התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.
כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.
לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.
גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.
מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.
כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים.
כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.
דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת. בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית.
כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.
