הנושא המרכזי בפרשתנו הן הברכות והקללות. הברכות והקללות נאמרו בערבות מואב, כתוצאה מהפרת הברית שנכרתה בסיני על ידי עם ישראל, ובשליחותו של מקום רצה משה רבנו לכרות ברית עם הדור הנכנס לארץ.
הנקודה המרכזית שאנו לומדים היא, שכל מה שקורה לאדם הפרטי, ומכל שכן לכלל ישראל, אינו במקרה - כל מה שלטובה וחלילה לרעה תלוי במעשיהם של בני האדם.
בתוכחה כתוב: "יכך ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב". ב"תמהון לבב" לדעת המפרשים הכוונה היא, שגם כאשר הגויים יאמרו בפירוש שהם רוצים לפגוע בך, אתה תשמע את הדברים אבל לא תפיק את הלקחים ולא תהיה מודע לגודל הסכנה.
לצערנו הרב אנו רואים היום שהמחבלים מכריזים בריש גלי שרצונם להשמיד את עם ישראל, אך אנשים בתוכנו שרדופים אחר ה'שלום' המזוייף מתרצים זאת בכך ש"הם אומרים את הדברים לצרכי פנים", ובמשפט שיקרי אחד ממסמסים את האיום הגדול שמונח לפתחינו.
דבר חמור יותר שנאמר בתוכחה הוא "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות". שואל המדרש: "הפלאה זו איני יודע מה היא" - למה התכוון הפסוק? אומרים חז"ל, שהכוונה למה שכתוב ב'ישעיה' הנביא: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" - זהו סילוקם של צדיקים. אלו הצדיקים האמיתיים שמבינים בשל מה באה הצרה, צדיקים שהיו יכולים לפקוח את עיני העם כדי שיחזרו בתשובה. לכן נאמר "מכות נאמנות", לא מכות שהולכות ונעלמות אלא ממשיכות ומתמידות, משום שהסיבה שבעטייה באו המכות לא תוקנה. החיסרון בצדיקים היודעים לפקוח את העיניים, המציאות שאין מי שיוכיח את הציבור, זה אחד העונשים הכבדים ביותר.
כאשר באה צרה על אדם, ומכל שכן על כלל ישראל, אסור לחשוב שזהו מקרה, אלא שמהשמים מכוונים אותנו להתבונן במעשינו. כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תענית, שכאשר באה צרה על הציבור, צריכים לזעוק ולהריע, לגזור תענית, להתפלל, לפשפש במעשיהם ולשאול מדוע באה הצרה.
בזמנם של המלכים והשופטים, לאחר ניצחון על האוייבים, היה שקט בטחוני זמן רב, כמו שבתקופת דבורה שקטה הארץ ארבעים שנה לאחר הניצחון על יבין מלך חצור.
לעומת זאת בימינו, מיד אחר מלחמת ששת הימים, ואולי אף בטרם חלפו ארבעים יום, התחלנו לסבול מהמחבלים. הסיבה לכך היא בדיבורים על 'שטחים תמורת שלום', שהם עצמם חטא ועוון. עם ישראל לא הבין את משמעות האירועים ואת גודל השעה בה ההשגחה האלוקית החזירה לנו חלקים נרחבים של הארץ. לצערנו הרב גם היום ממשיכים עם אותה מדיניות, ולכן אין פלא שאנו סובלים מהטרור יום יום.
עלינו לשאול את עצמנו על שום מה בא עלינו מצב זה. נראה שהסיבה לכך היא בהמשך חטא המרגלים. על שמירת ארץ ישראל יש חיוב מלחמה. יש מצווה לבנות וליישב את כל מרחבי ארצנו, ולאפשר לערבים לחזור אל ארצות מוצאם. כל זמן שישאירו אותם בארץ, עם ישראל ימשיך לסבול. מי שחושב אחרת יאלץ להיווכח בטעותו בדרך הקשה.
ההוכחה לכך היא מהמלחמה האחרונה בעזה על כל השלחותיה הקשות. לענ"ד נראה שהיא באה כתוצאה על המשך הרצון להסגיר חבלי ארץ לידי המחבלים ועל הנסיונות מצד גורמים מסויימים לפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בכל אורחות חיינו.
יהי רצון שתפקחנה העיניים ועם ישראל יידע מהו ייעודו ומה תפקידו בתקופה הרת גורל זו, וישכיל לשמור על ארצו ומולדתו. אם נעשה את המוטל עלינו, הקב"ה יהיה בעזרנו, ישבית את מדיינינו, יסלק את שונאינו, ויזכנו לשחרר את כל ארצנו במהרה בימינו.
