דברים לפרשת השבוע - פקודי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


השבת נקרא בעז"ה את פרשת שקלים שתיקנו חז"ל לקרוא בשבת שלפני ראש חודש אדר, כדי להזכיר לכלל ישראל, בזמן שהמקדש היה קיים, שצריכים לתרום מחצית השקל, שממנו אמורים לקנות קורבנות ציבור החל מחודש ניסן. בזמננו, שאין לנו לא מחצית השקל, לא פרה אדומה ולא קידוש החודש על ידי ראייה, אנו קוראים פרשות אלו רק לזכר, לעורר את הציבור, שנדע ונזכור שאנו מצפים שלא ירחק היום ויבנה בית המקדש, ויתקיימו בנו כל הבטחות התורה והנביאים.


חז"ל אומרים שמחצית השקל שנתנו ישראל בזמנו של משה רבנו, עיקר מטרתו הייתה בשביל בניין אדני המשכן. חז"ל אומרים שזכות זו, של השקלים שתרמו ישראל במדבר, היא שימשה להצלת כלל ישראל בזמן המן הרשע. המן אמר לאחשוורוש שהוא ישקול עשרת אלפים שקלים לגנזי המלך, אך הקב"ה אמר שכבר קדמו השקלים שנתנו ישראל, ודחו את אותם שקלים של המן וכך נתבטלה הגזירה. שקלים אלו של המדבר לא שימשו לכפרה, לא כמו בזמן המקדש שקנו בכסף קורבנות ציבור, שהם מכפרים על כלל ישראל. אך במדבר הם לא הקריבו, מפני שהם היו מנודים. אמנם יש דעה אחת ששבט לוי הקריב, אבל כלל ישראל לא הקריב. נמצא שמה שתרמו את הכסף זה היה בשביל מטרה רחוקה, וזה רק שימש כפיקדון לדורות עולם.

התורה הדגישה במחצית השקל, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כלומר, בתשתית כל יהודי ויהודי כולם שווים, לעניין הקישור לכלל ישראל, כולם שווים. מדרגת האדם תלויה במידת ההשקעה, עד כמה האדם עמל ועולה במעלות התורה, אבל לכל אדם ניתנה היכולת להתקדם ולהתעלות.

רעיון נוסף הגלום המחצית השקל, בא להראות לאדם שהוא רק חצי. כלומר, האדם צריך לדעת שהוא לא שלם, והוא צריך להקריב את עצמו למען הציבור. אל לו לאדם לחשוב שהוא שיא השלימות, אלא הוא רק חצי, והציבור תורם מסגולתו הכללית מבחינה רוחנית גם על היחיד. אין לאדם לחשוב שהוא חכם מכל אדם, אלא כל אדם צריך לדעת שהשאיפה היא לשלימות. השאיפה לדרגה גבוהה יותר, צריכה לעמוד בבסיס ההשקפה שלו. כאשר כל אחד נותן חצי, וביחד קונים קורבנות ציבור, הציבור משפיע על הפרט השפעה גדולה.


הלוואי שנזכה להפנים את הרעיונות הגלומים במחצית השקל, ולשאוף לשלימות, עד שנזכה לקיים את המצוה הזאת בפועל עוד בדור הזה.



דברים לפרשת השבוע - ויקהל, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשת ויקהל מתארת כיצד ביצעו האומנים את כל הפעולות הדרושות להקמת המשכן.

בתיאור זה יש דיוק מעניין - בעשיית ארון הקודש, מדגישה התורה שבצלאל בן אורי בן חור עשה אותו, ואילו בשאר הכלים כתוב "ויעש .... ויעש" ואין הקפדה על האומן שעשה.

באופן פשוט – בצלאל בונה את הארון בעצמו, בגלל קדושתו ומעלתו המיוחדת של הארון. אולם אם נעמיק נגלה כאן רעיון נוסף – הארון כולל גם את הכרובים אשר מעל לכפורת.

בבניין הכרובים היתה דרושה כוונה טהורה ונקייה לשם ה', מפני שדרכה של תורה להרחיק כל תמונה וציור בנושא האלוקות, והנה כאן בא הציווי לעשות שני כרובים בתוך קודש הקודשים, שעלולים, חלילה, להידמות לתמונה וציור.

לפיכך, דווקא בצלאל בונה את הכרובים, מפני שחור, סבו של בצלאל, נהרג משום שסירב להיכנע לדרישת ההמון לעשות עגל. ה׳ בחר בבצלאל לעשיית הכרובים, מפני שידע שרק הוא יעשה אותם ללא מחשבת פיגול או כל מחשבה לא טהורה אחרת

שינוי נוסף, אנו מוצאים, כשאנו משווים את פרשת ויקהל לפרשיות הקודמות. בפרשיות הקודמות נושא השבת מופיע לאחר כל הציוויים על מלאכת המשכן, ואילו בפרשת ויקהל האזהרה על השבת מופיעה לפני מלאכת המשכן. בעל ה׳משך חכמה׳ עומד על שינוי הדברים ואומר רעיון נפלא : הפרשיות הקודמות נאמרו לפני חטא העגל. באותו זמן רמתם הרוחנית של בני ישראל היתה גבוהה מאוד, עד שהשכינה שרתה עליהם גם ללא המשכן. ממילא בניית המשכן הייתה חלק מהעבודה שדוחה שבת, כמו שהיום עבודת הקורבנות דוחה שבת. כל זה כשהיה גילוי שכינה לפני החטא. אולם לאחר הירידה הקשה בחטא העגל, גילוי השכינה מופיע רק במקדש, ממילא כל זמן שהמקדש לא נבנה עדיין אין גילוי שכינה ממש, ולכן אין לבנות את המקדש בשבת. לאור רעיונות אלו, ברור שכשהתורה מספרת לנו - ״ויקהל משה״, אין כוונתה רק לספר לנו את הצד הטכני שמשה כינס את ישראל, אלא ללמדנו שכל מטרת עבודת בניין המקדש הייתה כדי להעלות את כלל ישראל מהירידה הגדולה שירדו אליה בחטא העגל.

 

משה ידע שכשם שהתורה ניתנה רק מתוך אחדות ישראל - ״ויחן שם ישראל״, כך גם העלייה הגדולה של בניין המשכן יכולה להיעשות רק מתוך האחדות של ״ויקהל משה״. רעיון זה חוזר על עצמו במגילה, כשאסתר אומרת למרדכי ״לך כנוס את כל היהודים״. גם שם זה לא עניין טכני אלא זו תשובת המשקל להמן שאומר ״ישנו עם אחד מפוזר ומפורד״

כך גם בימינו, כשאנו מוקפים אויבים קרובים ורחוקים הזוממים לפגוע בעם ישראל ומדינתו, וודאי שהדבר היחידי שיכול לתת לנו את כח העמידה זה שנהיה מאוחדים בתוכנו. אחדות זו יכולה לבוא אך ורק סביב ערכים רוחניים היכולים לרומם אותנו ולאחד אותנו. לדבר סתם על אחדות מבלי להפנים את הערכים הרוחניים המאחדים אין בכך תועלת. ולוואי ועמנו ידע ויחדיר למודעות שלו ״שאין אומתנו אומה, אלא בתורתנו הקדושה״, ובזכות זאת נזכה שמן השמים נגאל במהרה בימינו אמן

דברים לפרשת השבוע - כי תשא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו משופעת בנושאים שונים, כאשר בתחילתה כל עניני המשכן וכליו. לאחר מכן בא התיאור של אחת המעידות הקשות של דור המדבר - חטא העגל, וקבלת לוחות שניים. ה'אבן עזרא' מביא בשם הגאון ,שכבוד הלוחות השניים היה יותר מאשר הלוחות הראשונים. מסביר הנצי"ב שהכוונה, שלמרות שהראשונים ניתנו בפומבי והשניים בצינעה, מ"מ הכוונה היא שהמעלה הגדולה של התורה שבע"פ שהיא נותנת אפשרות גם לאדם לחדש דברים בתורה והם נחשבים דברי אלוקים חיים, ומתגלה שזה רצון ה'.

יש כאן גם דברים גדולים שנתגלו אחר חטא העגל, והם ההדרכות האלוקיות בהנהגת העוה"ז.

משה רבנו התפלל על חטא העגל והזכיר זכות אבות, ואז הקב"ה לימד אותו את ענין שלוש עשרה המידות.הרמב"ם מגדיר את שלוש עשרה המידות כחוקים שהטביע האלוק בעולם להנהגת המין האנושי. יש חוקיות בעולם כולו, וזה כלול ב'אני אעביר כל טובי על פניך'. משה רבנו ידע בחכמתו את כל החוקים בהם הבורא מנהיג את העולם כולו, לפיהם י"ג המידות מתייחסות להנהגה של הקיבוץ האנושי. כל אדם עלול לחטוא עוד מראשיתה של הבריאה, מפני שיש בו גם יצר טוב וגם יצר רע. משום כך ברא הקב"ה את התשובה עוד לפני שברא את העולם, שהרי אם לא היתה אפשרות התשובה היה האדם  מתייאש לגמרי.

בי"ג מדות נאמר שם ה' פעמיים , האחת לפני שיחטא האדם והשניה לאחר שיחטא. 'רחום וחנון' - הידיעה האלוקית אינה מכריחה את התנהגות האדם. ידיעת האלוק איננה מכריחה את הבחירה, והאדם נשאר חופשי. גם כשנגזרה גזרה  עדין יש בכוחה של תפילה מעומק הלב וכוונה אמיתית לשנות את האדם או לשנות את המציאות, והמצב אינו אבוד.

בזמן מרדכי ואסתר, נהפך חודש אדר מיגון לשמחה בזכות התשובה והתפילה של עם ישראל. גם היום יש איום גדול על קיומו של עם ישראל ועל קיום ההתיישבות בארץ ישראל.

עלינו להתפלל לקב"ה מעומק הלב ולא לחשוב שהמציאות מראה שאין מוצא. גם אם בעיני בשר ודם נראה שאין מוצא, אנחנו מאמינים 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב' .

אם י"ג מידות נאמרות בכוונה, אזי הקב"ה משפיע שפע על העולם הזה, ומשבש ומפר את עצת הזוממים להרע לעם ישראל.

נקווה שגם בדורנו ישבית הקב"ה את כל מדיינינו ,יסולקו כל שונאינו ויפר ה' את עצת כל 
אויבנוונזכה גם החודש הזה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.

דברים לפרשת השבוע - תצוה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשת תצווה עוסקת בבחירת הכוהנים והכשרתם לעבודה. לאחר פשרת תרומה, בה נצטווינו על בניין המשכן וכליו, אנו מצטווים בפרשתנו על הנושאים הקשורים בהכנת העובדים במשכן.


והנה, בתחילת הפרשה ישנם שני פסוקים העוסקים בהכנת השמן למנורה – "ויקחו אלין שמן זית זך". שואלים המפרשים, מדוע פסוקים אלו מופיעים בפרשה העוסקת בהכשרת הכוהנים ולא בפרשה העוסקת בעשיית המנורה?


אלא, שכאן גילתה תורתנו הקדושה את מעלת התורה המיוחסת בייחוד למשה רבנו. במשכן היו שני כלים המרמזים על הופעת אור התורה:

הראשון – הארון שבו שכנו שני לוחות הברית, והוא מייצג את התורה שבכתב וקבלת התורה שבעל פה (מסירת התורה מרב לתלמיד). והשני – המנורה שעיקר סגולתה היא תורת החידוש והחקירה שנמסרה למשה, והוא מסר כוח זה לדורות הבאים.


האור השופע מכוח המנורה מייצג את הכוח שיש לחכמי ישראל לחדש בתורה ולדרוש את הפסוקים על פי המידות שהתורה נדרשת בהן.


בכך שהתורה כתבה את ענייניה של המנורה בתחילת הפרשה העוסקת בכהונה היא מגלה לנו שמדרגת הכהונה ועבודת המקדש היא קרובה במעלתה למעלת התורה. בראשונה נאמרה מעלת התורה, ומייד אחריה מעלת הכהונה. לכן הפסוק אומר על הכוהנים "הקרב אליך", שהם מתקרבים למשה. בחירת אהרון לכהונה איננה בגלל כישרון ומעשים, אלא מעצם הבריאה נשמתו מיועדת לעבודת הכהונה. ובזמן קורח שרצה במחלוקתו לטעון שהכהונה קשורה למעלות המידות, התברר שזו בריאה בהווה שאינה ניתנת לשינוי.


גם בזמננו, על אף שאין לנו את עבודת המקדש, ישנה קדושה מיוחדת לכוהנים, וחלים עליהם מצוות מיוחדות: הימנעות מטומאת מת וזהירות מנשיאת נשים שאינן כשרות לכהונה. בנוסף ישנה מצוות "וקידשתו" שהיא חובה לכבד את הכהן – להעלותו ראשון לתורה, להקדימו לברך ולנהוג בו כבוד.

אולם, עיקר שמירת מעמד הכהונה הוא לקראת העתיד.


אנו מצפים שלא ירחק היום ועם ישראל ישוב לארצו במלוא כוחו ויזכה גם להקמת המקדש ולחידוש העבודה בו. לכן חשוב שהכוהנים יתכוננו לקראת חידוש העבודה במקדש.


לשם כך ערך החפץ חיים ז"ל את ספרו ליקוטי הלכות על סדר קדשים כמו שהרי"ף כתב על שאר סדרי הש"ס, וב"ה זכינו בימינו, שקמו מספר כוללים שבהם שוקדים על לימוד סדר קדשים בעיון כמו שלומדים בישיבות סדרי נשים ונזיקין.


כשם שאנו מתפללים כל יום ומבקשים את השבת השכינה לציון, כך עלינו לפעול כדי לקדם את עבודת המקדש. יש לטפח בכוהנים את הנכונות להיותם משרתי כלל ישראל בעבודת המקדש, ואנו מצידנו נדע לכבדם ולייקרם גם בימינו, עד שנזכה לראות בישועת ה' ובניין בית מקדשנו במהרה בימינו.