פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשיו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא הסתגר ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן והיה מעביר להם את מה שלמד בעצמו, את מה שלמד אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום של בין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאימו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא רק דודאים הגדלים הפקר.
דוגמא שניה: יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק אותו שאל לבן "למה גנבת את אלוהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו, הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו כבר מקטנות, והם היוו את התשתית של כנסת ישראל.
דבר זה מלמד אותנו שגם כשנמצאים בגלות הארוכה והחשוכה, מי שהולך בדרכו של יעקב אבינו מחזיק מעמד ולא מושפע מהסביבה. חז"ל דרשו על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם", שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. ה'שפת אמת' אומר שעומק הענין שתיקן יעקב את תפילת ערבית כשיצא לחוץ לארץ, לגלות, בזמן החושך, הוא כושר העמידה הרוחני גם בחשכת הגלות. בערבית אומרים 'אמת ואמונה' כדי להדגיש שגם אם נמצאים בחשכת הלילה ובדרך הטבע לא נראה מוצא מהסבך, אנו מאמינים שהקב"ה יושיע אותנו, כמו שלאחר השואה האיומה הקב"ה נתן כח לעם ישראל לעמוד על נפשו ולהקים מדינה.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו ולגדל את בנינו בדרך התורה, שיוכלו לעמוד איתן באמונתם מול כל הנסיונות שיש בדורנו.
