בפרשתנו כמה וכמה נושאים, ביניהם ענין המפקד שהיה לפני כניסת בני ישראל לארץ ,לצורך חלוקתה של הארץ לשבטים.
הנושא הראשון בפרשתנו עוסק בכך שהקב"ה משבח את פנחס עבור הקנאות שגילה בזמן ההידרדרות הקשה שהייתה בעם ישראל, עד כדי כך שהקב"ה מבטיח לו "הנני נותן לו את בריתי שלום" וכן ברית כהונת עולם, שיהיה כהן גדול המכפר על כלל ישראל.
לכאורה יש להקשות: הרי ידועה ההלכה בתלמוד שכהן שהרג נפש לא יוכל לשאת את כפיו, כיצד א"כ פינחס שהרג את הנפש היה שכרו לקבל כהונה גדולה שמכפרת ? ועוד, אלא שזכה פינחס לאריכות ימים מופלגת וגם הכהונה הובטחה לו ולזרעו אחריו לעולם ?!
אלא שהתורה האלוקית גילתה לנו כאן יסוד נפלא, שמי שעושה מעשה רע מתוך מגמת הרוע שבו, מעשה זה חורט את רישומו השלילי על האדם. אולם כאשר הוא עושה את אותה פעולה בדיוק אלא שהיא נובעת מתוך טוב ולצורך תיקון אין זה מותיר רושם שלילי על האדם. לכן כאן, היות ופינחס הרג את החוטאים מתוך קנאה לכבוד שמים, הרי שזה מעשה חיובי ואין בו חשש להשפעה שלילית.
גם בענין עיר הנידחת הכתוב מבטיח "ונתן לך רחמים וריחמך", מפני שמעשה כזה של חיסול עיר שלמה, מטבע הדברים משאיר משקעים קשים ושליליים בעושים, לכן באה התורה ומבטיחה, שאף על פי כן במקרה זה הם יישארו בדרגת רחמנים, מפני שהעבירה היא שגורמת את השלילה ולא עצם המעשה.
גם היום יש שמשתמשים בצורה לא נכונה בביטוי: 'הכיבוש משחית'. אכן, כיבוש גרמניה את כל אירופה או כיבוש בריטניה את ארץ ישראל, הואיל ונעשו מתוך רשעות, ודאי שאלה משחיתים. אולם עם ישראל לא כבש אלא שיחרר את ארצו שניתנה לו מאת הבורא, וגם לאחר השחרור נאלץ להתגונן מפני המחבלים שרוצים לפגוע בו. לכן כל חייל וכל מי שעוסק בביעור הרשעות, לא יאונה לו כל אוון, ולא יישארו כלפיו שום משקעים קשים. אצל פנחס, אע"פ שכביכול המעשה היה צריך להשאיר בו רושם של אכזריות, והרי הכהן הגדול צריך להיות איש חסד ואיש רחמים, מכיוון שהוא עשה זאת לשם מצווה, לא נשאר בו שום רושם רע, ודווקא הוא זכה להיות הכהן הגדול. כך גם חיילינו, העוסקים היום בביעור הרשעות וצריכים לבצע מעשים שהם באמת קשים, כיון שהם עושים זאת לצורך דבר מצווה לא יאונה להם כל רע.
נקוה שכלל לא נצטרך לזה, אך גם אם כן, נדע נאמנה שלא תצא לחיילינו שום תקלה מההגנה על עם ישראל וביעור הרשעה. הכיבוש שלנו הוא לא כיבוש של עבירה אלא כיבוש של דבר מצווה , ולכן זה יביא רק תועלת לעם ישראל ולחייליו.
