פרשת ויקהל מתארת כיצד ביצעו האומנים את כל הפעולות הדרושות להקמת המשכן.
בתיאור זה יש דיוק מעניין - בעשיית ארון הקודש, מדגישה התורה שבצלאל בן אורי בן חור עשה אותו, ואילו בשאר הכלים כתוב "ויעש .... ויעש" ואין הקפדה על האומן שעשה.
באופן פשוט – בצלאל בונה את הארון בעצמו, בגלל קדושתו ומעלתו המיוחדת של הארון. אולם אם נעמיק נגלה כאן רעיון נוסף – הארון כולל גם את הכרובים אשר מעל לכפורת.
בבניין הכרובים היתה דרושה כוונה טהורה ונקייה לשם ה', מפני שדרכה של תורה להרחיק כל תמונה וציור בנושא האלוקות, והנה כאן בא הציווי לעשות שני כרובים בתוך קודש הקודשים, שעלולים, חלילה, להידמות לתמונה וציור.
לפיכך, דווקא בצלאל בונה את הכרובים, מפני שחור, סבו של בצלאל, נהרג משום שסירב להיכנע לדרישת ההמון לעשות עגל. ה׳ בחר בבצלאל לעשיית הכרובים, מפני שידע שרק הוא יעשה אותם ללא מחשבת פיגול או כל מחשבה לא טהורה אחרת.
שינוי נוסף, אנו מוצאים, כשאנו משווים את פרשת ויקהל לפרשיות הקודמות. בפרשיות הקודמות נושא השבת מופיע לאחר כל הציוויים על מלאכת המשכן, ואילו בפרשת ויקהל האזהרה על השבת מופיעה לפני מלאכת המשכן. בעל ה׳משך חכמה׳ עומד על שינוי הדברים ואומר רעיון נפלא : הפרשיות הקודמות נאמרו לפני חטא העגל. באותו זמן רמתם הרוחנית של בני ישראל היתה גבוהה מאוד, עד שהשכינה שרתה עליהם גם ללא המשכן. ממילא בניית המשכן הייתה חלק מהעבודה שדוחה שבת, כמו שהיום עבודת הקורבנות דוחה שבת. כל זה כשהיה גילוי שכינה לפני החטא. אולם לאחר הירידה הקשה בחטא העגל, גילוי השכינה מופיע רק במקדש, ממילא כל זמן שהמקדש לא נבנה עדיין אין גילוי שכינה ממש, ולכן אין לבנות את המקדש בשבת. לאור רעיונות אלו, ברור שכשהתורה מספרת לנו - ״ויקהל משה״, אין כוונתה רק לספר לנו את הצד הטכני שמשה כינס את ישראל, אלא ללמדנו שכל מטרת עבודת בניין המקדש הייתה כדי להעלות את כלל ישראל מהירידה הגדולה שירדו אליה בחטא העגל.
משה ידע שכשם שהתורה ניתנה רק מתוך אחדות ישראל - ״ויחן שם ישראל״, כך גם העלייה הגדולה של בניין המשכן יכולה להיעשות רק מתוך האחדות של ״ויקהל משה״. רעיון זה חוזר על עצמו במגילה, כשאסתר אומרת למרדכי ״לך כנוס את כל היהודים״. גם שם זה לא עניין טכני אלא זו תשובת המשקל להמן שאומר ״ישנו עם אחד מפוזר ומפורד״.
כך גם בימינו, כשאנו מוקפים אויבים קרובים ורחוקים הזוממים לפגוע בעם ישראל ומדינתו, וודאי שהדבר היחידי שיכול לתת לנו את כח העמידה זה שנהיה מאוחדים בתוכנו. אחדות זו יכולה לבוא אך ורק סביב ערכים רוחניים היכולים לרומם אותנו ולאחד אותנו. לדבר סתם על אחדות מבלי להפנים את הערכים הרוחניים המאחדים אין בכך תועלת. ולוואי ועמנו ידע ויחדיר למודעות שלו ״שאין אומתנו אומה, אלא בתורתנו הקדושה״, ובזכות זאת נזכה שמן השמים נגאל במהרה בימינו אמן.
