הלכות חנוכה מאת הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

דברים לפרשת השבוע - מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

חז"ל אומרים שיוסף נענש ונשאר עוד שנתיים בכלאו, לאחר שפתר את חלום שר המשקים, משום שסמך עליו ואמר "כי אם זכרתני".

נשאלת השאלה: הרי יוסף היה אסור בבית האסורים רק בשל עלילה שיקרית, וכי לא הגיוני היה שיעשה כל השתדלות לצאת משם? מדוע חז"ל מותחים ביקורת על מעשה זה?

אלא, חז"ל ידעו גם ידעו שיש חובת השתדלות על כל אדם, אך יוסף, לגודל מעלתו, לא היה צריך להיתלות על חסדיו של אותו גוי שאין לו כל מחויבות מוסרית לגמול לו טובה תחת טובה. התקיימה ביוסף דרשת הכתוב "וסביביו נשערה מאד" - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

עוד שאלה קשה נשאלת בפרשה זו: לאחר שמתמנה יוסף למשנה למלך וכל האפשרויות בידו, מדוע אינו מודיע לאביו על קיומו, הרי ידע את גודל אהבתו של אביו אליו, ושיער מה גודל צערו בהעדרו?

אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם אמיתיים וצריכים להתקיים לכל פרטיהם. הוא הבין שאסור לו לנקוט צעד כלשהו העלול לשבש את קיום החלומות. רק לאחר שאחיו באו והתקיים החלום הראשון, נקט בפעולות כדי שיתקיים גם החלום השני. יוסף ידע שאביו לא ינוח ולא ישקוט עד אשר בנימין ישוחרר, וציפה שיבוא למצרים. מהלך זה היה קשה מאד עבורו, אך הוא לא שיבש אותו, כשם שלנביא אסור לכבוש את נבואתו.

ההשגחה האלוקית סיבבה כך, שיוסף ירד למצרים ויכין את התשתית לקליטת ישראל כדי שיוכלו להתפתח לאומה. אם יוסף לא היה שליט וישראל היו יורדים כעבדים בגלל הרעב, בית ישראל לא היה יכול להתפתח. יוסף דאג לפנות להם את ארץ גושן ולהכין את המקום. הראשון שהכיר בעם ישראל כעם היה פרעה שאמר "הנה עם בני ישראל". עד אז הם היו רק צאצאים של ישראל (יעקב), ומאז קבלו גדר של עם.

על פרשת מקץ אומר המדרש "קץ שם לחושך". פרשה זו תמיד נקראת בחנוכה, שגם בו הושם קץ לחושך היווני ע"י הדלקת מנורת ביהמ"ק ע"י החשמונאים.

גם בזמננו, אף אם אנו חשים קצת בתוך חושך, לא ניפול ליאוש. כמו שיוסף לא איבד את עשתונותיו ותקוותו, למרות שכל אסיר במצב דומה אמור להיות שפל ושפוף, כך גם אנו. אע"פ שאין אנו רואים פתרון הגיוני לבעיותנו אנו מאמינים שלא ייטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב, אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ, ילך יגדל ויתפתח בבחינת "מוסיף והולך", במהרה בימינו.

דברים לפרשת השבוע - וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההסטוריה של עם ישראל.

פרשת יוסף ואחיו נראית לנו משונה: איך יכול להיות שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך האחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול כמו אצל אומות העולם, בודאי שלא לשבטי יה.       

אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נפלו מעט ממדרגתם הרוחנית הגבוהה, אביהם צריך לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בודאי לא התכוון להתגאות ולהבליט את אישיותו, כמו שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.

אולם האחים רצו לסלקו מפני שחשבו שהוא מתנהג בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת בבא בתרא ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.

הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם בחושבו שרק הוא ראוי להיות אבי האומה הנבחרת, כמו אצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אך יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, אך כשהבהמה מפרכסת אסור להם עדיין לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי. לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מתירה למרות שהבהמה מפרכסת .אכן מסתבר שיש לישראל דין קל יותר מאשר לאומות העולם בענין זה. האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל גם לקולא, למרות שעדין לא ניתנה תורה, ויוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נח, ולכן המפרכסת אסורה להם.

את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף, ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה שהשפיעה לדורות, עד שאמרו חז"ל שמכירת יוסף גרמה לגזירת עשרת הרוגי מלכות. מכל מקום הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.

לירידת יוסף למצרים היו שתי מטרות:

א.      שיהיה בכל מצרים לפחות יהודי אחד הנשאר בצדקותו, תמימותו וישרותו,שאינו נגעל במאכליהם, ואינו מועד בתחום הצניעות. יוסף השריש בכל צאצאי יעקב אבינו לדורות, את התכונה של שמירה על הצביון היהודי גם בין הגויים.

ב.       כדי לאפשר את התנאים לקיום הפסוק "גר יהיה זרעך בארץ לא להם'.

מכאן אנו למדים שגם אם בהסתכלות ראשונה ישנם דברים הנראים שוליים ואינם חשובים, יש יד מכוונת ותמיד תצמח מכך תועלת כלשהי לעם ישראל.

גם בדורנו, ההשגחה האלוקית מסכסכת את אוייבי ישראל זה עם זה, כדי שלא תהיה להם יכולת לפגוע בעם ישראל. נקוה שלא ירחק היום בו נזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.

דברים לפרשת השבוע - וישלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בשובו של יעקב אבינו מפדן ארם לארץ ישראל, ובאירועים שעברו עליו בדרך. יעקב אבינו שולח מלאכים לעשיו כדי להודיע לו שהוא בא, ורוצה למצוא חן בעיניו – "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". חז"ל מותחים ביקורת על מהלך זה, ואומרים שעדיף היה לו לבוא בשקט, ולא לפרסם את דבר בואו. יעקב חשש ונקט אמצעי זהירות סבירים - דורון, תפילה ומלחמה. לאחר מכן, כשראה שעשיו לא בא, התחיל להתקדם לכיוון ארץ ישראל במחשבה שאולי עשיו זנח את תכניותיו.

בהמשך נאבק יעקב עם המלאך "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". הרמב"ם סובר שכל ענין זה לא היה במציאות אלא במראות הנבואה, כדי לחזק את יעקב שלא יפחד מהמאיימים עליו. אולם קשה על הרמב"ם, שהרי אם הכל היה בחלום, איך אח"כ יעקב צלע על ירכו?

האברבנל ,בפירושו על 'מורה נבוכים', מסביר שאצל אנשי מעלה כמו יעקב אבינו ההתפעלות ממראה החלום היא גדולה כל כך, עד שהיא יכולה לתת את אותותיה בגוף הגשמי.

גדולי המקובלים ובהם הרמב"ן סוברים שזו היתה התגלות אמיתית של מלאך בדמות אדם, כמו במקומות נוספים במקרא, ומה שכתוב שהמלאך לא היה יכול לו, הכוונה שלא היתה לו רשות לפגוע בו.

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". כדי להתמודד עם האיום של עשיו, כינס יעקב את כל בני משפחתו, ועשה את כל ההכנות בדרך הטבע  לקראת המאבק על הקיום הפיזי של בית יעקב. אך היתה זו גם מלחמה רוחנית,שיעקב נשאר בה לבדו. המאבק בין יעקב לשרו של עשיו יימשך כל זמן שהחושך יכסה ארץ, כל זמן שהבערות עדיין תשלוט, והרשעות לא תכיר במלכות ה' ואחדותו. המאבק יימשך עד עלות השחר, עד שיבקע אורו של משיח, ויכירו כל באי עולם במציאות ה', ובתפקידו של האדם בבריאה. רק אז ייפסק המאבק.

יציאת יעקב אבינו לגלות מסמלת את מצב הגלות של עם ישראל, בו יש מאבק הנמשך עד היום בין העולם האלילי (למחצה, לשליש ולרביע) ובין היהדות הנאמנה. אומות העולם נאבקות בעם ישראל, ושורש המאבק הוא על הדת והאמונה.

לצערנו הרב גם בעמנו לא כולם מבינים את שורש הבעיה, אך מי שקורא את הפרשה ומבין מה התרחש בין יעקב לעשיו, יודע שהגויים הנאבקים בנו עומדים נגד ה' ונגד משיחו. אלו העומדים על משמר היהדות, למרות שהם בודדים כיעקב אבינו בשעתו, מועטים בכמותם אך לא יפלו ברוחם. כמו שיעקב גבר על שרו של עשיו, כך האמת סופה לנצח - "ותזרח לו השמש".

אנו מאמינים שלא ירחק היום ונזכה לראות את תורת ישראל מאירה את כל המחשכים, ועם ישראל כולו יבין את הקשר בינו לבין אלוקיו וארצו.

דברים לפרשת השבוע - ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.

בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשיו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא הסתגר ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן והיה מעביר להם את מה שלמד בעצמו, את מה שלמד אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.

יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום של בין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.

דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאימו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא רק דודאים הגדלים הפקר.

דוגמא שניה: יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק אותו שאל לבן "למה גנבת את אלוהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה להשתחוות אליהם.

זה החינוך שיעקב העניק לילדיו, הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו כבר מקטנות, והם היוו את התשתית של כנסת ישראל.

דבר זה מלמד אותנו שגם כשנמצאים בגלות הארוכה והחשוכה, מי שהולך בדרכו של יעקב אבינו מחזיק מעמד ולא מושפע מהסביבה. חז"ל דרשו על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם", שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית.  ה'שפת אמת' אומר שעומק הענין שתיקן יעקב את תפילת ערבית כשיצא לחוץ לארץ, לגלות, בזמן החושך, הוא  כושר העמידה הרוחני גם בחשכת הגלות. בערבית אומרים 'אמת ואמונה' כדי להדגיש שגם אם נמצאים בחשכת הלילה ובדרך הטבע לא נראה מוצא מהסבך, אנו  מאמינים שהקב"ה יושיע אותנו, כמו שלאחר השואה האיומה הקב"ה נתן כח לעם ישראל לעמוד על נפשו ולהקים מדינה.

יהי רצון שנזכה  ללכת בדרכו של יעקב אבינו ולגדל את בנינו בדרך התורה, שיוכלו לעמוד איתן באמונתם מול כל הנסיונות שיש בדורנו.

דברים לפרשת השבוע - תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו היא היחידה שהתורה מקדישה למעשיו ולפעלו של יצחק אבינו, לא כמו אצל יעקב שהתורה מקדישה לו שש פרשיות. יצחק בשל מעלתו הרוחנית, היה מנותק מהעולם הזה, התקדש בעקידה כעולה תמימה, ומעשיו בעולם המעשה היו מועטים מאוד.
הענין המרכזי שמסופר עליו הוא ברכתו לבניו, לפני שהסתלק מן העולם.
כאן נשאלת השאלה : האם יצחק אבינו טעה עד כדי כך שחשב שמעשיו תצא האומה הישראלית, ואם אמנם חשב כך, איך לא העמידה אותו רבקה על טעותו?
הנצי"ב מסביר שהיחס בין רבקה ליצחק לא היה כמו זה שבין שרה לאברהם. כאשר שרה רצתה לומר משהו לאברהם היא אמרה לו דברים מפורשים, ואפילו בלשון קשה – "חמסי עליך". לרבקה, מאז מפגשה הראשון עם יצחק כשנפלה מעל הגמל  ונבהלה, היתה רתיעה מיצחק, לא כמו לכל אישה כלפי בעלה, שיכולה להוכיח אותו ולהעיר לו.

לפי הנצי"ב, יצחק לא חשב שמעשיו תצא האומה הנבחרת. הוא ידע שיעקב איש תם יושב אהלים וממנו תצא האומה הישראלית. אלא שהוא חשב שעליו לעשות הכל לפי הדרכתה של תורה, ואם יעשה חסד או שאר מעשים שבין אדם לחברו, בגלל סיבה אנושית ולא בגלל ציווי אלוקי - לא יחשב לו. מעלתו של יצחק היתה כל כך גדולה, עד שכל מה שעשה, גם מעשים אנושיים, היה על פי הציווי האלוקי. מצאנו כך גם בכיבוד אב ואם, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" – על האדם לכבד את אביו ואימו, לא בגלל הסיבה האנושית של הכרת הטוב, על שהוריו התאמצו עבורו וטפלו בו, אלא בגלל הציווי האלוקי, למרות שבפועל המעשה הוא אותו מעשה.

רבקה, בשל אהבתה ליעקב, רצתה שגם כשהוא יעשה חסדים מתוך גישה אנושית , ויחשב לו הדבר כמצווה. כמו שאנו רואים במלכי ישראל, למרות שהם עבדו עבודה זרה והכעיסו את הבורא, הם היו מלכי חסד, לא משום הציווי האלוקי אלא מתוך גישה אנושית. בכך היתה לה מחלוקת עם יצחק. יצחק חשב שיעקב בדרגה שהוא עושה הכל לשם שמיים ואפילו פעולות אנושיות, ואילו את עשיו רצה לזכות במצוות כיבוד אב לפחות מההיבט האנושי. אבל רבקה רצתה לגרום לכך שגם הרשעים שיצאו מיעקב יתברכו כשיעשו חסדים ומעשים טובים. ולפי זה לא היתה ממש מחלוקת ביניהם וכולם ידעו את מעשיו של עשיו.

יעקב חשש לומר "אנכי עשיו בכורך" ובכך לרמות את אביו. אמנם יש מצבים שמותר לשנות, אך רק לשם שמים, ללא כל נגיעה אישית. כך אמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה", מפני שאם בעבירה לשמה האדם משלב נגיעה אישית כלשהי – נענש על כך.מכאן אנו רואים את גדלותו של יעקב, כמה חשש מפני השקר, אך מכיון שעשה זאת בציווי אמו - לא נענש.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי אבותינו הקדושים וללמוד ממידותיהם הטובות.

דברים לפרשת השבוע - חיי שרה - שבת חברון, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו מסופר על שליחת אליעזר למצוא כלה ליצחק.

נשאלה שאלה: איך יתכן שבכל ארץ כנען, שהיו בה עמים שונים, לא היה אפשר למצוא אישה אחת שתתאים ליצחק, עד שהיה צריך לשלוח אותו לארם נהריים, מקום הולדתו של אברהם אבינו? הרי גם בני משפחתו בחרן היו עובדי אלילים, וכשאליעזר מגיע, לבן אומר "ואנכי פניתי הבית", ודורשים חז"ל שהוא הוציא מביתו את כל הפסלים והתמונות של העבודה זרה שאנשי המקום עבדו. א"כ מה המעליותא שלהם על אנשי כנען. מדוע אברהם אבינו עמד בתוקף על כך שיצחק לא ייקח אישה מבנות כנען?

אלא שיש לדעת, שבדורו של אברהם טעו בני אנוש בשני סוגי טעויות. טעות אחת היא בעניני השקפה, דעות עקומות, ובמיוחד כמיהה לעבודה זרה. הטעות השניה היא בתחום של תיקון המידות ובין אדם לחברו. ברור שיותר קשה לאדם לתקן את מידותיו הרעות, הברבריות, האכזריות, השנאה, הקנאה, הכעס, ושאר מידות רעות שתורת ישראל מדריכה להיות נקיים מהם. זו לא עבודה של יום אחד, אלא של שנים, כמו שאומר הגר"א, שיותר קל לאדם ללמוד את כל הש"ס מלשבור מידה רעה אחת. השפעתו של אברהם אבינו על אנשי ארץ מולדתו בתחום שבין אדם לחברו היתה גדולה עוד מאז שהוא היה שם (אנו רואים זאת כאשר אליעזר בא ושאל היש מקום ללין ומיד הכניסו אותו ונתנו לו ולגמליו מקום) למרות שעדיין נשארו עובדי עבודה זרה, חוץ מרבקה שהיתה כשושנה בין החוחים.

אברהם אבינו העדיף משפחה של עובדי עבודה זרה על פני אנשים עם מידות רעות, מפני שגם מי שעובד ע"ז, אם מידותיו מתוקנות יודה על האמת כאשר יוכיחו לו שהאליליות היא שטות וטעות, אך קשה מאוד לשנות מידות ותכונות של אדם.

החלק הראשון של פרשתנו עוסק ברכישת מערת המכפלה וקבורתה של שרה אמנו. הרמב"ן אומר שיש חשיבות לכבד את מקום מנוחתם של אבותינו, מתוך אמונה בכך שיש חיי נצח. חייו של אדם לא מסתיימים בכך שהנשמה נפרדה מהגוף, אלא הוא ממשיך במתכונת חיים אחרת. מערת המכפלה משמשת מקום השראה בכך שבני אברהם יצחק ויעקב באים לקברי אבותיהם ומתחברים להשקפתם, לפועלם, למעשיהם ולמחשבותיהם, ויונקים מהם את החוסן הנפשי והגבורה ללכת בעקבותיהם.

כלב בן יפונה השתטח על קברו של אברהם אבינו מפני שרצה להתחבר לעומק אמונתו בדורו ולעמוד מול המתנגדים לכניסה לארץ. כך גם אברהם אבינו, אע"פ שאפילו לא היה לו מקום קבורה בארץ, האמין בהבטחת ה' על נתינת הארץ ולא ערער אחר מידותיו של הקב"ה, למרות שבדרך הטבע לא ידע איך היא תתקיים. התחברות זו לאברהם אבינו נסכה בכלב כח וגבורה לעמוד מול רוב הציבור.

מכאן אנו למדים כיצד לעמוד בנחישות מול החלשים בעמנו, שאינם מבינים את זכותנו על כל מרחבי ארצנו, ומוכנים להסגיר חבלי ארץ תמורת דמיון של שלום אע"פ שהמציאות טופחת על פניהם. אנו שואבים מאבותינו הקדושים ישני חברון את עומק האמונה הנותנת לנו עוז וגבורה וכושר עמידה מול המציאות הקשה.

בשבת פרשת 'חיי שרה' אנו מקבלים חיזוק גדול מהמוני בית ישראל הבאים לעיר האבות (ומהרבבות שנבצר מהם להגיע) ומביעים בכך את הזדהותם עם ההתישבות בכל מרחבי ארצנו ועם זקיפת קומתה של האומה. מהם אנו שואבים את הכח לעמוד במצבים שאין להם פתרון בדרך הטבע, ויודעים שדבר אלוקינו יקום לעולם.

אנו מאחלים לכל הציבור הקדוש שיזכה לשאוב עוצמות ממקום זה, עד שנזכה שכל ארץ ישראל תהיה בידי בניו של אברהם אבינו לעד ולעולמי עולמים.