פרשתנו עוסקת במה שהתרחש לאחר שעם ישראל עזב את אדמת מצרים. למרות שפרעה אמר 'קומו צאו מתוך עמי', לאחר שהבין שאין בדעת עם ישראל לחזור, נהפך לבו והתחרט על ששלחם.
היום דבר מקובל הוא שאיש ציבור מבטיח משהו ולא מתכוון כלל לקיים אותו. אולם בדורות הקודמים, כשמלך אמר משהו היה לזה גיבוי, כמו שאומרת הגמרא, שמלך האומר שיעקור הר - ההר יעקר ולא יחזור מדבריו. אולם כאן פרעה חזר בו מפני ששנאה גברה, והמצרים אמרו "לקינו, נטלו ממוננו ושילחנום". למרות שהם עשו זאת בהכרה מלאה - חזרו בהם.
פרשתנו עוסקת בתיאור שני איומי מלחמה שהיו על עם ישראל, האחד איום פרעה שרודף אחר עם ישראל על מנת להחזירם למצרים, והאחר בסוף הפרשה - מלחמת עמלק.
יש הבדל מהותי בין שתי מלחמות אלו. למרות שגם מעשהו של פרעה נבע מרשעות, הרי היתה לו טענה מסויימת: "מה זאת עשינו כי שילחנו את בני ישראל מעבדנו", דהיינו, היו לנו עבדים ואנו הוצאנו אותם לחופשי בחינם. אולם מלחמת עמלק שונה במהותה. לעמלק לא היתה שום עילה להלחם בעם ישראל. לא היה בין שתי האומות כל שיג ושיח. בני ישראל לא התכוונו לרשת את ארצו, ולא התגרו בהם. עמלק יצא למלחמה אך ורק מתוך שנאה תהומית וכעס על עצם הופעת אורם של ישראל על במותי ההיסטוריה. מכאן אנו למדים שיכולה להיות שנאה שאין לה שום נימוק הגיוני, וממילא אין שום פתרון להשקיט אותה.
המלחמה במצרים היתה בדרך ניסית, אך המלחמה בעמלק התנהלה בדרך הטבע "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" - מלחמה ממש. כמובן,תפילתו של משה סייעה ללוחמים במערכה.
עמלק מייצג את ההתנגדות לגילוי השכינה והקדושה בעולם (לצערנו, גם היום יש אתיאיסטים מסוגים שונים שרוצים למחוק כל זכר של קדושה), לכן לאחר הניצחון על עמלק הקב"ה מבטיח שיימחה את זכר עמלק מן העולם. מחיית עמלק נעשית באמצעות עם ישראל. ככל שעם ישראל יגביר את הקדושה בעולם ע"י שמירת התורה והמצוות, ככל שנגביר את העוצמה הרוחנית, בזה אנו מוחקים את עמלק.
אי אפשר לפתור את בעיית הרשעות בעולם על ידי דיפלומטיה וכדומה. אין פתרון אחר לבעיה, אלא רק כאשר עם ישראל יהיה בדרגה רוחנית גבוהה, ויקרין קדושה ואמונה בבורא עולם, כמו שכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
בל נחשוב כי התקרבות והתרפסות כלפי אומות העולם יביאו את הגאולה, להיפך, וכך כותב הגרי"מ חרל"פ, שהגאולה תבוא רק כאשר לא תמצא אומה אחת שמוקירה את ישראל – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ההתקרבות שלנו לאומות, והנסיונות למצוא חן בעיני העמים, יתנפצו אל מול סלעי המציאות. אין מה להיבהל מכך - זהו תהליך הגאולה. כמו שבלידה, בתחילה יש לאישה צירים כואבים מאד שהולכים ומתגברים, אך בסופו של דבר התוצאה היא הבאת חיים חדשים לעולם. עם ישראל צריך להיפרד מהעמים כדי למלא את שליחותו האלוקית להיות "לברית עם לאור גויים". אנו רואים שהמהלכים האלוקיים חותרים לקראת ייעוד זה, ואין הדבר רחוק. גם כשיש ירידות ונפילות, אנו סמוכים ובטוחים כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, ובע"ה עוד בדורנו נזכה למחיית עמלק, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ובא לציון גואל.
