבנות אמר לו ה' במחזה הלילה שזו תחילת הגלות. הרמב"ן מסביר שהמחזה בלילה דוקא מרמז על הגלות שנמשלה ללילה.

יעקב אבינו חשש מהירידה הרוחנית בארץ נכר. אמנם גם בארץ הייתה עבודה זרה, אך המקום עצמו מוכן לקדושה, ושם היו אביו ואבי אביו.

הדאיגה אותו השפעת טומאת מצרים על הדורות הבאים, מפני שמצרים הייתה מרכז העולם התרבותי הנוגד את עולם התורה והצניעות. ואולם, הקב"ה אומר לו "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך וכו'".

יעקב ויוסף חשבו לפנות את ארץ גושן מכל יושביה הקודמים, ויוסף עשה זאת במסווה של פינוי התושבים, כי מכרו איש את שדהו. זו היתה עילה כלפי חוץ, אך יוסף באמת התכוון להשוות את כולם, שלא יפגעו באחיו מפני שהם גולים, וכך עשה את כולם גולים ואין איש במקומו.
יוסף רצה שכל אחיו יגורו יחד, שיהיו שכונות ואוהלים רק של בית ישראל, ולא יתערבו עם הגויים. כתוב שיעקב שלח את יהודה "להורות לפניו גושנה", אומרים חז"ל, שהדבר הראשון שיעקב אבינו דאג שיהיה במצרים היה תלמוד תורה לדור הצעיר. הוא רצה לגדלם מקטנותם לתורה של בית אבותיו. רצה שידעו מי היה הסבא יצחק, מי היה הסבא רבא אברהם, מהו הייעוד שלהם ומפני מה הם אומה נפרדת ואינם משתחווים לאחרים החיים באותו דור.

יעקב אבינו, בתקופת שהותו במצרים שבע עשרה שנה, חינך את הקטנים ולימד אותם תורה ויראת שמים.

בכל מקומות גלותו היו לעם ישראל מוסדות תורה. רבי יהושע בן גמלא התקין שילמדו תורה בכל מקום, גם את מי שאין לו, על חשבון הציבור. אם הילדים מקבלים מגיל צעיר את החינוך הנכון הם ממשיכים את מסורת הוריהם. כאשר לא מחנכים לאמונה בבורא עולם ולתיקון המידות שהם העיקר - התוצאות הן עגומות ביותר.

מוסדות החינוך המחנכים את הילדים מקטנותם לאהבת התורה ולשמירת הקדושה, בתחום שבין אדם למקום ובתחום שבין אדם לחברו, הם השומרים על גחלת עם ישראל. לא די לדבר עברית ובאותה נשימה לחקות את תרבות המערב. אם אין חינוך לקדושה, לתורה ולתיקון המידות אין תימה שיש עלייה באלימות הנוער וכו'.

על ההורים לדעת שיש להם אחריות על הנפשות הטהורות, שההשגחה האלוקית זיכתה אותם בהם, לגדלם ולחנכם בדרך הנכונה.

יהי רצון שכל ילדי ישראל ילכו בדרכה של תורה, ויהיו נאמנים לעם ישראל ולארץ ישראל.

הלכות חנוכה מאת הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

דברים לפרשת השבוע - מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

חז"ל אומרים שיוסף נענש ונשאר עוד שנתיים בכלאו, לאחר שפתר את חלום שר המשקים, משום שסמך עליו ואמר "כי אם זכרתני".

נשאלת השאלה: הרי יוסף היה אסור בבית האסורים רק בשל עלילה שיקרית, וכי לא הגיוני היה שיעשה כל השתדלות לצאת משם? מדוע חז"ל מותחים ביקורת על מעשה זה?

אלא, חז"ל ידעו גם ידעו שיש חובת השתדלות על כל אדם, אך יוסף, לגודל מעלתו, לא היה צריך להיתלות על חסדיו של אותו גוי שאין לו כל מחויבות מוסרית לגמול לו טובה תחת טובה. התקיימה ביוסף דרשת הכתוב "וסביביו נשערה מאד" - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

עוד שאלה קשה נשאלת בפרשה זו: לאחר שמתמנה יוסף למשנה למלך וכל האפשרויות בידו, מדוע אינו מודיע לאביו על קיומו, הרי ידע את גודל אהבתו של אביו אליו, ושיער מה גודל צערו בהעדרו?

אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם אמיתיים וצריכים להתקיים לכל פרטיהם. הוא הבין שאסור לו לנקוט צעד כלשהו העלול לשבש את קיום החלומות. רק לאחר שאחיו באו והתקיים החלום הראשון, נקט בפעולות כדי שיתקיים גם החלום השני. יוסף ידע שאביו לא ינוח ולא ישקוט עד אשר בנימין ישוחרר, וציפה שיבוא למצרים. מהלך זה היה קשה מאד עבורו, אך הוא לא שיבש אותו, כשם שלנביא אסור לכבוש את נבואתו.

ההשגחה האלוקית סיבבה כך, שיוסף ירד למצרים ויכין את התשתית לקליטת ישראל כדי שיוכלו להתפתח לאומה. אם יוסף לא היה שליט וישראל היו יורדים כעבדים בגלל הרעב, בית ישראל לא היה יכול להתפתח. יוסף דאג לפנות להם את ארץ גושן ולהכין את המקום. הראשון שהכיר בעם ישראל כעם היה פרעה שאמר "הנה עם בני ישראל". עד אז הם היו רק צאצאים של ישראל (יעקב), ומאז קבלו גדר של עם.

על פרשת מקץ אומר המדרש "קץ שם לחושך". פרשה זו תמיד נקראת בחנוכה, שגם בו הושם קץ לחושך היווני ע"י הדלקת מנורת ביהמ"ק ע"י החשמונאים.
גם בזמננו, אף אם אנו חשים קצת בתוך חושך, לא ניפול ליאוש. כמו שיוסף לא איבד את עשתונותיו ותקוותו, למרות שכל אסיר במצב דומה אמור להיות שפל ושפוף, כך גם אנו. אע"פ שאין אנו רואים פתרון הגיוני לבעיותנו אנו מאמינים שלא ייטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב, אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ, ילך יגדל ויתפתח בבחינת "מוסיף והולך", במהרה בימינו.

דברים לפרשת השבוע - וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההסטוריה של עם ישראל.

פרשת יוסף ואחיו נראית לנו משונה: איך יכול להיות שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך
 האחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול כמו אצל אומות העולם, בודאי שלא לשבטי יה.       

אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף
 והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נפלו מעט ממדרגתם הרוחנית הגבוהה, אביהם צריך לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בודאי לא התכוון להתגאות ולהבליט את אישיותו, כמו שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.

אולם האחים רצו לסלקו מפני שחשבו שהוא מתנהג בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו
 דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת בבא בתרא ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.

הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם בחושבו שרק הוא
 ראוי להיות אבי האומה הנבחרת, כמו אצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אך יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, אך כשהבהמה מפרכסת אסור להם עדיין לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי. לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מתירה למרות שהבהמה מפרכסת .אכן מסתבר שיש לישראל דין קל יותר מאשר לאומות העולם בענין זה. האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל גם לקולא, למרות שעדין לא ניתנה תורה, ויוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נח, ולכן המפרכסת אסורה להם.

את
 גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף, ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה שהשפיעה לדורות, עד שאמרו חז"ל שמכירת יוסף גרמה לגזירת עשרת הרוגי מלכות. מכל מקום הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.

לירידת יוסף למצרים היו שתי מטרות:
א.      שיהיה בכל מצרים לפחות יהודי אחד הנשאר בצדקותו, תמימותו וישרותו,שאינו נגעל במאכליהם, ואינו מועד בתחום הצניעות. יוסף השריש בכל צאצאי יעקב אבינו לדורות, את התכונה של שמירה על הצביון היהודי גם בין הגויים.
ב.       כדי לאפשר את התנאים לקיום הפסוק "גר יהיה זרעך בארץ לא להם'.
מכאן אנו למדים שגם אם בהסתכלות ראשונה ישנם דברים הנראים שוליים ואינם חשובים, יש יד מכוונת ותמיד תצמח מכך תועלת כלשהי לעם ישראל.
גם בדורנו, ההשגחה האלוקית מסכסכת את אוייבי ישראל זה עם זה, כדי שלא תהיה להם יכולת לפגוע בעם ישראל. נקוה שלא ירחק היום בו נזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.

דברים לפרשת השבוע - וישלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בשובו של יעקב אבינו מפדן ארם לארץ ישראל, ובאירועים שעברו עליו בדרך. יעקב אבינו שולח מלאכים לעשיו כדי להודיע לו שהוא בא, ורוצה למצוא חן בעיניו – "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". חז"ל מותחים ביקורת על מהלך זה, ואומרים שעדיף היה לו לבוא בשקט, ולא לפרסם את דבר בואו. יעקב חשש ונקט אמצעי זהירות סבירים - דורון, תפילה ומלחמה. לאחר מכן, כשראה שעשיו לא בא, התחיל להתקדם לכיוון ארץ ישראל במחשבה שאולי עשיו זנח את תכניותיו.

בהמשך נאבק יעקב עם המלאך "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר"
. הרמב"ם סובר שכל ענין זה לא היה במציאות אלא במראות הנבואה, כדי לחזק את יעקב שלא יפחד מהמאיימים עליו. אולם קשה על הרמב"ם, שהרי אם הכל היה בחלום, איך אח"כ יעקב צלע על ירכו?

האברבנל ,בפירושו על 'מורה נבוכים', מסביר שאצל אנשי מעלה כמו יעקב אבינו ההתפעלות ממראה החלום היא גדולה כל כך, עד שהיא יכולה לתת את אותותיה בגוף הגשמי.
גדולי המקובלים ובהם הרמב"ן סוברים שזו היתה התגלות אמיתית של מלאך בדמות אדם, כמו במקומות נוספים במקרא, ומה שכתוב שהמלאך לא היה יכול לו, הכוונה שלא היתה לו רשות לפגוע בו.

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". כדי להתמודד עם האיום של עשיו, כינס יעקב את כל בני משפחתו, ועשה את כל ההכנות בדרך הטבע  לקראת המאבק על הקיום הפיזי של בית יעקב. אך היתה זו גם מלחמה רוחנית,שיעקב נשאר בה לבדו. המאבק בין יעקב לשרו של עשיו יימשך כל זמן שהחושך יכסה ארץ, כל זמן שהבערות עדיין תשלוט, והרשעות לא תכיר במלכות ה' ואחדותו. המאבק יימשך עד עלות השחר, עד שיבקע אורו של משיח, ויכירו כל באי עולם במציאות ה', ובתפקידו של האדם בבריאה. רק אז ייפסק המאבק.

יציאת יעקב אבינו לגלות מסמלת את מצב הגלות של עם ישראל, בו יש מאבק הנמשך עד היום בין העולם האלילי (למחצה, לשליש ולרביע) ובין היהדות הנאמנה. אומות העולם נאבקות בעם ישראל, ושורש המאבק הוא על הדת והאמונה.

לצערנו הרב גם בעמנו לא כולם מבינים את שורש הבעיה, אך מי שקורא את הפרשה ומבין מה התרחש בין יעקב לעשיו, יודע שהגויים הנאבקים בנו עומדים נגד ה' ונגד משיחו. אלו העומדים על משמר היהדות, למרות שהם בודדים כיעקב אבינו בשעתו, מועטים בכמותם אך לא יפלו ברוחם. כמו שיעקב גבר על שרו של עשיו, כך האמת סופה לנצח - "ותזרח לו השמש".

אנו מאמינים שלא ירחק היום ונזכה לראות את תורת ישראל מאירה את כל המחשכים, ועם ישראל כולו יבין את הקשר בינו לבין אלוקיו
 וארצו.

דברים לפרשת השבוע - ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.

בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשיו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא הסתגר ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן והיה מעביר להם את מה שלמד בעצמו, את מה שלמד אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.

יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום של בין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.

דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאימו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא רק דודאים הגדלים הפקר.

דוגמא שניה: יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק אותו שאל לבן "למה גנבת את אלוהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו, הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו כבר מקטנות, והם היוו את התשתית של כנסת ישראל.

דבר זה מלמד אותנו שגם כשנמצאים בגלות הארוכה והחשוכה, מי שהולך בדרכו של יעקב אבינו מחזיק מעמד ולא מושפע מהסביבה. חז"ל דרשו על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם", שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית.  ה'שפת אמת' אומר שעומק הענין שתיקן יעקב את תפילת ערבית כשיצא לחוץ לארץ, לגלות, בזמן החושך, הוא  כושר העמידה הרוחני גם בחשכת הגלות. בערבית אומרים 'אמת ואמונה' כדי להדגיש שגם אם נמצאים בחשכת הלילה ובדרך הטבע לא נראה מוצא מהסבך, אנו  מאמינים שהקב"ה יושיע אותנו, כמו שלאחר השואה האיומה הקב"ה נתן כח לעם ישראל לעמוד על נפשו ולהקים מדינה.

יהי רצון שנזכה  ללכת בדרכו של יעקב אבינו ולגדל את בנינו בדרך התורה, שיוכלו לעמוד איתן באמונתם מול כל הנסיונות שיש בדורנו.

דברים לפרשת השבוע - תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו היא היחידה שהתורה מקדישה למעשיו ולפעלו של יצחק אבינו, לא כמו אצל יעקב שהתורה מקדישה לו שש פרשיות. יצחק בשל מעלתו הרוחנית, היה מנותק מהעולם הזה, התקדש בעקידה כעולה תמימה, ומעשיו בעולם המעשה היו מועטים מאוד.
הענין המרכזי שמסופר עליו הוא ברכתו לבניו, לפני שהסתלק מן העולם
.
כאן נשאלת השאלה :
 האם יצחק אבינו טעה עד כדי כך שחשב שמעשיו תצא האומה הישראלית, ואם אמנם חשב כך, איך לא העמידה אותו רבקה על טעותו?
הנצי"ב מסביר שהיחס בין רבקה ליצחק לא היה כמו זה שבין שרה לאברהם. כאשר שרה רצתה לומר משהו
 לאברהם היא אמרה לו דברים מפורשים, ואפילו בלשון קשה – "חמסי עליך". לרבקה, מאז מפגשה הראשון עם יצחק כשנפלה מעל הגמל  ונבהלה, היתה רתיעה מיצחק, לא כמו לכל אישה כלפי בעלה, שיכולה להוכיח אותו ולהעיר לו.

לפי הנצי"ב, יצחק לא חשב שמעשיו תצא האומה הנבחרת. הוא ידע
 שיעקב איש תם יושב אהלים וממנו תצא האומה הישראלית. אלא שהוא חשב שעליו לעשות הכל לפי הדרכתה של תורה, ואם יעשה חסד או שאר מעשים שבין אדם לחברו, בגלל סיבה אנושית ולא בגלל ציווי אלוקי - לא יחשב לו. מעלתו של יצחק היתה כל כך גדולה, עד שכל מה שעשה, גם מעשים אנושיים, היה על פי הציווי האלוקי. מצאנו כך גם בכיבוד אב ואם, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" – על האדם לכבד את אביו ואימו, לא בגלל הסיבה האנושית של הכרת הטוב, על שהוריו התאמצו עבורו וטפלו בו, אלא בגלל הציווי האלוקי, למרות שבפועל המעשה הוא אותו מעשה.

רבקה, בשל אהבתה ליעקב, רצתה שגם כשהוא יעשה חסדים מתוך גישה אנושית , ויחשב לו הדבר כמצווה. כמו שאנו רואים במלכי
 ישראל, למרות שהם עבדו עבודה זרה והכעיסו את הבורא, הם היו מלכי חסד, לא משום הציווי האלוקי אלא מתוך גישה אנושית. בכך היתה לה מחלוקת עם יצחק. יצחק חשב שיעקב בדרגה שהוא עושה הכל לשם שמיים ואפילו פעולות אנושיות, ואילו את עשיו רצה לזכות במצוות כיבוד אב לפחות מההיבט האנושי. אבל רבקה רצתה לגרום לכך שגם הרשעים שיצאו מיעקב יתברכו כשיעשו חסדים ומעשים טובים. ולפי זה לא היתה ממש מחלוקת ביניהם וכולם ידעו את מעשיו של עשיו.

יעקב חשש לומר "אנכי עשיו בכורך" ובכך לרמות את אביו. אמנם יש מצבים
 שמותר לשנות, אך רק לשם שמים, ללא כל נגיעה אישית. כך אמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה", מפני שאם בעבירה לשמה האדם משלב נגיעה אישית כלשהי – נענש על כך.מכאן אנו רואים את גדלותו של יעקב, כמה חשש מפני השקר, אך מכיון שעשה זאת בציווי אמו - לא נענש.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי אבותינו הקדושים וללמוד ממידותיהם הטובות.

דברים לפרשת השבוע - חיי שרה - שבת חברון, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו מסופר על שליחת אליעזר למצוא כלה ליצחק.

נשאלה שאלה: איך יתכן שבכל ארץ כנען, שהיו בה עמים שונים, לא היה אפשר למצוא אישה אחת שתתאים ליצחק, עד שהיה צריך לשלוח אותו לארם נהריים, מקום הולדתו של אברהם אבינו? הרי גם בני משפחתו בחרן היו עובדי אלילים, וכשאליעזר מגיע, לבן אומר "ואנכי פניתי הבית", ודורשים חז"ל שהוא הוציא מביתו את כל הפסלים והתמונות של העבודה זרה שאנשי המקום עבדו. א"כ מה המעליותא שלהם על אנשי כנען. מדוע אברהם אבינו עמד בתוקף על כך שיצחק לא ייקח אישה מבנות כנען?

אלא שיש לדעת, שבדורו של אברהם טעו בני אנוש בשני סוגי טעויות. טעות אחת היא בעניני השקפה, דעות עקומות, ובמיוחד כמיהה לעבודה זרה. הטעות השניה היא בתחום של תיקון המידות ובין אדם לחברו. ברור שיותר קשה לאדם לתקן את מידותיו הרעות, הברבריות, האכזריות, השנאה, הקנאה, הכעס, ושאר מידות רעות שתורת ישראל מדריכה להיות נקיים מהם. זו לא עבודה של יום אחד, אלא של שנים, כמו שאומר הגר"א, שיותר קל לאדם ללמוד את כל הש"ס מלשבור מידה רעה אחת. השפעתו של אברהם אבינו על אנשי ארץ מולדתו בתחום שבין אדם לחברו היתה גדולה עוד מאז שהוא היה שם (אנו רואים זאת כאשר אליעזר בא ושאל היש מקום ללין ומיד הכניסו אותו ונתנו לו ולגמליו מקום) למרות שעדיין נשארו עובדי עבודה זרה, חוץ מרבקה שהיתה כשושנה בין החוחים.

אברהם אבינו העדיף משפחה של עובדי עבודה זרה על פני אנשים עם מידות רעות, מפני שגם מי שעובד ע"ז, אם מידותיו מתוקנות יודה על האמת כאשר יוכיחו לו שהאליליות היא שטות וטעות, אך קשה מאוד לשנות מידות ותכונות של אדם.

החלק הראשון של פרשתנו עוסק ברכישת מערת המכפלה וקבורתה של שרה אמנו. הרמב"ן אומר שיש חשיבות לכבד את מקום מנוחתם של אבותינו, מתוך אמונה בכך שיש חיי נצח. חייו של אדם לא מסתיימים בכך שהנשמה נפרדה מהגוף, אלא הוא ממשיך במתכונת חיים אחרת. מערת המכפלה משמשת מקום השראה בכך שבני אברהם יצחק ויעקב באים לקברי אבותיהם ומתחברים להשקפתם, לפועלם, למעשיהם ולמחשבותיהם, ויונקים מהם את החוסן הנפשי והגבורה ללכת בעקבותיהם.

כלב בן יפונה השתטח על קברו של אברהם אבינו מפני שרצה להתחבר לעומק אמונתו בדורו ולעמוד מול המתנגדים לכניסה לארץ. כך גם אברהם אבינו, אע"פ שאפילו לא היה לו מקום קבורה בארץ, האמין בהבטחת ה' על נתינת הארץ ולא ערער אחר מידותיו של הקב"ה, למרות שבדרך הטבע לא ידע איך היא תתקיים. התחברות זו לאברהם אבינו נסכה בכלב כח וגבורה לעמוד מול רוב הציבור.

מכאן אנו למדים כיצד לעמוד בנחישות מול החלשים בעמנו, שאינם מבינים את זכותנו על כל מרחבי ארצנו, ומוכנים להסגיר חבלי ארץ תמורת דמיון של שלום אע"פ שהמציאות טופחת על פניהם. אנו שואבים מאבותינו הקדושים ישני חברון את עומק האמונה הנותנת לנו עוז וגבורה וכושר עמידה מול המציאות הקשה.

בשבת פרשת 'חיי שרה' אנו מקבלים חיזוק גדול מהמוני בית ישראל הבאים לעיר האבות (ומהרבבות שנבצר מהם להגיע) ומביעים בכך את הזדהותם עם ההתישבות בכל מרחבי ארצנו ועם זקיפת קומתה של האומה. מהם אנו שואבים את הכח לעמוד במצבים שאין להם פתרון בדרך הטבע, ויודעים שדבר אלוקינו יקום לעולם.

אנו מאחלים לכל הציבור הקדוש שיזכה לשאוב עוצמות ממקום זה, עד שנזכה שכל ארץ ישראל תהיה בידי בניו של אברהם אבינו לעד ולעולמי עולמים.

דברים לפרשת השבוע - חיי שרה - שבת חברון, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו מסופר על שליחת אליעזר למצוא כלה ליצחק.

נשאלה שאלה: איך יתכן שבכל ארץ כנען, שהיו בה עמים שונים, לא היה אפשר למצוא אישה אחת שתתאים ליצחק, עד שהיה צריך לשלוח אותו לארם נהריים, מקום הולדתו של אברהם אבינו? הרי גם בני משפחתו בחרן היו עובדי אלילים, וכשאליעזר מגיע, לבן אומר "ואנכי פניתי הבית", ודורשים חז"ל שהוא הוציא מביתו את כל הפסלים והתמונות של העבודה זרה שאנשי המקום עבדו. א"כ מה המעליותא שלהם על אנשי כנען. מדוע אברהם אבינו עמד בתוקף על כך שיצחק לא ייקח אישה מבנות כנען?

אלא שיש לדעת, שבדורו של אברהם טעו בני אנוש בשני סוגי טעויות. טעות אחת היא בעניני השקפה, דעות עקומות, ובמיוחד כמיהה לעבודה זרה. הטעות השניה היא בתחום של תיקון המידות ובין אדם לחברו. ברור שיותר קשה לאדם לתקן את מידותיו הרעות, הברבריות, האכזריות, השנאה, הקנאה, הכעס, ושאר מידות רעות שתורת ישראל מדריכה להיות נקיים מהם. זו לא עבודה של יום אחד, אלא של שנים, כמו שאומר הגר"א, שיותר קל לאדם ללמוד את כל הש"ס מלשבור מידה רעה אחת. השפעתו של אברהם אבינו על אנשי ארץ מולדתו בתחום שבין אדם לחברו היתה גדולה עוד מאז שהוא היה שם (אנו רואים זאת כאשר אליעזר בא ושאל היש מקום ללין ומיד הכניסו אותו ונתנו לו ולגמליו מקום) למרות שעדיין נשארו עובדי עבודה זרה, חוץ מרבקה שהיתה כשושנה בין החוחים.

אברהם אבינו העדיף משפחה של עובדי עבודה זרה על פני אנשים עם מידות רעות, מפני שגם מי שעובד ע"ז, אם מידותיו מתוקנות יודה על האמת כאשר יוכיחו לו שהאליליות היא שטות וטעות, אך קשה מאוד לשנות מידות ותכונות של אדם.

החלק הראשון של פרשתנו עוסק ברכישת מערת המכפלה וקבורתה של שרה אמנו. הרמב"ן אומר שיש חשיבות לכבד את מקום מנוחתם של אבותינו, מתוך אמונה בכך שיש חיי נצח. חייו של אדם לא מסתיימים בכך שהנשמה נפרדה מהגוף, אלא הוא ממשיך במתכונת חיים אחרת. מערת המכפלה משמשת מקום השראה בכך שבני אברהם יצחק ויעקב באים לקברי אבותיהם ומתחברים להשקפתם, לפועלם, למעשיהם ולמחשבותיהם, ויונקים מהם את החוסן הנפשי והגבורה ללכת בעקבותיהם.

כלב בן יפונה השתטח על קברו של אברהם אבינו מפני שרצה להתחבר לעומק אמונתו בדורו ולעמוד מול המתנגדים לכניסה לארץ. כך גם אברהם אבינו, אע"פ שאפילו לא היה לו מקום קבורה בארץ, האמין בהבטחת ה' על נתינת הארץ ולא ערער אחר מידותיו של הקב"ה, למרות שבדרך הטבע לא ידע איך היא תתקיים. התחברות זו לאברהם אבינו נסכה בכלב כח וגבורה לעמוד מול רוב הציבור.

מכאן אנו למדים כיצד לעמוד בנחישות מול החלשים בעמנו, שאינם מבינים את זכותנו על כל מרחבי ארצנו, ומוכנים להסגיר חבלי ארץ תמורת דמיון של שלום אע"פ שהמציאות טופחת על פניהם. אנו שואבים מאבותינו הקדושים ישני חברון את עומק האמונה הנותנת לנו עוז וגבורה וכושר עמידה מול המציאות הקשה.

בשבת פרשת 'חיי שרה' אנו מקבלים חיזוק גדול מהמוני בית ישראל הבאים לעיר האבות (ומהרבבות שנבצר מהם להגיע) ומביעים בכך את הזדהותם עם ההתישבות בכל מרחבי ארצנו ועם זקיפת קומתה של האומה. מהם אנו שואבים את הכח לעמוד במצבים שאין להם פתרון בדרך הטבע, ויודעים שדבר אלוקינו יקום לעולם.

אנו מאחלים לכל הציבור הקדוש שיזכה לשאוב עוצמות ממקום זה, עד שנזכה שכל ארץ ישראל תהיה בידי בניו של אברהם אבינו לעד ולעולמי עולמים.

דברים לפרשת השבוע - וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

הנושא המרכזי בפרשת 'וירא' הוא פרשת העקידה, שהיתה אחד הנסיונות הגדולים ביותר שנתנסה בהם אברהם.

המדרש מדגיש שהמילה 'ניסה' היא מלשון "נתת ליראיך נס להתנוסס". הנסיון היה להגביה את נפשו של אברהם לרום המעלה שאדם עלי אדמות יכול להגיע, כולל מסירות נפש, שהיא דרגה גבוהה ביותר. אברהם ויצחק, במעמד העקידה, נטעו בשורש נשמותיהם של ישראל את הנכונות והמסוגלות למסירות נפש למען אמונתו יתברך.

בתלמוד מוזכר שנכרי שמכריחים אותו לעבוד עבודה זרה, ומאיימים על חייו, אינו חייב למסור את נפשו על כך. אולם לעם ישראל, שירש תכונה זו מאבותיו, יש חיוב למסור את הנפש. ישראל מוכנים לוותר על חייהם למען אחדותו יתברך.

אנו מדגישים תמיד את מדרגתו הרוחנית של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו במעשה העקידה. נשאלת כאן שאלה. הרי חז"ל אומרים שבזמן העקידה יצחק היה בן שלושים ושבע שנים. כפי שמסביר ה'אבן עזרא' על דרך הפשט, עצם העובדה שיצחק נשא חבילת עצים על שכמו מעידה שהוא לא היה קטן והבין את המציאות. חז"ל גם למדו מתשובת אברהם אבינו על שאלת יצחק "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" - "אלקים יראה לו השה לעולה בני", שיצחק הבין בכוונה שניה שאם ה' ימציא שה יהיה השה לעולה, ואם לאו - לעולה בני. מיד אחר כך כתוב "וילכו שניהם יחדיו", למרות שידע שהוא הולך להעקד. גם הלשון בה השתמשו אברהם ויצחק מעידים שלא נתכהו מהם רגשי אב ובן  - אברהם אמר "לעולה בני", ויצחק אמר "אבי". והשאלה היא : מדוע אם כן מבליטים חז"ל את מעלתו של אברהם ולא את מעלתו של יצחק ?
מסביר ה'שפת אמת', שאמנם גם ליצחק היה נסיון בעקדה, אך נסיונו קל יחסית משל אברהם, מפני שאינו עומד בסתירה לחינוכו. יצחק מקטנותו התחנך אצל שרה אימנו ואצל אברהם אבינו לכך שאדם חי בעולם הזה כדי למלא שליחות אלוקית, ולא בשביל עצמו. ממילא אם הקב"ה דורש מהאדם למסור את עצמו על אהבתו יתברך, הרי זה כחלק טבעי ואינטגרלי מהווי החיים שלו, ופשוט לו שצריכים לעשות זאת. אמנם דרגה זו מצריכה עמל של שנים, אך לאחר שאדם עבר את כל המסלול והתחנך לכך, מבחינתו זהו דבר מובן מאליו.
לעומת זאת אצל אברהם אבינו היתה סתירה בין שני מאמרים. מצד אחד ה' מבטיח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" ומצד שני אומר לו "והעלהו שם לעולה".
כאשר אברהם אבינו הולך לבצע את מאמר ה' הוא מביע בזאת את גודל אמונתו בקב"ה. זו התבטלות מוחלטת לקיום המאמר האלוקי, למרות שבדרך הטבע היו יכולות להיות לו קושיות. משום כך לאברהם אבינו היה זה נסיון גדול יותר מאשר ליצחק.
אחר העקידה נאמר "ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך" - כדי לבשר שנולדה רבקה. משמע שאברהם ניתק לגמרי את קשריו עם משפחתו, מפני שכאשר נצטווה "לך לך מארצך וכו'" – הכוונה היתה לניתוק מוחלט כדי שלא יושפע מהם לרעה. ואולם,לאחר שאברהם אבינו התעלה במעמד העקידה למדרגה כה גבוהה, שוב אין חשש שיבולע לו כל רע.

תפילת שחרית לפני הנץ מאת הגאון הרב ליאור שליט"א


דברים לפרשת השבוע - לך לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.

כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?
מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.

חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!

מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו  היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!

כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.

מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. ברור לנו שעל מנת להחליש את הרשעים מסביב, הקב"ה מסכסך אותם זה בזה, אם זה במצרים או בסוריה, ואנו רק מרוויחים מכך. כל זמן שהם מתעסקים עם עצמם, יש להם פחות זמן להתנכל לעם ישראל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.

דברים לפרשת השבוע - נח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.

כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.

לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.

גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.

מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.

כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים. 
כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.

דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת.  בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית. 
כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.