בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.
כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?
מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.
חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!
מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!
כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.
מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. ברור לנו שעל מנת להחליש את הרשעים מסביב, הקב"ה מסכסך אותם זה בזה, אם זה במצרים או בסוריה, ואנו רק מרוויחים מכך. כל זמן שהם מתעסקים עם עצמם, יש להם פחות זמן להתנכל לעם ישראל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.
