חז"ל אומרים שיוסף נענש ונשאר עוד שנתיים בכלאו, לאחר שפתר את חלום שר המשקים, משום שסמך עליו ואמר "כי אם זכרתני".
נשאלת השאלה: הרי יוסף היה אסור בבית האסורים רק בשל עלילה שיקרית, וכי לא הגיוני היה שיעשה כל השתדלות לצאת משם? מדוע חז"ל מותחים ביקורת על מעשה זה?
אלא, חז"ל ידעו גם ידעו שיש חובת השתדלות על כל אדם, אך יוסף, לגודל מעלתו, לא היה צריך להיתלות על חסדיו של אותו גוי שאין לו כל מחויבות מוסרית לגמול לו טובה תחת טובה. התקיימה ביוסף דרשת הכתוב "וסביביו נשערה מאד" - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
עוד שאלה קשה נשאלת בפרשה זו: לאחר שמתמנה יוסף למשנה למלך וכל האפשרויות בידו, מדוע אינו מודיע לאביו על קיומו, הרי ידע את גודל אהבתו של אביו אליו, ושיער מה גודל צערו בהעדרו?
אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם אמיתיים וצריכים להתקיים לכל פרטיהם. הוא הבין שאסור לו לנקוט צעד כלשהו העלול לשבש את קיום החלומות. רק לאחר שאחיו באו והתקיים החלום הראשון, נקט בפעולות כדי שיתקיים גם החלום השני. יוסף ידע שאביו לא ינוח ולא ישקוט עד אשר בנימין ישוחרר, וציפה שיבוא למצרים. מהלך זה היה קשה מאד עבורו, אך הוא לא שיבש אותו, כשם שלנביא אסור לכבוש את נבואתו.
ההשגחה האלוקית סיבבה כך, שיוסף ירד למצרים ויכין את התשתית לקליטת ישראל כדי שיוכלו להתפתח לאומה. אם יוסף לא היה שליט וישראל היו יורדים כעבדים בגלל הרעב, בית ישראל לא היה יכול להתפתח. יוסף דאג לפנות להם את ארץ גושן ולהכין את המקום. הראשון שהכיר בעם ישראל כעם היה פרעה שאמר "הנה עם בני ישראל". עד אז הם היו רק צאצאים של ישראל (יעקב), ומאז קבלו גדר של עם.
על פרשת מקץ אומר המדרש "קץ שם לחושך". פרשה זו תמיד נקראת בחנוכה, שגם בו הושם קץ לחושך היווני ע"י הדלקת מנורת ביהמ"ק ע"י החשמונאים.
גם בזמננו, אף אם אנו חשים קצת בתוך חושך, לא ניפול ליאוש. כמו שיוסף לא איבד את עשתונותיו ותקוותו, למרות שכל אסיר במצב דומה אמור להיות שפל ושפוף, כך גם אנו. אע"פ שאין אנו רואים פתרון הגיוני לבעיותנו אנו מאמינים שלא ייטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב, אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ, ילך יגדל ויתפתח בבחינת "מוסיף והולך", במהרה בימינו.
