דברים לפרשת השבוע - כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

הנושא המרכזי בפרשתנו הן הברכות והקללות. הברכות והקללות נאמרו בערבות מואב, כתוצאה מהפרת הברית שנכרתה בסיני על ידי עם ישראל, ובשליחותו של מקום רצה משה רבנו לכרות ברית עם הדור הנכנס לארץ.

הנקודה המרכזית שאנו לומדים היא, שכל מה שקורה לאדם הפרטי, ומכל שכן לכלל ישראל, אינו במקרה - כל מה שלטובה וחלילה לרעה תלוי במעשיהם של בני האדם.

בתוכחה כתוב: "יכך ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב".  ב"תמהון לבב" לדעת המפרשים הכוונה היא, שגם כאשר הגויים יאמרו בפירוש שהם רוצים לפגוע בך, אתה תשמע את הדברים אבל לא תפיק את הלקחים ולא תהיה מודע לגודל הסכנה.

לצערנו הרב אנו רואים היום שהמחבלים מכריזים בריש גלי שרצונם להשמיד את עם ישראל, אך אנשים בתוכנו שרדופים אחר ה'שלום' המזוייף מתרצים זאת בכך ש"הם אומרים את הדברים לצרכי פנים", ובמשפט שיקרי אחד ממסמסים את האיום הגדול שמונח לפתחינו.

דבר חמור יותר שנאמר בתוכחה הוא "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות". שואל המדרש: "הפלאה זו איני יודע מה היא" - למה התכוון הפסוק? אומרים חז"ל, שהכוונה למה שכתוב ב'ישעיה' הנביא: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" - זהו סילוקם של צדיקים. אלו הצדיקים האמיתיים שמבינים בשל מה באה הצרה, צדיקים שהיו יכולים לפקוח את עיני העם כדי שיחזרו בתשובה. לכן נאמר "מכות נאמנות", לא מכות שהולכות ונעלמות אלא ממשיכות ומתמידות, משום שהסיבה שבעטייה באו המכות לא תוקנה. החיסרון בצדיקים היודעים לפקוח את העיניים, המציאות שאין מי שיוכיח את הציבור, זה אחד העונשים הכבדים ביותר.

כאשר באה צרה על אדם, ומכל שכן על כלל ישראל, אסור לחשוב שזהו מקרה, אלא שמהשמים מכוונים אותנו להתבונן במעשינו. כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תענית, שכאשר באה צרה על הציבור, צריכים לזעוק ולהריע, לגזור תענית, להתפלל, לפשפש במעשיהם ולשאול מדוע באה הצרה.

בזמנם של המלכים והשופטים, לאחר ניצחון על האוייבים, היה שקט בטחוני זמן רב, כמו שבתקופת דבורה שקטה הארץ ארבעים שנה לאחר הניצחון על יבין מלך חצור.

לעומת זאת בימינו, מיד אחר מלחמת ששת הימים, ואולי אף בטרם חלפו ארבעים יום, התחלנו לסבול מהמחבלים. הסיבה לכך היא בדיבורים על 'שטחים תמורת שלום', שהם עצמם חטא ועוון. עם ישראל לא הבין את משמעות האירועים ואת גודל השעה בה ההשגחה האלוקית החזירה לנו חלקים נרחבים של הארץ. לצערנו הרב גם היום ממשיכים עם אותה מדיניות, ולכן אין פלא שאנו סובלים מהטרור יום יום.

עלינו לשאול את עצמנו על שום מה בא עלינו מצב זה. נראה שהסיבה לכך היא בהמשך חטא המרגלים. על שמירת ארץ ישראל יש חיוב מלחמה. יש מצווה לבנות וליישב את כל מרחבי ארצנו, ולאפשר לערבים לחזור אל ארצות מוצאם. כל זמן שישאירו אותם בארץ, עם ישראל ימשיך לסבול. מי שחושב אחרת יאלץ להיווכח בטעותו בדרך הקשה.

יהי רצון שתפקחנה העיניים ועם ישראל יידע מהו ייעודו ומה תפקידו בתקופה הרת גורל זו, וישכיל לשמור על ארצו ומולדתו. אם נעשה את המוטל עלינו, הקב"ה יהיה בעזרנו, ישבית את מדיינינו, יסלק את שונאינו, ויזכנו לשחרר את כל ארצנו במהרה בימינו.

דברים לפרשת השבוע - כי תצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו משופעת בע"ד מצוות, כפי שמופיע אצל מוני המצוות, ואין עוד פרשה שיש בה כל כך הרבה מצוות.
המצוות המופיעות בפרשה עוסקות ברבים מתחומי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם, כולל מצוות השייכות בזמן המלחמה.
הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר, ולאחר מכן עוסקת בעניני קדושת המחנה.
התורה באה להדגיש שגם צבא הנמצא במצב של מלחמה חייב לשמור על צלם אנוש, על קדושת המחנה ועל התנהגות נאותה של כל פרט, וזאת גם כאשר נלחמים וצריכים להדוף את האויב ואף לחסלו, שזו הצלה לעם ישראל.
בהמשך הפרשה כתוב "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". מכאן לומדים חז"ל שאין לומר דבר שבקדושה במקום לא נקי, כגון שיש ריח לא טוב, כמו צואה וכדו', או כנגד אדם שאינו לבוש כראוי. אמנם אזהרה זו  אינה רק לזמן מלחמה אלא גם לחיים האזרחיים, גם כשאדם מזכיר  את שם ה', צריך לעשות זאת במקום נקי ולא כשהוא רואה לנגד עיניו דבר שאסור לראותו מבחינת גדרי הצניעות. ומובא בספר החינוך, שהתורה כותבת הזהרה זאת בעניני צבא, למרות שדין זה אינו דווקא בצבא, כדי להדגיש שאף בזמן שנמצאים בצבא, בחזית, או במחנה שאמור לצאת לפעילות, יש לשמור על הקדושה. התורה מדגישה "לתת אויביך לפניך", כלומר, אם אנחנו מקפידים על קדושת המחנה, ושמירת קדושתו וצניעותו של האדם, שלא יתדרדר חלילה להיות כעמי הארץ, זו גם סגולה לנצח במלחמה. שמירת קדושת המחנה אינה מגבילה את פעילות החיילים, אלא להיפך, מביאה סייעתא משמים להנחית מכה אנושה על הרשעים ולנצח במלחמה.
אנו נמצאים היום בתקופה של 'חצי מלחמה', מצד אחד לא יורים כל יום, אך מידי פעם בפעם המחבלים מתנכלים, וכמעט כל יום יש ניסיונות פיגוע שלא כולם שומעים עליהם. קדושת המחנה והרמה המוסרית של צבא ישראל, היא הערובה שהחיילים יוכלו לעמוד על משמרתם שלא יפגעו חלילה היהודים בארצנו הקדושה, ולפגוע באויב. על פי תורתנו הקדושה, מעבר למוסריות האנושית, יש חובה לשמור על קדושה, צניעות ושמירת העיניים, איסור עירבוב של גברים ונשים, איסור הזכרת שם ה' במקום מטונף וכו'. זוהי הרמה המוסרית הגבוהה שהצבא שלנו צריך לשמור עליה.
יהי רצון שהצבא שלנו יזכה לשמור על המוסריות האמיתית על פי הדרכתה של תורה ועל קדושת המחנה, וממילא יוכל להדוף את כל האויבים ולנצח בכל המערכות.

דברים לפרשת השבוע - שופטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בפרשיות הקודמות משה רבנו לימד והדריך את עם ישראל לגבי דברים הנוגעים להתנהגות היחיד. בפרשתנו הוא מתמקד בנושאים הקשורים לכלל ישראל : מערכת המשפט, סמכויות בית הדין הגדול, פרשת מינוי מלך, ומצוות השייכות לניהול מערכות המלחמה של צבא ישראל.

הפרשה פותחת במינוי שופטים, באכיפת החוקים ובעשיית משפט צדק. כל אדם מישראל שמופיע לפני בית דין צריך לדעת נאמנה שיזכה למשפט צדק, ולא יחשוש לעיוות דין ועשיית עוול. מערכת משפטי התורה מבוססת על חוקים קבועים שאינם משתנים במשך הזמן, ואשר מגמתם היא להוציא את הצדק והיושר לאור עולם.

בהמשך הפרשה מופיעים חוקי המלוכה. התורה נתנה סמכות למלך לחוקק חוקים לצורך הזמן בהתאם לנסיבות, על מנת לארגן את סדרי החיים לטובת הציבור ושלומו באותו זמן. במידה מסוימת, משפטי המלוכה משלימים את החסר מבחינה חוקית באותו דור.

בתפילת 'שמונה עשרה' שאנו מתפללים כל יום, תקנו חז"ל את ברכת 'ואשיבה שופטיך', אשר בה אנו מבקשים "והסר ממנו יגון ואנחה". זוהי התפילה היחידה אשר בה מופיעה בקשה כזאת  להסרת יגון ואנחה. ביטוי זה לא נאמר אפילו בתפילה ל החזרת מלכות ישראל ובניין המקדש.

הסיבה לכך היא, שבמדינה שבה מערכת המשפט  מעוותת ומושחתת, אזי האזרח הפשוט מרגיש על כל צעד ושעל ובכל אורחות חייו את העיוות והשחיתות, ומציאות כזאת ממלאת אותו ביגון ואנחה. לעומת זאת, גם בזמן שאין לנו שלטון משלנו, אך מערכת המשפט פועלת בהגינות, החיים השוטפים מתנהלים כתקנם, כפי שהיה בימי רבי יהודה הנשיא ידידו של אנטונינוס השליט הרומאי.

בפרשת עגלה ערופה, כשנמצא הרוג שאין ידוע מי הרגו, זקני בית הדין צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". שואלים חז"ל : וכי יעלה על הדעת שזקני בית הדין שופכי דמים הם? ה'בבלי' מסביר, שהכוונה בכך היא לומר שהם לא מנעו מהנהרג אוכל וליווי , וממילא הם אינם אשמים במה שנגרם לו.  ה'ירושלמי' מבאר שהכוונה כאן היא, שבית הדין מכריזים שהם לא עיוותו את הדין ולא הביאו לשחרורו של האיש שאולי בצע את הרצח הזה.

מכאן אנו לומדים שמערכת המשפט צריכה להפעיל את סמכותה ולהרתיע רוצחים פוטנציאלים. בשום פנים ואופן אסור לה לשחרר מחבלים מתוך שיקולים צדדיים, ובודאי לא לשם 'מחווה'. הפתרון היחיד לבעיית המחבלים הוא יישובם בארצות מוצאם!            

יהי רצון שנזכה שעוד בימינו יתקיימו דברי הנביא  "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה , ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

דברים לפרשת השבוע - ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .

נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס ,לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .

חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. הח"ח ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.

אם תשאל השאלה לגבי  התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נלע"ד שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.

לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.

יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.

הרב דב ליאור שליט"א - חומש דברים - פר' עקב תשע"ג

חז"ל תקנו, שלשבע השבתות שלאחר שבת חזון ועד ראש השנה קוראים "שבע דנחמתא", כלומר, אנחנו קוראים בהן הפטרות שאין להן שייכות ישירה לנושאים שבפרשיות השבוע, אלא לנושאים הקשורים לנחמת עם ישראל. מכיוון שעברנו את שלושת השבועות שהם ימי אבלות, קבעו חכמינו שיש עניין גם לנחם את עם ישראל.
בענין זה יש להבין, לאחר סבל גדול כל כך של חורבן וגלות שנמשכה עד הדור האחרון שאף הוא עבר את השואה, וכן שאר צרות שאנו חווים בדור הזה, כיצד יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והצער שהתלווה לזה? ובכלל יש לשאול, בכל אבל שמנחמים לאחר שנפטר לאדם אחד משבעת הקרובים, איך יש בכוחן של מילים להקל על הצער והיגון?
אלא שאם נתבונן, נראה שאלו לא רק מילים בעלמא, והעיקר הוא לעורר אצל האדם את ההתבוננות על מה שקורה מסביב. גם באופן אישי-פרטי כשקורה אסון, כגון שנפטר אבי המשפחה, מנחמים את האבלים ע"י שמשבחים את הנפטר שהיה צדיק ועבר לעולם הבא –לעולם שכולו טוב. הוא חינך את בני ביתו לתורה ויראת שמים והשאיר להם מטען רוחני (או אפילו גשמי), ועי"ז ידעו גם  הם להעריך אותו, וממילא תקטן עוצמת הכאב. גם בענין הכלל הוא כך. עם ישראל עבר את הייסורים והחורבנות, ונביאי ישראל מנחמים אותם שלמרות כל מה שעבר עליהם, הם חיים וקיימים. במיוחד בדור שלנו, שכמה שנים לאחר השואה האיומה עם ישראל זכה להקמת מדינה בחלק גדול מארצו, ולמרות כל ההתנכלויות שיבת ציון נמשכת ונידחי ישראל הולכים ומתקבצים לארצנו הקדושה. ב"ה הכלכלה של מדינת ישראל, באופן יחסי, טובה יותר מאשר במדינות גדולות שיש להן בעיות קשות. לכל זאת זכינו למרות שיש איום מתמיד על קיומנו מהאויבים שמסביבנו. מי שמתבונן בגודל השגחת ה', יראה ש"לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". הנחמה היא לראות שלמרות כל מה שעבר עלינו, אנחנו חיים וקיימים, הולכים ונבנים. כל זאת למרות שישנן חולשות בחוגים מסויימים בעמנו שלא מבינים את גודל השעה, לא מבינים את ערך עם ישראל, לא מבינים את הקשר של עמנו לארץ ישראל, ולא מבינים את הקשר הנצחי בין עם ישראל ותורת ישראל.
בפרשת 'ואתחנן', מיד אחר תשעה באב, קראנו שמשה התחנן להיכנס לארץ ישראל. בפרשתנו אנו קוראים על שבחה וטובה של ארץ ישראל. בברכת המזון אנו מברכים על "הארץ הטובה אשר נתת לנו". כל זאת כדי לעורר אותנו לתקן את המאיסה בארץ ישראל. המרגלים מאסו בארץ חמדה, ותשובת המשקל היא לחשוק בא"י. עלינו ללמוד ממשה להשתוקק ולערוג לארץ ישראל, לראות את טובה ושפעה.
עלינו לדעת שכל חבלי הארץ שייכים רק לעם ישראל, ולכן עלינו להאחז בהם, ליישבם, ולהרחיב את שלטון עם ישראל בכל מרחביהם. בזה יתוקן חטא המרגלים, וממילא נזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.
חשוב מאד שציבור שומרי התורה והמצוות יגביר את כוחו בכל התחומים, ויפיץ את תורת האמת והאמונה האמיתית בקרב כל אחינו. אם אנחנו נתעורר מלמטה, אין ספק שתהיה גם איתערותא דלעילא, ונזכה שכל נחמות ישראל יתקיימו בקרוב בימינו.

דברים לפרשת השבוע - דברים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

השבת היא השבת השלישית משבתות בין המצרים, בהן אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. חז"ל תקנו שבשבתות הללו ההפטרות אינן קשורות לתוכן הפרשות אלא לענייני דיומא, תוכחות ודברי המוסר של נביאי ישראל. בשתי שבתות מפטירים מירמיהו הנביא ובשבת פרשת 'דברים', הנקראת 'שבת חזון',  ההפטרה מדברי ישעיהו הנביא.

הנביאים התריעו שהמשך ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל יביא חורבן. כאשר קדמונינו קבעו לקרוא בתורה, כיוונו כך שגם התכנים של אותה פרשה יתאימו לענייני דיומא, לעורר אותנו לתשובת המשקל, כשם שדברי הנביאים בשעתםולדורות נועדו לכך.

בפרשת 'דברים' משה רבנו לא מלמד את עם ישראל מצוות, שהרי חומש 'דברים' הוא חומש של מוסר ותוכחה של משה לעם ישראל לפני פרידתו - הוא מעורר אותם לתשובה על העבר כדי שמכאן ואילך יתקנו את מעשיהם.

החטא הראשון שעליו מוכיח משה את העם הוא חטא המרגלים, ורק בפרשה הבאה, פרשת 'ואתחנן', הוא מוכיח אותם על חטא העגל, למרות שמבחינת הזמנים חטא העגל קדם לחטא המרגלים. משה רבנו מוצא לנכון לעורר אותם בתחילה לתשובה על חטא המרגלים, מפני שהעונש שעם ישראל נענש על כך היה יותר גדול מהעונש על חטא העגל. אנו רואים שלמרות שחטא העגל הוא חטא חמור של עבודה זרה, מכל מקום המאיסה בארץ חמדה היא חמורה יותר, ולכן העונש עליה חמור הרבה יותר - חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גלות וכל הנלווה.

משה רבנו מוכיח את עם ישראל ואומר להם: "בדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם", ופרש רש"י: "שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ ואתם אינכם מאמינים בו". דהיינו,חסרון האמונה שמוצא מרע"ה בעם ישראל אינו באחד משלשה עשר עיקרי האמונה, אלא בחוסר האמונה בהבטחת ה' להביאם לא"י.

מכאן אנו למדים על חשיבותה של א"י לעם ישראל, שביאתם לארץ אינה רק כפתרון לבעיה בטחונית ומקום מגורים, אלא קיומה של האומה מותנה בזה, ורק כשהאומה בארץ היא נחשבת כעם. כך כותב הרמב"ם  בספר המצוות, במצוות קידוש החודש, שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יהיו בארץ, חלילה לאל מעשות זאת, שהרי הבטיח שלא ימחה אותות האומה, דהיינו אם לא יהיו ולו רק קומץ יהודים בא"י הרי הדבר נחשב כאילו האומה אינה קיימת. גם בתקופות הקשות ביותר היו בארץ לפחות עשרה יהודים שנחשבים 'עדה'. גם בזמן שארץ יהודה וארץ השומרון היו חרבות, היו בגליל עשרה יהודים.

מובן שיש הבדל אם יש עשרה יהודים או שיש מאה, אלף, מליון, או עשרה מליון. אינו דומה מרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה. לכן כל חיזוק של אחיזתנו במרחבי ארצנו מחזק את החיים הלאומיים של כנסת ישראל.

זאת אנו קוראים בשבת זו לפני תשעה באב, מפני שהחורבן היה בגלל מאיסה בארץ חמדה. עלינו לעורר את הערגההנפשית, את החשק והרצון ליישב את כל חבלי ארצנו ולהאחז בהם, וזה יביא בסופו של דבר  את השלום ואת הביטחון.

הסגרת הארץ לידי המחבלים לא רק שלא תביא שלום, אלא היא עלולה חלילה להגביר את ההתנכלויות שלהם ואת הירי על הישובים.

יהי רצון שעם ישראל יתקן את חטא המרגלים, וממילא תשעה באב יהפך ליום ששון ושמחה, ובית המקדש יבנה ויעמוד על תילו בתפארתו.

בהיותנו מתאבלים על החורבן שאירע לפני אלפי שנים, אין להתעלם מהאסון הכבד שפקד את מתיישבי גוש קטיף לפני כשמונה שנים בתקופה זו.

לצערנו הנהגת המדינה לא למדה מהעבר וגם כעת ממשיכים את חולשות המרגלים ואנו סובלים מהן כפי שראינו במלחמת לבנון השניה.

מהאירועים חשוב להסיק מסקנות ולדעת ששלומנו ובטחוננו לא יושג ע"י הסגרת חבלי ארצנו לידי המחבלים אלא ע"י חיזוק ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו והחלת ריבונות של עם ישראל על כל חבלי ארצנו, ובעזרת השם נעשה ונצליח.

דברים לפרשת השבוע - מטות-מסעי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים : פרשת נדרים, מלחמת מדין, ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן.

הנושא ההלכתי הראשון הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה 
היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר אתהחפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.
משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.
למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.
אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.
לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.

יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.