פרשתנו גדולה אמנם בכמות הפסוקים שבה מכל פרשות השבוע, אך אין בה הרבה מצוות לדורות. הפרשיות הבולטות הן פרשת נזיר ופרשת סוטה.
פרשת נזיר באה להורות, שלמרות שיש תרי"ג מצוות, הכוללות דברים מותרים ואסורים, אם אדם מוצא לנכון לחזק עצמו בתחום מסוים הוא יכול להינזר כדי לרסן את עצמו ביותר. אך כמובן המגמה הכללית של תורה אינה כן - לא דייך מה שאסרה תורה אתה אוסר על עצמך דברים המותרים!?
פרשת נזיר נסמכה לפרשת סוטה מפני ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". כן גם מי שע"י שתיית יין משתכר מהר ומתנהג שלא כראוי רואה צורך להימנע מיין, אולם מכיוון שאין לו כח לבלום את עצמו שלא לשתות הוא צריך זרז נוסף.
הנזיר מקבל על עצמו שלא להיטמא למתים, לא להתגלח ולא לשתות יין למשך שלושים יום לכל הפחות. כשמסתיימת הנזירות עליו להביא קרבן על חטאו. אומרים המפרשים, שהקרבן אינו בא על עצם הנזירות, אלא כיון שהוא נקרא קדוש - "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו"- ואח"כ יורד שוב לעניינים הארציים, שתיית יין תספורות יפות וכדו', עליו צריך להביא קרבן. לאדם רגיל התורה לא באה בטענה, אך מי שהיה במדרגה גבוהה ואח"כ יורד, לגביו זה נקרא חטא. וכך אומרים חז"ל , "וסביביו נשערה מאוד" - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, גם על דבר שמצד עצמו אינו עבירה, כיון שמאדם במדרגה גבוהה נדרשת זהירות יתירה, התנהגות למופת.
מהנזיר לומדים את היסוד שאדם יכול לגדור את עצמו – "לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" - אין לו להתקרב לכרם. על שמשון מסופר, שהלך עם הוריו והם לא ראו כשהוא שיסע את האריה, מפני שהם הלכו בקיצור דרך הפרדסים והכרמים והוא הלך מסביב כדי לא לעבור ליד כרם, ושם פגש את האריה.
בימינו אין אפשרות להיות נזיר שהרי אי אפשר להביא קרבן, אך אם אדם בטעות נדר נזירות הוא יכול להפר זאת בפני שלושה חכמים. אעפ"כ שמענו על אנשים מיוחדים שהתנהגו כנזירים, כמו הנזיר הירושלמי הרב דוד כהן שהיה חותנו של הרב גורן, שלא הסתפר ולא שתה יין. זו דרגה גבוהה של קדושה.
מצד שני מוזכר בירושלמי שאדם הנוהג בחומרה מסויימת, אין לו להבליט את עצמו ואת דרגתו, אלא יעשה הכל בצנעה. מידת הענווה אינה פחות חשובה מחומרות והנהגות אחרות.
יהי רצון שנזכה תמיד ללכת ולהתקדם בקדושה, ולעשות את רצון אבינו שבשמים בחיינו עלי אדמות.
