דברים לפרשת שמות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

צרפנו קישור לשיעור של הרב משנה שעברה בהלכות הנוגעות לשלג : השלג בהלכה מאת הגאון הרב ליאור שליט"א (9 דק') לחצו כאן!!!

http://www.youtube.com/watch?v=DzI0n5AqmJc&feature=youtu.be

שבת שלום יוסי דרמר ספר שמות בכללו נקרא על ידי הראשונים 'ספר הגלות והגאולה'. הגלות היא קיום הנבואה שנאמרה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". מה היתה מטרת הגלות, מה היא תרמה לבניינה של האומה? אומרים המפרשים, שהגלות היתה כדי שעם ישראל יפנים את ענין ביטול הרצון העצמי להשתעבדות כלפי שמיא.

כמו שעבד אינו עושה כל מה שליבו חפץ אלא את מה שאומרים לו, כך גם כאן, העבדות הקשה באה לדכא ולהחליש את החומר עד כדי שיוכלו לומר 'נעשה ונשמע'. כמובן חלק גדול מעם ישראל לא הגיע למדרגה הזו ולא יצא ממצרים, וגם לאלו שיצאו ממצרים היו מידי פעם מעידות, אך מבחינה בסיסית עם ישראל הוכשר על ידי הגלות לומר 'נעשה ונשמע'.

כשהחליט הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים, אמר הקב"ה למשה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". לפי חז"ל, רק לאחר שבעה ימים ניאות משה לקבל על עצמו את השליחות הזאת. כיצד יתכן שמשה רבנו לא קיבל מיד את השליחות, הרי היה צר לו מסבלם וצרתם של בני ישראל ? אנו רואים בתחילת הפרשה, שכאשר יצא משה מפלטין של מלך וראה איש מצרי מכה איש עברי, מיד נחלץ לעזרתו להצילו, ואם הוא יודע שעם ישראל סובל מאד, איך הוא אומר "שלח נא ביד תשלח" ? מדוע לדחות את הגאולה ולא לגאול עכשיו? אלא, שידע משה רבנו כי גלות מצרים טרם השלימה את המטרה שלשמה עם ישראל יצא אליה.

לא כולם הגיעו למדרגה הראויה, ולא כולם היו מוכנים לגאולה. משה חשב שעדיף שיישארו עוד זמן מה במצרים, למרות המשך סבל עול השעבוד, בכדי שבסופו של דבר יצאו לחרות עולם ולא יגלו שוב. אולם משה רבנו לא ידע, שאם יישארו עוד עלול להיווצר מצב שכבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה.

משל לאדם שנפצע קשה בתאונת דרכים, אם יגישו לו טיפול רפואי בהקדם יצילו את חייו, אך אם חלילה ימשיך לדמם על הכביש, לאחר זמן קצר לא יהיה את מי להציל. משום כך 'הכריח' הקב"ה את משה רבנו לגאול את ישראל.

לפי זה צריך להבין את דברי משה רבנו בהמשך: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". אם לא הגיע זמן הגאולה - מדוע נשלחתי, ואם הגיע - מדוע הוכבד עול השעבוד? בפסוקים אין תשובה מפורשת לכך, אך המפרשים אומרים, שמה שאמר הקב"ה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – זאת התשובה. הקב"ה מבקש לומר למשה, שלא יחשוב שהכבדת עול השעבוד היא 'המצאה' של פרעה, אלא שהכל לפי התכנון של ה', מפני שעם ישראל לא היה זכאי לכך שמהלך הגאולה יתחיל בשידוד מערכות הטבע ע"י ניסים. הכבדת עול השעבוד באה כתחליף לאי זכאותם. "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" - הכל מתוכנן ע"י הקב"ה, כדי שמכאן ואילך תתאפשר היציאה בדרך של שידוד מערכות הטבע. עם ישראל לא גילה מספיק נכונות להיגאל, כפי שחז"ל אומרים, שמשתתפי המשלחת שהייתה אמורה להופיע לפני פרעה ולדרוש "שלח את עמי ויעבדוני", נשמטו אחד אחד - הם פחדו לבוא לפני פרעה.

כשבאו משה ואהרן, היה יכול פרעה לומר להם: 'את מי אתם מייצגים, העם לא רוצה'. משום כך בא עליהם העונש של הכבדת עול השיעבוד , אך התוצאה היתה שנסללה הדרך לגאולה, ועם ישראל הגיע למעמד הר סיני כדי לומר 'נעשה ונשמע'. המפרשים אומרים שגלות מצרים היא אב טיפוס לגלויות האחרות, כפי שאנו רואים בדורות שלנו את המצב בו עם ישראל נתון. אנו מאמינים שעם כל הייסורים הפוקדים את עמנו כתוצאה מהחולשות, בסופו של דבר ניגאל. אין לנו ספק שתהליך גאולת עם ישראל שהתחיל בדורנו יגדל ויפרח, עד שנזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ובישועת ה' על עמו ונחלתו.

דברים לפרשת וישלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

המאבק שיש לעם ישראל ולתרבותו עם התרבות הכללית העולמית. כתוב "ויותר יעקב לבדו" - יעקב אבינו נשאר לבדו, כי בודדים הם העומדים במערכה כזאת. לאורך כל הדורות ועד ימינו עומד עם ישראל לבדו מול כל העולם, לא רק במערכה הפיסית אלא גם במערכה הרוחנית, כאשר עם ישראל הוא נושא הדגל של האמונה האמיתית בבורא עולם.

עוד מסופר בפרשה על מלחמתם של בני יעקב, על החרבתה של שכם ועל הריגת תושביה כנקמה על מה שעשה שכם בן חמור לדינה אחותם.

הרמב"ם, הרמב"ן וכל גדולי המפרשים שואלים : מהו הבסיס ההלכתי, שעל פיו היה מותר לבני יעקב לפגוע גם באנשים שלא היתה להם שייכות לחטיפתה של דינה ולהתעללות בה. המהר"ל בפירושו לתורה מיישב את השאלה ע"י קביעת עיקרון, שיש לו השלכה אקטואלית לזמננו.

המהר"ל מבאר שהפגיעה במשפחת יעקב כשנגזלה דינה, לא היתה עבריינות של אדם פרטי, אלא פגיעה של עם אחד בעם אחר כבמלחמה. הדבר מדוקדק בלשונם, שאמרו "והיינו לעם אחד", משמע שעד עתה היו שני עמים.

כשעמים נלחמים זה בזה, העם הנתקף מגיב בפעולות גמול .לפעמים בפעולות גמול נפגעים גם אזרחי האויב , שאין להם שייכות ישירה לעבירה ולפגיעה שנעשתה על ידי בני עמם. היות ויש לזה גדר של פעולת גמול מלחמתית בין עם לעם, אין לדקדק ולבחון מי בדיוק התקיף או ביצע את הפשע.

לצערנו, היום יש הרוצים לבלום את עוצמת התגובה של צבא ישראל באויב, בטענה של פגיעה ב'חפים מפשע'. זו רחמנות שאינה במקומה, ולמעשה זוהי אכזריות. אין היום עוד צבא מוסרי כמו צבא ישראל שנמנע מפגיעה באזרחים, אולם כשיש מלחמה ומתקיפים את עם ישראל, יש להגיב בהתאם. לפעמים מזהים מחבלים שיורים מתוך בית מסויים . אפשר לחסלם על ידי פגיעה ישירה ממטוס ללא סיכון כלל, ואפשר גם לשלוח יחידת חי"ר תוך כדי סיכון החיילים. על פי תורתנו הקדושה, חייבים לעשות כל מה שאפשר ללא סיכון חיילינו, אע"פ שעלולים להפגע אזרחי האויב. חיי חיילינו חשובים יותר מחיי האויב. אין כאן בעיה מוסרית של פגיעה בחפים מפשע, אלא בדיוק להיפך! סיכון חיילים שלנו הוא פגיעה בחפים מפשע הגובלת באכזריות!

כל צבא נורמלי נוהג כך. גם במלחמת העולם השניה , בעלות הברית הפציצו ערים אזרחיות בעורף האויב! חלק מהמלחמה הוא לחץ על אזרחי האויב, המשמשים כתומכי לחימה.

למחבלים שתוקפים אותנו אין אוכלוסיה של 'חפים מפשע' אלא של מחפים על פשע. ייתכן שלא כולם שותפים פעילים למעשי המחבלים, אך הם ודאי מסייעים להם ומעודדים אותם.

לכן, כאשר אין פתרון יעיל אחר, מותר לצבא ישראל לפגוע במי שצריך ואין לחפש 'עם פינצטה' אחר מי שירה. העיקר הוא למנוע סיכון מהחיילים שלנו.

אין ספק, שאם צבא ישראל ינהג על פי הדרכתה של תורה, שהיא דרך מוסר המלחמה האמיתית וטוהר הנשק האמיתי, שיש לפגוע באויב כדי למנוע פגיעה באוכלוסיה ובחיילים שלנו, הקב"ה ישבית את כל שונאינו ומדיינינו, ונזכה לשלום אמיתי בכל מרחבי ארצנו

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.

בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים -  לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.

יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.

דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.

דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.

זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.

יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו  נעשה לשם שמים.

מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.

כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו  ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.

גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.

יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה, ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.

דברים לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

התורה מקדישה שש פרשיות לתולדות חייו של יעקב אבינו, לעומת פרשה אחת בלבד ליצחק אבינו. הסיבה לכך היא, שמעשיו ופעליו של יעקב אבינו ובניו מרובים היו, אך יצחק, כיון שהיה מרומם מעניני העוה"ז, היה כולו קודש בבחינת עולה תמימה. ממילא, עיסוקיו של יצחק בעניני העולם הזה היו מועטים, ולכן גם מעשיו הכתובים בתורה, דברים שהביעו את רישומם על מהלך ההסטוריה של עם ישראל, לא היו מרובים.

הנושא המרכזי בפרשתנו הוא ברכת יצחק לבניו לפני מותו.

המפרשים שואלים : עד היכן היתה טעותו של יצחק אבינו, וכי הוא חשב שההבטחה לאברהם אבינו בפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", שממנו תצא האומה הנבחרת, מכוונת לעשו? וכי הוא לא ידע באמת את ההבדל התהומי בין עשו ליעקב? עד כמה אפשר לטעות בזה?!

הרמב"ן מסביר על דרך הפשט, שהיתה כאן טעות מוחלטת, אך רבקה לא העמידה את יצחק על טעותו. כשראתה אותו בפעם הראשונה , נבהלה ממנו ונוצר מרחק של כבוד בינה ובין יצחק , שמנע ממנה להעמידו על טעותו.

ואולם רוב המפרשים אומרים שלא היתה ליצחק טעות מוחלטת. הוא ידע שהאומה הנבחרת אמורה לצאת מיעקב ולא מעשו, אלא שברכו בענייני העולם הזה.

אנו יודעים ש'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', אך בענינים שבין אדם לחברו כמו גמילות חסדים ביקור חולים וכו', אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם מי שעושה גמילות חסדים לא מפני ציווי התורה אלא מדעתו האנושית זוכה לשכר בעוה"ז.

יצחק אבינו ידע שמיעקב תצא האומה הנבחרת להתהלך לפני ה', אך בשל מעלתו הרוחנית,  חשב שאם יהיו מזרעו של יעקב שיקיימו גמ"ח מדעתם ולא לשם שמים לפי דין תורה, ראוי שלא יחשב להם כלל.  רבקה, בגלל אהבתה הגדולה ליעקב, רצתה שגם אם בניו של יעקב יתרחקו ממקור הקדושה במידה מסויימת, אך יעשו צדקה וחסד, יחשב להם כמצווה ולפחות יאכלו פירותיהם בעוה"ז. משום כך רצתה שיעקב אבינו יקבל את הברכות.

אמנם יעקב אבינו קיבל את הברכות לשפע בעוה"ז, אך בערמה, מפני שלפי האמת אין זה מתאים למדרגתו של יעקב, שהכל אצלו צריך ללכת לפי גדרה של תורה ולא על פי גישה אנושית רציונאלית. מכל מקום ברור , שיצחק לא טעה לחשוב שמעשו תצא האומה הנבחרת.

בסוף הפרשה, כשעשו מבקש להרוג את יעקב, רבקה אומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך קום ברח לך". הפרשנים התלבטו בפירוש המילה 'מתנחם'. הנצי"ב אומר (בהוספות מכי"ק, בסוף 'העמק דבר') דבר מעניין. עשו נהג ברמיה מתוחכמת. עד עכשיו היתה הכרזת מלחמה של עשו על יעקב, ויעקב אכן נשמר מפני עשו. לאחר שעשו רואה שבדרך זו לא יצליח לפגוע ביעקב, מוציא עשו קול שהוא מתנחם וחוזר בו מכוונתו להרוג את יעקב, וכי הוא רוצה 'שלום'. רבקה שמבינה את התכסיס של עשו מגלה זאת ליעקב ואומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך – להרגך", מה שהוא מתנחם וחוזר בו, כביכול, זה לא למטרת שלום אלא להיפך , כדי שלא תיזהר והוא יוכל להרגך.

כך נוהגים גם הרשעים הארורים בזמננו. הם הכריזו על הליכה בדרך ה'שלום', אך למעשה כל כוונתם היא לפגוע ולהילחם בעם ישראל, ולכן אין להאמין להם כלל. הם חדורים שנאה ארסית לעם ישראל ומתנגדים לעצם קיומו. עלינו להשמר מהם ולא ללכת שולל אחרי פטפוטי ההבל של 'שלום' מדומה.

יהי רצון שעם ישראל ילמד מתוך הפרשה, להכיר את תכונותיהם של עמים אלו ולא ילך אחריהם שולל, אלא ידבק בהדרכתה של התורה , שרק היא תביא בטחון ושלום אמת לכל מרחבי ארצנו.

דברים לפרשת השבוע חיי שרה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בס"ד

פרשת 'חיי שרה' מתחלקת לשלושה נושאים מרכזיים: פטירתה של שרה אמנו ורכישת מערת המכפלה כמקום קבורה, שליחותו של אליעזר להביא את רבקה, ותולדות ישמעאל.

מובן שהנושא המרכזי של פרשת 'חיי שרה' הוא קניין מערת המכפלה, אך הפעם נתמקד בשליחותו של אליעזר להביא כלה ליצחק.

יצחק נתקדש כעולה תמימה, ובשל מעלתו הגדולה לא היה ראוי שיצא מארץ ישראל, ואכן למרות שמצווה גדולה היא לשאת אישה, נשלח אליעזר במקומו. מבין שלושת אבותינו הקדושים הוא היחיד שלא יצא אל מחוץ לגבולות הארץ, ואף בזמן הרעב אמר לו ה' :  שכון בארץ הזאת.

כאן נשאלה שאלה: איך זה יתכן שבכל ארץ כנען, שהיו בה עמים שונים, לא היה אפשר למצוא אישה בשביל יצחק עד כדי שצריך לשלוח אותו לארם נהריים, מקום הולדתו של אברהם אבינו. הרי גם בני משפחתו בחרן היו עובדי אלילים, שהרי כשאליעזר מגיע, לבן אומר "ואנכי פניתי הבית", ודורשים חז"ל שהוא הוציא מביתו את כל הפסלים ואת כל תמונות של העבודה זרה שאנשי המקום עבדו. א"כ מה המעלה שלהם על אנשי כנען. מדוע אברהם אבינו עמד בתוקף על כך שיצחק לא ייקח אישה מבנות כנען?

אלא שיש לדעת, שבדורו של אברהם טעו בני אנוש בשני סוגי טעויות. טעות אחת היא בעניני השקפה ודעות עקומות, ובמיוחד כמיהה לעבודה זרה. הטעות השניה היא בתחום של תיקון המידות ובין אדם לחברו. ברור שקשה לאדם לתקן את מידותיו הרעות: הברבריות, האכזריות, השנאה, הקנאה, הכעס, ושאר מידות רעות שתורת ישראל מדריכה להיות נקיים מהן. זו לא עבודה של יום אחד אלא של שנים, כמו שאומר הגר"א שיותר קל לאדם ללמוד את כל הש"ס מלשבור מידה רעה אחת. השפעתו של אברהם אבינו על אנשי ארץ מולדתו בתחום שבין אדם לחברו היתה גדולה מאז שהוא היה שם (רואים זאת כשאליעזר בא ושאל אם יש מקום ללין, ומיד הכניסו אותו ונתנו לו ולגמליו מקום), למרות שעדיין נשארו עובדי עבודה זרה, חוץ מרבקה שהיתה כשושנה בין החוחים.

אברהם אבינו העדיף משפחה של עובדי עבודה זרה על פני אנשים עם מידות רעות, מפני שגם מי שעובד ע"ז, אם מידותיו מתוקנות, יודה על האמת כאשר יוכיחו לו שהאלליות היא שטות וטעות, אולם קשה מאוד לשנות מידות ותכונות של אדם.

על מידותיהם הרעות של אנשי כנען אפשר ללמוד ממה שקראנו בפרשה הקודמת על אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים לה' מאוד. הם היו מקולקלים בשני התחומים, הן בתחום האמונה שהיו עובדים עבודה זרה, והן בתחום שבין אדם לחברו. תכונתם של אנשי סדום שחקקו חוקים נגד עזרה לזולת, עד כדי כך שמי שהיה מכניס אורח היה נענש, היתה ההיפך הגמור ממידתו של אברהם אבינו שהיה מכניס אורחים. אם אלו היו מידותיהן של אנשי סדום, יש להניח ששאר עמי כנען היו קרובים לזה, אף אם לא הגיעו לאותה עוצמת רשעות.

אברהם אבינו ראה שבכל ארץ כנען אין אישה בעלת מידות המתאימה לבנו. אמנם גם הוא לא ידע מראש מה תעלה השליחות לארם נהריים, אלא שחשב שאף אם הכלה תהיה מקולקלת באמונה, זהו דבר שניתן לתיקון יותר מאשר תיקון המידות.

הנצי"ב בפרשת 'ניצבים' אומר שעובד ע"ז הוא פחות גרוע מכופר לגמרי, מפני שאת הכופר לגמרי יותר קשה לעורר לאמונה, לעומת העובד ע"ז שלפחות מאמין שיש כח עליון ורק  טועה ומשתחווה לפסל, אך ניתן להסביר לו את טעותו.

בסופו של דבר התברר שרבקה היתה צדקת בכל התחומים, למרות שגדלה בין רשעים. כשאליעזר מבקש ממנה "השקיני נא מעט מים", היא עונה לו "שתה וגם לגמליך אשקה". חז"ל מסבירים שהיא היתה ילדה צעירה, ולמרות שגמלים צורכים כמות רבה של מים, היא הציעה להשקותם. מעשה זה הוכיח לאליעזר שהיא מתאימה ליצחק אבינו.

תכונות אלו עוברות לדורות הבאים, שהרי אמרו חז"ל ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים. כל מי שיש בטבעו גמילות חסדים, בידוע שהוא מבני בניו של אברהם אבינו.

חז"ל אומרים כי "חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי?", יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי אבותינו הקדושים ולהדבק במידותיהם הטובות.

בשבת פרשת 'חיי שרה' אנו מקבלים חיזוק גדול מהמוני בית ישראל הבאים לעיר האבות (ומהרבבות שנבצר מהם להגיע) ומביעים בכך את הזדהותם עם ההתישבות בכל מרחבי ארצנו ועם זקיפת קומתה של האומה. מהם אנו שואבים את הכח לעמוד במצבים שאין להם פתרון בדרך הטבע, ויודעים שדבר אלוקינו יקום לעולם.

אנו מאחלים לכל הציבור הקדוש שיזכה לשאוב עוצמות ממקום זה, עד שנזכה שכל ארץ ישראל תהיה בידי בניו של אברהם אבינו לעד ולעולמי עולמים.

דברים לפרשת השבוע לך לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.

כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?

מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.

חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!

מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו  היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!

כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.

מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. ברור לנו שעל מנת להחליש את הרשעים מסביב, הקב"ה מסכסך אותם זה בזה, אם זה במצרים או בסוריה, ואנו רק מרוויחים מכך. כל זמן שהם מתעסקים עם עצמם, יש להם פחות זמן להתנכל לעם ישראל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.

דברים לפרשת נח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.

כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.

לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.

גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.

מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.

כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים. 

כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.

דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת.  בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית. 

כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.