פרשתנו פותחת במילים "ויחי יעקב בארץ מצרים". בדרך כלל המילה "ויחי" כוללת בתוכה לא רק חיים רגילים, אלא חיים של שמחה ועונג. עד עתה יעקב אבינו סבל מעשיו ומלבן, אח"כ צרת יוסף שארכה כ"ב שנה, וכל אותן השנים היה יעקב בעצבות ובאבלות. לעומת זאת באותן שבע עשרה שנה שבהן היה במצרים, אף שהיה בחוץ לארץ ולא שרתה עליו קדושת ארץ ישראל, מבחינה אישית הוא חי בשקט ובשלוה, ולא היו לו דאגות או בעיות פרנסה ובטחון. שנים אלו הקדיש יעקב לחינוך נכדיו וניניו. חז"ל אומרים שהוא לא הסתלק מן העולם עד שראה שישים ריבוא צאצאים, בהם החדיר את החינוך לקדושת החיים היהודיים.
הברכה שיעקב ברך את נכדיו "ישימך אלקים כאפרים ומנשה" התקבלה כברכה שכל אב מברך את בניו בלילי שבתות ובהזדמנויות אחרות. מפני מה זכו מנשה ואפרים בדבר זה, הרי היו ליעקב אבינו עוד בנים ונכדים צדיקים?
אלא שיעקב אבינו העריך במיוחד את מנשה ואת אפרים, מפני שעד שכל משפחתם ירדה למצרים הם גדלו שם לבד. לא כעשרת בני יעקב שהוא גידלם, ובזמן שהיה רועה את צאן לבן היה מלמדם, והחברה שלהם היתה בתוך המשפחה. מנשה ואפרים נולדו וגדלו בארץ מצרים, והחברים הטבעיים שלהם היו בני הנסיכים, שכל מעייניהם ומאוייהם היו חיי הנאה ותענוגות. אך מנשה ואפרים לא נגררו אחריהם, אלא גדלו ברוח ישראל סבא ושמרו על קדושת החיים. לכן יעקב אבינו מברךאת כל בית ישראל בשמם, שאפילו אם הילדים יקלעו למצב בו אין סביבה של שומרי תורה ומצוות ואווירה תורנית מתאימה, בכל זאת ישמרו על התכנים הרוחניים אותם ינקו בבית אבא, וימשיכו לחנך כך גם את הדורות הבאים.
לכן זו הברכה של ההורים לילדיהם, שבכל מקום שיהיו ימשיכו לדבוק בערכיהם המקודשים ולא יגררו אחר הסביבה הקלוקלת. מי שמקבל את החיסון הנכון מהוריו, יכול לעמוד איתן מול כל האתגרים העומדים לפניו.
יהי רצון שיזכו כל ההורים לחנך את ילדיהם לתורה ולמצוות, ולנסוך בהם את החוסן הנפשי לעמוד מול ההשפעות החיצוניות, ויעמידו דור ישרים מבורך.
