פרשתנו משופעת בע"ד מצוות, כפי שמופיע אצל מוני המצוות, ואין עוד פרשה שיש בה כל כך הרבה מצוות.
המצוות המופיעות בפרשה עוסקות ברבים מתחומי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם, כולל מצוות השייכות בזמן המלחמה.
הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר, ולאחר מכן עוסקת בעניני קדושת המחנה.
התורה באה להדגיש שגם צבא הנמצא במצב של מלחמה חייב לשמור על צלם אנוש, על קדושת המחנה ועל התנהגות נאותה של כל פרט, וזאת גם כאשר נלחמים וצריכים להדוף את האויב ואף לחסלו, שזו הצלה לעם ישראל.
בהמשך הפרשה כתוב "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". מכאן לומדים חז"ל שאין לומר דבר שבקדושה במקום לא נקי, כגון שיש ריח לא טוב, כמו צואה וכדו', או כנגד אדם שאינו לבוש כראוי. אמנם אזהרה זו אינה רק לזמן מלחמה אלא גם לחיים האזרחיים, גם כשאדם מזכיר את שם ה', צריך לעשות זאת במקום נקי ולא כשהוא רואה לנגד עיניו דבר שאסור לראותו מבחינת גדרי הצניעות. ומובא בספר החינוך, שהתורה כותבת הזהרה זאת בעניני צבא, למרות שדין זה אינו דווקא בצבא, כדי להדגיש שאף בזמן שנמצאים בצבא, בחזית, או במחנה שאמור לצאת לפעילות, יש לשמור על הקדושה. התורה מדגישה "לתת אויביך לפניך", כלומר, אם אנחנו מקפידים על קדושת המחנה, ושמירת קדושתו וצניעותו של האדם, שלא יתדרדר חלילה להיות כעמי הארץ, זו גם סגולה לנצח במלחמה. שמירת קדושת המחנה אינה מגבילה את פעילות החיילים, אלא להיפך, מביאה סייעתא משמים להנחית מכה אנושה על הרשעים ולנצח במלחמה.
אנו נמצאים היום בתקופה של 'חצי מלחמה', מצד אחד לא יורים כל יום, אך מידי פעם בפעם המחבלים מתנכלים, וכמעט כל יום יש ניסיונות פיגוע שלא כולם שומעים עליהם. קדושת המחנה והרמה המוסרית של צבא ישראל, היא הערובה שהחיילים יוכלו לעמוד על משמרתם שלא יפגעו חלילה היהודים בארצנו הקדושה, ולפגוע באויב. על פי תורתנו הקדושה, מעבר למוסריות האנושית, יש חובה לשמור על קדושה, צניעות ושמירת העיניים, איסור עירבוב של גברים ונשים, איסור הזכרת שם ה' במקום מטונף וכו'. זוהי הרמה המוסרית הגבוהה שהצבא שלנו צריך לשמור עליה.
יהי רצון שהצבא שלנו יזכה לשמור על המוסריות האמיתית על פי הדרכתה של תורה ועל קדושת המחנה, וממילא יוכל להדוף את כל האויבים ולנצח בכל המערכות.
