החלק הראשון בפרשתנו עוסק בענייני טומאת מת. עצם העובדה שאדם נפטר ונשמתו יוצאת מהגוף, והוא מטמא במגע במשא ובטומאת אוהל. מעידה שהרוח שבאדם היא זו שנותנת את החיות, ובהסתלקותה באה טומאה שיש להתרחק ממנה. אין זה דבר מורגש, אבל בפנימיותם של דברים יש כוחות טומאה שהם כנגד המגמה האלוקית בה ברא הקב"ה את האדם, שיחיה בגופו לעולם. על פי תורת הנסתר, בתחיית המתים האדם יקום, הקב"ה יחדש לו גוף והוא יזכה לחיים נצחיים.
במציאות הנוכחית עניני טומאה שייכים בעיקר לכהנים. התורה אסרה לכהן להיטמא למת, אך למי שאינו כהן אין איסור בכך. כהן שנטמא אסור באכילת קדשים ואין צריך לומר שאינו נכנס למקום המקדש. אנו פוסקים כהרמב"ם, שקדושת שלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, וכיון שכיום אין אפשרות להיטהר מטומאת מת, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה – אסור להיכנס למקום המקדש ,לעומת שאר שטח הר הבית שבו אף למת עצמו מותר להיכנס. לכשתחזור
הנבואה ויתגלו כדים עם אפר פרה שנטמנו לפני למעלה מאלף שנה, יהיה אפשר להיטהר.
טומאת מת באוהל שייכת רק לעם ישראל. הנוכרים לא מטמאים באוהל אלא רק במגע ובמשא, כפסק הרמב"ם. גם בזמננו אסור לכהן להיטמא באוהל למת, ולכן אינו יכול להיכנס לבית שיש בו מת. ערוך השולחן מחדש שאין אומרים פעמיים סוף טומאה לצאת. דוגמא לכך: אם המת נמצא בחדר פנימי והדלת סגורה וגם הדלת של הדירה לחדר המדרגות סגורה, והכהן רוצה לצאת ולהיכנס דרך חדר המדרגות, כיון שיש שתי דלתות החוצצות מהמת אין אומרים פעמים סוף טומאה לצאת.
הרמב"ן בפרושו לתורה מביא מאמר שקברי צדיקים לא מטמאים. לכאורה יש מכאן הוכחה שכהן יכול להשתטח על קברי צדיקים והוא אינו נטמא בזה, אולם למעשה אין דין כזה בפוסקים, לא ברמב"ם לא ב'טור' ולא ב'שולחן ערוך'. למאמר זה יש תוכן רוחני עמוק, שלא היה ראוי שבפועל קברי צדיקים יטמאו, אבל ברור שגם קבר של צדיק מטמא, כמו שנדב ואביהו שהיו צדיקים טימאו.
לפני כמאתיים שנה, כאשר בעל 'פאת השולחן' עלה ארצה, הוא חיבר ספר על המצוות שנוהגות בזמן הזה בארץ ישראל. בתחילת ספרו הוא מסתייג מאותם אנשים שרצו להבין מאמר זה כפשוטו, והתירו לכהן להיכנס לקברי צדיקים, ופוסק שגם קברי צדיקים מטמאים, וכהן יכול להתפלל רק בריחוק ד' אמות מקבר, ואין צריך לומר שאסור ביציאה לחוץ לארץ. מלבד איסור יציאה מן הארץ שיש לכל אדם מישראל, חז"ל גזרו טומאה על ארץ העמים, מפני שהגויים היו קוברים את מתיהם בכל המקומות ולא היו מקפידים (מלבד מקומות מסוימים שבהם אין חשש זה), ועל הכהן חובה להיזהר גם מטומאה זו.
היום אנו טמאי מת, ואיננו יכולים לאכול תרומה. משאר הטומאות אפשר להיטהר בטבילה, אך טומאת מת דורשת הזאת מי חטאת שאינם בנמצא היום. בגמרא מוזכר ש"חבריא מדכיין בגלילא" - החברים שהיו נזהרים לאכול את חוליהן בטהרה, היו מיטהרים ע"י אפר פרה שהיה להם. הישוב היהודי בארץ המשיך כך כמה מאות שנים עד אשר הישמעאלים כבשו אותה. אמנם ישנם כדים טמונים, אך איננו יודעים היכן הם.
יהי רצון שיערה ה' עלינו רוח ממרום, ונזכה לטהרה גם בזמננו.
