דברים לפרשת וישלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

המאבק שיש לעם ישראל ולתרבותו עם התרבות הכללית העולמית. כתוב "ויותר יעקב לבדו" - יעקב אבינו נשאר לבדו, כי בודדים הם העומדים במערכה כזאת. לאורך כל הדורות ועד ימינו עומד עם ישראל לבדו מול כל העולם, לא רק במערכה הפיסית אלא גם במערכה הרוחנית, כאשר עם ישראל הוא נושא הדגל של האמונה האמיתית בבורא עולם.

עוד מסופר בפרשה על מלחמתם של בני יעקב, על החרבתה של שכם ועל הריגת תושביה כנקמה על מה שעשה שכם בן חמור לדינה אחותם.

הרמב"ם, הרמב"ן וכל גדולי המפרשים שואלים : מהו הבסיס ההלכתי, שעל פיו היה מותר לבני יעקב לפגוע גם באנשים שלא היתה להם שייכות לחטיפתה של דינה ולהתעללות בה. המהר"ל בפירושו לתורה מיישב את השאלה ע"י קביעת עיקרון, שיש לו השלכה אקטואלית לזמננו.

המהר"ל מבאר שהפגיעה במשפחת יעקב כשנגזלה דינה, לא היתה עבריינות של אדם פרטי, אלא פגיעה של עם אחד בעם אחר כבמלחמה. הדבר מדוקדק בלשונם, שאמרו "והיינו לעם אחד", משמע שעד עתה היו שני עמים.

כשעמים נלחמים זה בזה, העם הנתקף מגיב בפעולות גמול .לפעמים בפעולות גמול נפגעים גם אזרחי האויב , שאין להם שייכות ישירה לעבירה ולפגיעה שנעשתה על ידי בני עמם. היות ויש לזה גדר של פעולת גמול מלחמתית בין עם לעם, אין לדקדק ולבחון מי בדיוק התקיף או ביצע את הפשע.

לצערנו, היום יש הרוצים לבלום את עוצמת התגובה של צבא ישראל באויב, בטענה של פגיעה ב'חפים מפשע'. זו רחמנות שאינה במקומה, ולמעשה זוהי אכזריות. אין היום עוד צבא מוסרי כמו צבא ישראל שנמנע מפגיעה באזרחים, אולם כשיש מלחמה ומתקיפים את עם ישראל, יש להגיב בהתאם. לפעמים מזהים מחבלים שיורים מתוך בית מסויים . אפשר לחסלם על ידי פגיעה ישירה ממטוס ללא סיכון כלל, ואפשר גם לשלוח יחידת חי"ר תוך כדי סיכון החיילים. על פי תורתנו הקדושה, חייבים לעשות כל מה שאפשר ללא סיכון חיילינו, אע"פ שעלולים להפגע אזרחי האויב. חיי חיילינו חשובים יותר מחיי האויב. אין כאן בעיה מוסרית של פגיעה בחפים מפשע, אלא בדיוק להיפך! סיכון חיילים שלנו הוא פגיעה בחפים מפשע הגובלת באכזריות!

כל צבא נורמלי נוהג כך. גם במלחמת העולם השניה , בעלות הברית הפציצו ערים אזרחיות בעורף האויב! חלק מהמלחמה הוא לחץ על אזרחי האויב, המשמשים כתומכי לחימה.

למחבלים שתוקפים אותנו אין אוכלוסיה של 'חפים מפשע' אלא של מחפים על פשע. ייתכן שלא כולם שותפים פעילים למעשי המחבלים, אך הם ודאי מסייעים להם ומעודדים אותם.

לכן, כאשר אין פתרון יעיל אחר, מותר לצבא ישראל לפגוע במי שצריך ואין לחפש 'עם פינצטה' אחר מי שירה. העיקר הוא למנוע סיכון מהחיילים שלנו.

אין ספק, שאם צבא ישראל ינהג על פי הדרכתה של תורה, שהיא דרך מוסר המלחמה האמיתית וטוהר הנשק האמיתי, שיש לפגוע באויב כדי למנוע פגיעה באוכלוסיה ובחיילים שלנו, הקב"ה ישבית את כל שונאינו ומדיינינו, ונזכה לשלום אמיתי בכל מרחבי ארצנו

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים -  לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.
דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.
יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו  נעשה לשם שמים.
מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.
כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו  ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.
גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.
יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה, ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.

דברים לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

התורה מקדישה שש פרשיות לתולדות חייו של יעקב אבינו, לעומת פרשה אחת בלבד ליצחק אבינו. הסיבה לכך היא, שמעשיו ופעליו של יעקב אבינו ובניו מרובים היו, אך יצחק, כיון שהיה מרומם מעניני העוה"ז, היה כולו קודש בבחינת עולה תמימה. ממילא, עיסוקיו של יצחק בעניני העולם הזה היו מועטים, ולכן גם מעשיו הכתובים בתורה, דברים שהביעו את רישומם על מהלך ההסטוריה של עם ישראל, לא היו מרובים.
הנושא המרכזי בפרשתנו הוא ברכת יצחק לבניו לפני מותו.
המפרשים שואלים : עד היכן היתה טעותו של יצחק אבינו, וכי הוא חשב שההבטחה לאברהם אבינו בפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", שממנו תצא האומה הנבחרת, מכוונת לעשו? וכי הוא לא ידע באמת את ההבדל התהומי בין עשו ליעקב? עד כמה אפשר לטעות בזה?!
הרמב"ן מסביר על דרך הפשט, שהיתה כאן טעות מוחלטת, אך רבקה לא העמידה את יצחק על טעותו. כשראתה אותו בפעם הראשונה , נבהלה ממנו ונוצר מרחק של כבוד בינה ובין יצחק , שמנע ממנה להעמידו על טעותו.
ואולם רוב המפרשים אומרים שלא היתה ליצחק טעות מוחלטת. הוא ידע שהאומה הנבחרת אמורה לצאת מיעקב ולא מעשו, אלא שברכו בענייני העולם הזה.
אנו יודעים ש'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', אך בענינים שבין אדם לחברו כמו גמילות חסדים ביקור חולים וכו', אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם מי שעושה גמילות חסדים לא מפני ציווי התורה אלא מדעתו האנושית זוכה לשכר בעוה"ז.
יצחק אבינו ידע שמיעקב תצא האומה הנבחרת להתהלך לפני ה', אך בשל מעלתו הרוחנית,  חשב שאם יהיו מזרעו של יעקב שיקיימו גמ"ח מדעתם ולא לשם שמים לפי דין תורה, ראוי שלא יחשב להם כלל.  רבקה, בגלל אהבתה הגדולה ליעקב, רצתה שגם אם בניו של יעקב יתרחקו ממקור הקדושה במידה מסויימת, אך יעשו צדקה וחסד, יחשב להם כמצווה ולפחות יאכלו פירותיהם בעוה"ז. משום כך רצתה שיעקב אבינו יקבל את הברכות.
אמנם יעקב אבינו קיבל את הברכות לשפע בעוה"ז, אך בערמה, מפני שלפי האמת אין זה מתאים למדרגתו של יעקב, שהכל אצלו צריך ללכת לפי גדרה של תורה ולא על פי גישה אנושית רציונאלית. מכל מקום ברור , שיצחק לא טעה לחשוב שמעשו תצא האומה הנבחרת.
בסוף הפרשה, כשעשו מבקש להרוג את יעקב, רבקה אומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך קום ברח לך". הפרשנים התלבטו בפירוש המילה 'מתנחם'. הנצי"ב אומר (בהוספות מכי"ק, בסוף 'העמק דבר') דבר מעניין. עשו נהג ברמיה מתוחכמת. עד עכשיו היתה הכרזת מלחמה של עשו על יעקב, ויעקב אכן נשמר מפני עשו. לאחר שעשו רואה שבדרך זו לא יצליח לפגוע ביעקב, מוציא עשו קול שהוא מתנחם וחוזר בו מכוונתו להרוג את יעקב, וכי הוא רוצה 'שלום'. רבקה שמבינה את התכסיס של עשו מגלה זאת ליעקב ואומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך – להרגך", מה שהוא מתנחם וחוזר בו, כביכול, זה לא למטרת שלום אלא להיפך , כדי שלא תיזהר והוא יוכל להרגך.
כך נוהגים גם הרשעים הארורים בזמננו. הם הכריזו על הליכה בדרך ה'שלום', אך למעשה כל כוונתם היא לפגוע ולהילחם בעם ישראל, ולכן אין להאמין להם כלל. הם חדורים שנאה ארסית לעם ישראל ומתנגדים לעצם קיומו. עלינו להשמר מהם ולא ללכת שולל אחרי פטפוטי ההבל של 'שלום' מדומה.
יהי רצון שעם ישראל ילמד מתוך הפרשה, להכיר את תכונותיהם של עמים אלו ולא ילך אחריהם שולל, אלא ידבק בהדרכתה של התורה , שרק היא תביא בטחון ושלום אמת לכל מרחבי ארצנו.

דברים לפרשת השבוע חיי שרה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בס"ד

פרשת 'חיי שרה' מתחלקת לשלושה נושאים מרכזיים: פטירתה של שרה אמנו ורכישת מערת המכפלה כמקום קבורה, שליחותו של אליעזר להביא את רבקה, ותולדות ישמעאל.

מובן שהנושא המרכזי של פרשת 'חיי שרה' הוא קניין מערת המכפלה, אך הפעם נתמקד בשליחותו של אליעזר להביא כלה ליצחק.

יצחק נתקדש כעולה תמימה, ובשל מעלתו הגדולה לא היה ראוי שיצא מארץ ישראל, ואכן למרות שמצווה גדולה היא לשאת אישה, נשלח אליעזר במקומו. מבין שלושת אבותינו הקדושים הוא היחיד שלא יצא אל מחוץ לגבולות הארץ, ואף בזמן הרעב אמר לו ה' :  שכון בארץ הזאת.

כאן נשאלה שאלה: איך זה יתכן שבכל ארץ כנען, שהיו בה עמים שונים, לא היה אפשר למצוא אישה בשביל יצחק עד כדי שצריך לשלוח אותו לארם נהריים, מקום הולדתו של אברהם אבינו. הרי גם בני משפחתו בחרן היו עובדי אלילים, שהרי כשאליעזר מגיע, לבן אומר "ואנכי פניתי הבית", ודורשים חז"ל שהוא הוציא מביתו את כל הפסלים ואת כל תמונות של העבודה זרה שאנשי המקום עבדו. א"כ מה המעלה שלהם על אנשי כנען. מדוע אברהם אבינו עמד בתוקף על כך שיצחק לא ייקח אישה מבנות כנען?

אלא שיש לדעת, שבדורו של אברהם טעו בני אנוש בשני סוגי טעויות. טעות אחת היא בעניני השקפה ודעות עקומות, ובמיוחד כמיהה לעבודה זרה. הטעות השניה היא בתחום של תיקון המידות ובין אדם לחברו. ברור שקשה לאדם לתקן את מידותיו הרעות: הברבריות, האכזריות, השנאה, הקנאה, הכעס, ושאר מידות רעות שתורת ישראל מדריכה להיות נקיים מהן. זו לא עבודה של יום אחד אלא של שנים, כמו שאומר הגר"א שיותר קל לאדם ללמוד את כל הש"ס מלשבור מידה רעה אחת. השפעתו של אברהם אבינו על אנשי ארץ מולדתו בתחום שבין אדם לחברו היתה גדולה מאז שהוא היה שם (רואים זאת כשאליעזר בא ושאל אם יש מקום ללין, ומיד הכניסו אותו ונתנו לו ולגמליו מקום), למרות שעדיין נשארו עובדי עבודה זרה, חוץ מרבקה שהיתה כשושנה בין החוחים.

אברהם אבינו העדיף משפחה של עובדי עבודה זרה על פני אנשים עם מידות רעות, מפני שגם מי שעובד ע"ז, אם מידותיו מתוקנות, יודה על האמת כאשר יוכיחו לו שהאלליות היא שטות וטעות, אולם קשה מאוד לשנות מידות ותכונות של אדם.

על מידותיהם הרעות של אנשי כנען אפשר ללמוד ממה שקראנו בפרשה הקודמת על אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים לה' מאוד. הם היו מקולקלים בשני התחומים, הן בתחום האמונה שהיו עובדים עבודה זרה, והן בתחום שבין אדם לחברו. תכונתם של אנשי סדום שחקקו חוקים נגד עזרה לזולת, עד כדי כך שמי שהיה מכניס אורח היה נענש, היתה ההיפך הגמור ממידתו של אברהם אבינו שהיה מכניס אורחים. אם אלו היו מידותיהן של אנשי סדום, יש להניח ששאר עמי כנען היו קרובים לזה, אף אם לא הגיעו לאותה עוצמת רשעות.

אברהם אבינו ראה שבכל ארץ כנען אין אישה בעלת מידות המתאימה לבנו. אמנם גם הוא לא ידע מראש מה תעלה השליחות לארם נהריים, אלא שחשב שאף אם הכלה תהיה מקולקלת באמונה, זהו דבר שניתן לתיקון יותר מאשר תיקון המידות.

הנצי"ב בפרשת 'ניצבים' אומר שעובד ע"ז הוא פחות גרוע מכופר לגמרי, מפני שאת הכופר לגמרי יותר קשה לעורר לאמונה, לעומת העובד ע"ז שלפחות מאמין שיש כח עליון ורק  טועה ומשתחווה לפסל, אך ניתן להסביר לו את טעותו.

בסופו של דבר התברר שרבקה היתה צדקת בכל התחומים, למרות שגדלה בין רשעים. כשאליעזר מבקש ממנה "השקיני נא מעט מים", היא עונה לו "שתה וגם לגמליך אשקה". חז"ל מסבירים שהיא היתה ילדה צעירה, ולמרות שגמלים צורכים כמות רבה של מים, היא הציעה להשקותם. מעשה זה הוכיח לאליעזר שהיא מתאימה ליצחק אבינו.

תכונות אלו עוברות לדורות הבאים, שהרי אמרו חז"ל ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים. כל מי שיש בטבעו גמילות חסדים, בידוע שהוא מבני בניו של אברהם אבינו.

חז"ל אומרים כי "חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי?", יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי אבותינו הקדושים ולהדבק במידותיהם הטובות.

בשבת פרשת 'חיי שרה' אנו מקבלים חיזוק גדול מהמוני בית ישראל הבאים לעיר האבות (ומהרבבות שנבצר מהם להגיע) ומביעים בכך את הזדהותם עם ההתישבות בכל מרחבי ארצנו ועם זקיפת קומתה של האומה. מהם אנו שואבים את הכח לעמוד במצבים שאין להם פתרון בדרך הטבע, ויודעים שדבר אלוקינו יקום לעולם.

אנו מאחלים לכל הציבור הקדוש שיזכה לשאוב עוצמות ממקום זה, עד שנזכה שכל ארץ ישראל תהיה בידי בניו של אברהם אבינו לעד ולעולמי עולמים.

דברים לפרשת השבוע לך לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.

כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?
מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.

חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!
מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו  היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!
כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.

מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. ברור לנו שעל מנת להחליש את הרשעים מסביב, הקב"ה מסכסך אותם זה בזה, אם זה במצרים או בסוריה, ואנו רק מרוויחים מכך. כל זמן שהם מתעסקים עם עצמם, יש להם פחות זמן להתנכל לעם ישראל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.

דברים לפרשת נח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.
כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.
לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.
גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.
מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.
כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים. 
כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.
דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת.  בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית. 
כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.

דברים לחג הסוכות מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א, הזמנה להקבלת פני רבו ברגל ברחבת ביכ"נ "החורבה" בירושלים, וקישור לשיעורי וידאו קצרים של הרב לחג הסוכות

בכל אחד מן המועדים אנו אומרים בתפילה "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך", ומכל חג אנו לומדים מסר לחיים. אחד הנושאים המרכזיים שחג הסוכות מלמד אותנו הוא היחס הנכון לעולם החומר. הקב"ה מצווה עלינו : "צאו מדירת קבע אל דירת עראי". עלינו להבין, שהחומר בעולם הזה אינו התכלית. אמנם אדם זקוק לחומר, למזון, לפרנסה, לדירה וללבוש, שהם צרכים הכרחיים, אך הם אינם המטרה. המטרה היא לעבוד את ה' ולעשות את רצונו.

לפי זה אפשר להבין מדוע תיקנו חז"ל לקרוא את ספר 'קהלת' בשבת חוה"מ סוכות.  הטעם הפשוט הוא, ששלמה המלך השמיע את הדברים האלה לפני מלכי אומות העולם, שהתקבצו בחג הסוכות. אבל יש בזה ענין יותר עמוק. שלמה המלך מתבונן בעולמנו ורואה שרוב האנשים סובלים וחיים בחוסר, ולכן לא מתקבל על דעתו שזוהי התכלית. משום כך אומר שלמה : "הבל הבלים הכל הבל".

נשאלת השאלה : כיצד יכול לבוא בן אנוש ולומר על מעשה הבריאה, שנאמר עליו : "והנה טוב מאוד", שהכל הבל ואין לו תכלית?

ספר 'קהלת' מסיים במילים: "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". לכל חקירותיו של קהלת יש תשובה אחת והיא, שכאשר האדם חושב שעולם החומר הוא התכלית, אזי באמת הכל הבל, אולם אם האדם לוקח מהעולם החומרי את ההכרחי לקיומו ומבין שהכל משרת מטרה נעלה, שהיא יראת האלקים ושמירת מצוותיו - הרי כל מעשיו מקבלים משמעות.

דומה הדבר לעולם  המספרים. המספר אפס כשלעצמו הרי הוא לא כלום, ואין לו משמעות. אולם כאשר לוקחים אותו ומצמידים אותו למספר אחד, מקבלים את המספר עשר, וממילא האפס מקבל משמעות. כך גם ענייני החומר, אם מנטרלים מהם את התוצאות השליליות, אם אדם מבין שהוא עובד מתוך הכרח לצורך פרנסתו, אך יש מטרה נעלה שהיא עבודת ה', אזי גם ענייני החומר מתקדשים ומתעלים.

זהו אחד הרעיונות המרכזיים של חג הסוכות, שבו אדם מקיים מצווה ע"י שנכנס לסוכה עם כל החומריות שנלווית לכך, כאשר החומר נחוץ על מנת לשרת את המטרה האלוקית, אזי נמצא האדם מישראל  מקדש את החומר.

בחג הסוכות, כשאנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי, נדע לשאוב מהחג הזה עוז וביטחון. ואע"פ שמחיצות הסוכה יכולות להיות כאלה שבהן הפרוץ מרובה על העומד, דווקא הן משמשות לנו כמחסה וכמגן מפני כל הפורענויות. הסוכה העראית מבטאת את גודל אמונתנו בבורא עולם, ונותנת לנו את הכח לעמוד גם בפני מצבים לא קלים שעומדים בפנינו.

רעיון נשגב נוסף שחג הסוכות מקפל בתוכו, מובע בדרשת חז"ל מהפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. מכאן למדו גם הלכה למעשה, שהסוכה לא צריכה להיות שווה פרוטה, שהרי בסוכה כזו אין לכל אחד ואחד שווה פרוטה, ולכן אפשר לצאת בסוכה שאולה.

בחג הסוכות כלל ישראל עולים לרגל לירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו - כל ישראל חברים. האחדות בעם ישראל היא ענין גדול מאוד, כמו שאנו מוצאים,שכל מסעות בני ישראל במדבר היו בלשון רבים "וייסעו ויחנו" אולם במתן תורה בלשון יחיד "וייחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד בלב אחד. כאשר עם ישראל מתאחד סביב ערך אמיתי  זו התעלות גדולה, אך אם מתאחדים כדי לרקוד סביב העגל, זו אחדות של שקר שלא תחזיק מעמד. בחכמה הפנימית מובא ש'הסיטרא אחרא שרי בייחודא ומסיים בפירודא', מפני שאחדות אמיתית היא רק סביב ערכים אמיתיים.

בשבועות האחרונים עלתה שוב האפשרות להקדמת הבחירות. אין ספק שכל הציבור השומר תורה ומצוות חייב להתאחד סביב ערכים אמיתיים: הכרעה תורנית בשאלות עקרוניות, שאיפה להנהיג את המדינה על פי תורת ישראל, אחיזה והתיישבות בכל מרחבי ארצנו (כמו שכותב הנצי"ב באגרתו על שיבת ציון, לפני למעלה ממאה שנה, שארץ ישראל היא הבריח התיכון שמאחד את כל חלקי העם למרות שיש להם דעות שונות). זוהי אחדות סביב ערך אמיתי, שהרי לא שייך שחלק מהעם יאמר שיש לוותר על חבלי ארץ בשביל 'שלום'.

עלינו לדעת מה ההלכה דורשת מאיתנו, וגם אם יש פשעים שאנחנו לא יכולים למנוע, מכל מקום אסור לתת להם לגיטימציה. אם כל הציבור ששומר תורה ומצוות יתאחד סביב ערכים אמיתיים אלו, בודאי שתהיה זו פריצת דרך שתביא קידוש ה' גדול. אבל אם רוצים להישאר עם עקרונות ברמה רדודה, ולהתפשר עם החולשות שיש מסביב, אחדות כזאת לא תחזיק מעמד. יש לעמוד על ערכי הנצח, אף אם יש כאלו שכרגע אינם בדרגה שיוכלו להבין אותם, אך הם לפחות שואפים אליהם. גם מי שקורא 'פרקי אבות' מבין בדרך כלל שהוא די רחוק מהמידות וההנהגות הכתובות שם, אך הוא שואף להגיע אליהן, וכך הוא מצליח להשיג לפחות חלק מהן. אם הציבור יביע את דעתו הברורה ביחס להתיישבות בארץ ישראל, ביחס לצביונה היהודי של המדינה, וביחס לקבלת הכרעה הלכתית בנושאים עקרוניים השייכים להנהגת כלל ישראל, זו תהיה אחדות אמיתית וקידוש שם שמים שיביאו גם תוצאות מעשיות בשטח.

דברים לראש השנה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

הלכות ראש השנה - קליק כאן

ראש השנה נקרא חג אף על פי שהציווי "ושמחת בחגך" נאמר בעיקר על שלושת הרגלים. יש ענין של שמחה ביום הזה, אך  אסור להתאבל בו. עם זאת יש תנא הסובר שאבלות אינה נפסקת בראש השנה וביום כיפור.

כידוע, ראש השנה הוא יום הדין, אך דבר זה לא מוזכר במפורש בתורה שבכתב. הרמב"ן מפרש שהפסוק "יום תרועה יהיה לכם" מרמז על מלחמה ומאבק בעולמות העליונים בין שרי מעלה לבין כנסת ישראל, לגבי המעמד  והמציאות שיהיו  לאומה  בשנה זו, כיצד תתנהג וכיצד תנהל את דרכיה.

לכאורה, כיון שבראש השנה נקבעים האירועים,  וכל מה שיארע לכל אדם ואדם, מן הראוי היה שכל אחד יתפלל על בריאות, פרנסה, בנים וכו'. אולם כשנתבונן בתפילות ראש השנה, נראה שאין שום בקשה בנושאים אלו. עיקרה של התפילה מתמקד בהמלכת ה' : "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". כל בקשתנו בר"ה היא גילוי מלכות ה' בעולם.

למרות שאנו זקוקים לכל הישועות הפרטיות בעניינים החיוניים לחיינו בעולם הזה, אנו מאמינים שאם כולם יאמינו שיש בורא לעולם, ושאנו נבראנו על מנת למלא משימות מסויימות, ממילא יתוקנו כל עיוותי החיים המפעילים את השפעתם השלילית עלינו. משום כך אנו לא מבקשים על עצמנו אלא על גילוי כבוד ה' בעולם.

גם בתוספת שהוסיפו הגאונים בתפילת "זכרנו לחיים" וכו' הסיומת היא "למענך אלקים חיים", לא לעצמנו אלא למען גילוי כבוד ה'. זוהי התעלות של כנסת ישראל למדרגה גבוהה שאינה מבקשת בקשות אישיות, אלא דברים ששייכים לגילוי כבוד ה'.

מבחינה מסויימת להתכונן לראש השנה  קשה יותר מאשר להתכונן לחג אחר. לפסח אנו מתכוננים ע"י ניקיונות וביעור החמץ, הכשרת כלים ואפיית מצות. בסוכות אנו בונים סוכה ורוכשים ארבעת המינים. כל אלו הן הכנות טכניות בעיקרן.  בראש השנה ההכנה צריכה להיות יותר רעיונית ויותר רוחנית, עלינו לדעת מהו הערך של היום הזה ומהי משמעותו לגבינו.

נראה שזו גם הסיבה שאנו עושים יומיים ראש השנה בארץ ישראל ולא כמו חגים אחרים רק יום אחד, משום שזה לוקח לנו יותר זמן להבין את עומק המשמעות של יום דין הנערך בשמים כאשר  אנו נמצאים בארץ, ולכן גם בארץ ישראל צריכים את הזמן להפנים את הרעיון העמוק הזה.

קדמונינו תקנו לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", לשמוע קול שופר ולומר 'סליחות' במהלך חודש אלול,  כדי שנכין את עצמנו ונפנים את עומק המשמעות של ראש השנה.

ככל שנפנים זאת, נדע גם להחדיר למודעות שלנו מהו יעודנו בעולם, וממילא  אם אז תתגלה מלכות ה' בעולם ימולאו כל החסרונות של בריאות, פרנסה, שלום וכו'.

יהי  רצון שנתפלל כולנו מתוך עומק הלב, והקב"ה ישמע את תפילתנו  ויזכנו לגאולה וישועה בקרוב בימינו.

דברים לפרשת השבוע נצבים - וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בנ"י ביום מותו ע"מ להכניסם בברית.

נשאלת כאן השאלה : הרי עיקרה של הברית כתוב בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. א"כ לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב ?

אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ח הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.

בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל לא היה מושג של ערבות.

וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.

בהמשך הפרשה נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.
אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?

בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?

בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.

לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות – זו בחינת השירה שבתורה.

הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.

אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.

האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.

למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.

גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.

יהי רצון שנזכה  כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

: דברים לפרשת השבוע כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

 

הנושא המרכזי בפרשתנו הן הברכות והקללות. הברכות והקללות נאמרו בערבות מואב, כתוצאה מהפרת הברית שנכרתה בסיני על ידי עם ישראל, ובשליחותו של מקום רצה משה רבנו לכרות ברית עם הדור הנכנס לארץ.

הנקודה המרכזית שאנו לומדים היא, שכל מה שקורה לאדם הפרטי, ומכל שכן לכלל ישראל, אינו במקרה - כל מה שלטובה וחלילה לרעה תלוי במעשיהם של בני האדם.

בתוכחה כתוב: "יכך ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב".  ב"תמהון לבב" לדעת המפרשים הכוונה היא, שגם כאשר הגויים יאמרו בפירוש שהם רוצים לפגוע בך, אתה תשמע את הדברים אבל לא תפיק את הלקחים ולא תהיה מודע לגודל הסכנה.

לצערנו הרב אנו רואים היום שהמחבלים מכריזים בריש גלי שרצונם להשמיד את עם ישראל, אך אנשים בתוכנו שרדופים אחר ה'שלום' המזוייף מתרצים זאת בכך ש"הם אומרים את הדברים לצרכי פנים", ובמשפט שיקרי אחד ממסמסים את האיום הגדול שמונח לפתחינו.

דבר חמור יותר שנאמר בתוכחה הוא "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות". שואל המדרש: "הפלאה זו איני יודע מה היא" - למה התכוון הפסוק? אומרים חז"ל, שהכוונה למה שכתוב ב'ישעיה' הנביא: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" - זהו סילוקם של צדיקים. אלו הצדיקים האמיתיים שמבינים בשל מה באה הצרה, צדיקים שהיו יכולים לפקוח את עיני העם כדי שיחזרו בתשובה. לכן נאמר "מכות נאמנות", לא מכות שהולכות ונעלמות אלא ממשיכות ומתמידות, משום שהסיבה שבעטייה באו המכות לא תוקנה. החיסרון בצדיקים היודעים לפקוח את העיניים, המציאות שאין מי שיוכיח את הציבור, זה אחד העונשים הכבדים ביותר.

כאשר באה צרה על אדם, ומכל שכן על כלל ישראל, אסור לחשוב שזהו מקרה, אלא שמהשמים מכוונים אותנו להתבונן במעשינו. כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תענית, שכאשר באה צרה על הציבור, צריכים לזעוק ולהריע, לגזור תענית, להתפלל, לפשפש במעשיהם ולשאול מדוע באה הצרה.

בזמנם של המלכים והשופטים, לאחר ניצחון על האוייבים, היה שקט בטחוני זמן רב, כמו שבתקופת דבורה שקטה הארץ ארבעים שנה לאחר הניצחון על יבין מלך חצור.

לעומת זאת בימינו, מיד אחר מלחמת ששת הימים, ואולי אף בטרם חלפו ארבעים יום, התחלנו לסבול מהמחבלים. הסיבה לכך היא בדיבורים על 'שטחים תמורת שלום', שהם עצמם חטא ועוון. עם ישראל לא הבין את משמעות האירועים ואת גודל השעה בה ההשגחה האלוקית החזירה לנו חלקים נרחבים של הארץ. לצערנו הרב גם היום ממשיכים עם אותה מדיניות, ולכן אין פלא שאנו סובלים מהטרור יום יום.

עלינו לשאול את עצמנו על שום מה בא עלינו מצב זה. נראה שהסיבה לכך היא בהמשך חטא המרגלים. על שמירת ארץ ישראל יש חיוב מלחמה. יש מצווה לבנות וליישב את כל מרחבי ארצנו, ולאפשר לערבים לחזור אל ארצות מוצאם. כל זמן שישאירו אותם בארץ, עם ישראל ימשיך לסבול. מי שחושב אחרת יאלץ להיווכח בטעותו בדרך הקשה.

ההוכחה לכך היא מהמלחמה האחרונה בעזה על כל השלחותיה הקשות. לענ"ד נראה שהיא באה כתוצאה על המשך הרצון להסגיר חבלי ארץ לידי המחבלים ועל הנסיונות מצד גורמים מסויימים לפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בכל אורחות חיינו.

יהי רצון שתפקחנה העיניים ועם ישראל יידע מהו ייעודו ומה תפקידו בתקופה הרת גורל זו, וישכיל לשמור על ארצו ומולדתו. אם נעשה את המוטל עלינו, הקב"ה יהיה בעזרנו, ישבית את מדיינינו, יסלק את שונאינו, ויזכנו לשחרר את כל ארצנו במהרה בימינו.

דברים לפרשת השבוע כי תצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א




צרפנו מודעת פרסום לרגל הוצאתו לאור של הכרך החמישי בסדרת "דבר חברון" מפי הרב.

מחר בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב לקראת הימים הנוראים בנושא "הלכות תשובה וראש השנה" ב"בית הרב" בירושלים.
הציבור מוזמן.

פרשתנו משופעת בע"ד מצוות, כפי שמופיע אצל מוני המצוות, ואין עוד פרשה שיש בה כל כך הרבה מצוות.
המצוות המופיעות בפרשה עוסקות ברבים מתחומי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם, כולל מצוות השייכות בזמן המלחמה.
הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר, ולאחר מכן עוסקת בעניני קדושת המחנה.
התורה באה להדגיש שגם צבא הנמצא במצב של מלחמה חייב לשמור על צלם אנוש, על קדושת המחנה ועל התנהגות נאותה של כל פרט, וזאת גם כאשר נלחמים וצריכים להדוף את האויב ואף לחסלו, שזו הצלה לעם ישראל.
בהמשך הפרשה כתוב "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". מכאן לומדים חז"ל שאין לומר דבר שבקדושה במקום לא נקי, כגון שיש ריח לא טוב, כמו צואה וכדו', או כנגד אדם שאינו לבוש כראוי. אמנם אזהרה זו  אינה רק לזמן מלחמה אלא גם לחיים האזרחיים, גם כשאדם מזכיר  את שם ה', צריך לעשות זאת במקום נקי ולא כשהוא רואה לנגד עיניו דבר שאסור לראותו מבחינת גדרי הצניעות. ומובא בספר החינוך, שהתורה כותבת הזהרה זאת בעניני צבא, למרות שדין זה אינו דווקא בצבא, כדי להדגיש שאף בזמן שנמצאים בצבא, בחזית, או במחנה שאמור לצאת לפעילות, יש לשמור על הקדושה. התורה מדגישה "לתת אויביך לפניך", כלומר, אם אנחנו מקפידים על קדושת המחנה, ושמירת קדושתו וצניעותו של האדם, שלא יתדרדר חלילה להיות כעמי הארץ, זו גם סגולה לנצח במלחמה. שמירת קדושת המחנה אינה מגבילה את פעילות החיילים, אלא להיפך, מביאה סייעתא משמים להנחית מכה אנושה על הרשעים ולנצח במלחמה.
אנו נמצאים היום בתקופה של 'חצי מלחמה', מצד אחד לא יורים כל יום, אך מידי פעם בפעם המחבלים מתנכלים, וכמעט כל יום יש ניסיונות פיגוע שלא כולם שומעים עליהם. קדושת המחנה והרמה המוסרית של צבא ישראל, היא הערובה שהחיילים יוכלו לעמוד על משמרתם שלא יפגעו חלילה היהודים בארצנו הקדושה, ולפגוע באויב. על פי תורתנו הקדושה, מעבר למוסריות האנושית, יש חובה לשמור על קדושה, צניעות ושמירת העיניים, איסור עירבוב של גברים ונשים, איסור הזכרת שם ה' במקום מטונף וכו'. זוהי הרמה המוסרית הגבוהה שהצבא שלנו צריך לשמור עליה.
יהי רצון שהצבא שלנו יזכה לשמור על המוסריות האמיתית על פי הדרכתה של תורה ועל קדושת המחנה, וממילא יוכל להדוף את כל האויבים ולנצח בכל המערכות.



Fwd: דברים לפרשת השבוע שופטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מתחילת ספר דברים ועד פרשתנו משה רבנו מזהיר ומוכיח את הדור הנכנס לארץ שלא יחזרו על דברים שנכשלו בהם. הוא חוזר על עיקרי התורה, על מעמד הר סיני ועל מצוות שקשורות בביאתם לארץ- ביעור עבודה זרה והקמת המקדש, שהוא המקום המרכזי לעבודת ה'. מפרשה זו ואילך משה רבנו מתמקד בהדרכה תורנית בנושאים הקשורים להנהגת כלל ישראל- מערכת המשפט, מינוי שופטים ושוטרים, סמכויות בית דין הגדול והסנהדרין שהתורה ניתנה לנו על דעתם (כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים). כידוע, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות, ולכן קבעה התורה שתהיה סמכות עליונה, שכל ויכוח שיתעורר בביאור התורה, הם יכריעו בו. הרמב"ן כותב בספר המצוות, שנושא שהועלה בסנהדרין והוכרע שלא כדעה של אחד החכמים, אין לנהוג כדעה הדחויה אפילו לחומרא. אנו למדים מכך, עד כמה הכרעת הסנהדרין היא משמעותית. יכול גם להיות  שבדור אחד יכריעו כך ובדור שני יכריעו אחרת, מפני שהתורה ניתנה על דעתם. לדוגמא: יש מחלוקת בענין שבת, האם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה או לא. יכול להיות שבזמן שמואל הרמתי הסנהדרין פסקו כשיטת ר' שמעון שפטור עליה, ולעומת זאת בזמנו של שלמה המלך דנו על כך והכריעו כשיטת ר' יהודה שחייב. תורת ה' תלויה בהכרעת חכמי התורה.

מצרנית לפרשת השופטים היא פרשת המלך - הקמת שלטון המלוכה. כשעם ישראל נכנס לארץ לא היתה סמכות שלטון מרכזית, כל שבט ניהל את ענייניו לעצמו. במצוות מינוי מלך אומר הרמב"ם, שתפקיד המלך הוא לאגד את כל השבטים ולאחד את כלל ישראל תחת הנהגה מדינית אחת.

שאלה ידועה היא, האם שלטון מלוכה הוא שלטון אידיאלי, או שעדיף שלטון 'דמוקרטי' שהציבור בוחר בו. כתוב בפרשת המלך: "ואמרת אשימה עלי מלך". לכאורה, מדוע כתוב "ואמרת"? מדייק הנצי"ב, שיש כאן חידוש בכך שצורת השלטון צריכה להיות בהתאם לרצון העם. יש עם שמתאים לו לקבל מרות של מלך, ויש עם שמתנגד לכך ורוצה שישלוט רק מי שנבחר על ידו. כבר לפני מאות שנים היו עמים שהשלטון בהם היה דמוקרטי, בגלל רצון העם. כמובן שמדובר על דמוקרטיה אמיתית ולא צבועה כפי שאנו מכירים היום. מאחר שבזמנו של שמואל שאלו מלך, לאחר מכן הקב"ה בחר בדוד והוא וזרעו זכו בכתר מלכות, זו צורת ההנהגה בעם ישראל. היום אנחנו לא יודעים את שושלת הדורות, אבל כשתחזור הנבואה יתברר מי הוא מלך המשיח והוא יקים שלטון מזרע דוד המלך.

היום יש חשש מסויים משלטון של מלך שמא הוא יתעמר בעם, אך האמת היא שסוג שלטון אינו משנה אלא אופיו של השליט הוא הקובע. אדם ישר ומוסרי, גם אם הוא מלך, לא ינצל את סמכותו לנשל או לפגוע במישהו. לעומת זאת, אם מערכת השלטון מושחתת, גם אם קוראים לה 'דמוקרטיה', היא רעה. אין צורך להביא דוגמאות, ומי שמתמצא במה שקורה בעולם ובארץ מבין את הענין.

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים שהמלוכה ניתנה לבית דוד, ואם המלך ינהיג את עם ישראל על פי הדרכת תורת ישראל, שלטונו יהיה אמיתי וצודק ומקובל על העם גם אם אינו 'דמוקרטי'.

התורה מסרה למלך גם סמכויות של שיפוט. אמנם חוקי התורה קיימים לעולם ואינם משתנים, אך חוקי המלוכה הם בהתאם לצורכי הדור. למלך יש סמכות לתקן תקנות, ועלינו חלה מצווה לשמוע לציווי המלך, שכן גם במלכות ישראל 'דינא דמלכותא דינא'. כל חוק בענייני ממון או בענייני חברה, אם אינו נוגד את דין התורה והוא שווה לכל אזרחי המדינה, יש לו תוקף של 'דינא דמלכותא דינא', ולדעת הרבה מגדולי הפוסקים החיוב הוא מדאורייתא. כמובן גם שלטון ישראל ואף מלך, אם מחוקק חוק נגד התורה אסור לשמוע לו, כפי שאומרים חז"ל : 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?".

יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ולתקומת מלכות ישראל האמיתית בכל גודלה ותפארתה.