פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההסטוריה של עם ישראל.
פרשת יוסף ואחיו נראית לנו משונה: איך יכול להיות שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך האחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול כמו אצל אומות העולם, בודאי שלא לשבטי יה.
אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נפלו מעט ממדרגתם הרוחנית הגבוהה, אביהם צריך לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בודאי לא התכוון להתגאות ולהבליט את אישיותו, כמו שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.
אולם האחים רצו לסלקו מפני שחשבו שהוא מתנהג בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת בבא בתרא ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.
הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם בחושבו שרק הוא ראוי להיות אבי האומה הנבחרת, כמו אצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אך יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, אך כשהבהמה מפרכסת אסור להם עדיין לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי. לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מתירה למרות שהבהמה מפרכסת .אכן מסתבר שיש לישראל דין קל יותר מאשר לאומות העולם בענין זה. האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל גם לקולא, למרות שעדין לא ניתנה תורה, ויוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נח, ולכן המפרכסת אסורה להם.
את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף, ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה שהשפיעה לדורות, עד שאמרו חז"ל שמכירת יוסף גרמה לגזירת עשרת הרוגי מלכות. מכל מקום הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.
לירידת יוסף למצרים היו שתי מטרות:
א. שיהיה בכל מצרים לפחות יהודי אחד הנשאר בצדקותו, תמימותו וישרותו,שאינו נגעל במאכליהם, ואינו מועד בתחום הצניעות. יוסף השריש בכל צאצאי יעקב אבינו לדורות, את התכונה של שמירה על הצביון היהודי גם בין הגויים.
ב. כדי לאפשר את התנאים לקיום הפסוק "גר יהיה זרעך בארץ לא להם'.
מכאן אנו למדים שגם אם בהסתכלות ראשונה ישנם דברים הנראים שוליים ואינם חשובים, יש יד מכוונת ותמיד תצמח מכך תועלת כלשהי לעם ישראל.
גם בדורנו, ההשגחה האלוקית מסכסכת את אוייבי ישראל זה עם זה, כדי שלא תהיה להם יכולת לפגוע בעם ישראל. נקוה שלא ירחק היום בו נזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.
