במתן תורה התקיים הכתוב "ולקחתי אתכם לי לעם", כאשר הקב"ה גאל את ישראל. כל שלבי הגאולה, החל בהוצאת עם עבדים ועד העמדתם בהר סיני והבאתם למדרגה של נבואה, היו הכנה למעמד נשגב זה.
במעמד זה זכו כלל ישראל להגיע לדרגת נבואה ושמעו דברי אלוקים חיים. עשרת הדברות שקיבלו שם משמשים כיסוד לכל תרי"ג מצוות.
לפי שיטת הרמב"ן, כלל ישראל הגיע לדרגת נבואה כששמעו את שתי הדיברות הראשונות. יותר
מכך לא היו מסוגלים לשמוע, מפני שלא יכלו לחיות בספירה רוחנית כל כך גבוהה, לכן בקשו ממשה רבנו שהוא יאמר אותן ולא ה'.
יש גם הבדל בלשון הדברות עצמן. שתי הראשונות נאמרו בלשון מדבר "אנכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", אך בדיבר השלישי לא נאמר לא תשא את שמי לשוא אלא "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא".
שתי הדברות הראשונות, העוסקות במציאות ה' ואחדותו, הן יסודות האמונה. הרמב"ם מסביר ב'מורה נבוכים' את מאמר חז"ל 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום', שאין הכוונה שהם השיגו זאת בנבואה, אלא בגבורת המופת, בשכל האנושי הבריא. מי שהיה חוקר ובודק את הדברים האלו ללא חולשות אנושיות, היה יכול להגיע למסקנה שיש בורא יחיד לעולם. העובדה שיש מיליארדי אנשים בעולם שטועים בזה, היא רק מפני שהם עצלנים ולא מוכנים להתבונן באמת.
לכאורה נשאלת השאלה: אם מציאות ה' כל כך ברורה, מדוע צריך ציווי אלוקי?
בעל 'הלכות גדולות' לא מונה את האמונה בבורא כמצוות עשה, מפני שאי אפשר לצוות על אמונה. ממה נפשך, אם אדם מקיים את הציווי הרי הוא כבר מאמין, ואם הוא לא מאמין איך ניתן לצוות עליו ?
אולם הרמב"ם והרמב"ן מונים את האמונה בבורא עולם כמצווה. הרמב"ם כותב שיש מצווה "לידע ולהאמין שיש שם מצוי ראשון". כלומר, אדם קיבל מהוריו ומוריו שיש בורא לעולם, והוא נברא למטרה מסויימת. יש לאדם חיובים, מה עליו לעשות וממה עליו לחדול, אך הוא גם צריך ללמוד ולדעת את זה ולא רק להאמין. עליו ללמוד בספרי מדע האמונה שחברו גדולי ישראל.
בעשרת הדברות לא נאמר "אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ" אלא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", מפני שאת הבריאה הם לא ראו במו עיניהם אלא קבלו במסורת מהדורות הקודמים, מה שאין כן יציאת מצרים שראו את שידוד מערכות הטבע, עשרת המכות ושאר הארועים ביציאת מצרים - ראו בעליל שיש בורא לעולם, יש משגיח ויש שכר ועונש.
יש מצווה להזכיר ולספר לבנים על מעמד הר סיני, משום ששורש האמונה של עם ישראל נובע ממעמד זה. בתחילת עשרת הדברות נאמר "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור", ולא ברור למי לאמור, שהרי הם אלו ששומעים. אלא הכוונה, שלא ישמעו רק את עצם האמירה, אלא יש מצווה להעביר לדורות הבאים גם את חרדת הקודש וההתפעלות שנחרטו בליבם של העומדים בהר סיני, כמו שאומרים חז"ל שמי שאבותיו עמדו על הר סיני לא יכולות להיות בו תכונות שליליות מסוימות.
יש חשיבות להעביר את המסר של מעמד זה לדורות הבאים, לדעת שהקב"ה ברא את האדם, ששונה במהותו מכל בעלי החיים. אדם מישראל צריך לבנות את האישיות שלו, דבר שבא לידי ביטוי בשלבי הגידול של הילד שמתפתח אט אט עד שבגיל עשרים אמור להגיע לשלמותו. לבעלי חיים אין הליכה לקראת שלמות, כמו שאומרים חז"ל ששור בן יומו קרוי שור, ומרגע שננער ממעי אימו אין לו יותר שאיפה לשלמות אלא רק לגדול ולהיות שמן יותר.
תורת ישראל אינה מצווה לדברים שאין אנו מסוגלים, ומה שכתוב בתורה אנו מסוגלים לקיים, אלא שיש דברים שאנו צריכים להתאמץ יותר, ויש דברים קלים יותר. 'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו', לצוות עליהם דבר שאינם יכולים לעמוד בו. משום כך אין לתת לגיטימציה לחולשות שאסורות מהתורה, בתירוץ שהאדם מוכרח אותן. יכול להיות שיותר קשה לו, אבל צריך לדעת להתמודד. העמידה בפני פיתויים היא בסופו של דבר טובתו של אדם ואושרו, שיוכל לחיות חיים נעימים ושמחים בעולם הזה, ובזכות התורה והמצוות שיקיים יזכה להדבק באלוקים חיים בעולם הנשמות, ולאחר מכן בעולם התחייה. יהי רצון שנזכה גם אנחנו לראות בישועת עם ישראל ובגאולתו.
