דברים לפרשת השבוע - מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
חז"ל אומרים שיוסף נענש ונשאר עוד שנתיים בכלאו, לאחר שפתר את חלום שר המשקים, משום שסמך עליו ואמר "כי אם זכרתני".
נשאלת השאלה: הרי יוסף היה אסור בבית האסורים רק בשל עלילה שיקרית, וכי לא הגיוני היה שיעשה כל השתדלות לצאת משם? מדוע חז"ל מותחים ביקורת על מעשה זה?
אלא, חז"ל ידעו גם ידעו שיש חובת השתדלות על כל אדם, אך יוסף, לגודל מעלתו, לא היה צריך להיתלות על חסדיו של אותו גוי שאין לו כל מחויבות מוסרית לגמול לו טובה תחת טובה. התקיימה ביוסף דרשת הכתוב "וסביביו נשערה מאד" - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
עוד שאלה קשה נשאלת בפרשה זו: לאחר שמתמנה יוסף למשנה למלך וכל האפשרויות בידו, מדוע אינו מודיע לאביו על קיומו, הרי ידע את גודל אהבתו של אביו אליו, ושיער מה גודל צערו בהעדרו?
אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם אמיתיים וצריכים להתקיים לכל פרטיהם. הוא הבין שאסור לו לנקוט צעד כלשהו העלול לשבש את קיום החלומות. רק לאחר שאחיו באו והתקיים החלום הראשון, נקט בפעולות כדי שיתקיים גם החלום השני. יוסף ידע שאביו לא ינוח ולא ישקוט עד אשר בנימין ישוחרר, וציפה שיבוא למצרים. מהלך זה היה קשה מאד עבורו, אך הוא לא שיבש אותו, כשם שלנביא אסור לכבוש את נבואתו.
ההשגחה האלוקית סיבבה כך, שיוסף ירד למצרים ויכין את התשתית לקליטת ישראל כדי שיוכלו להתפתח לאומה. אם יוסף לא היה שליט וישראל היו יורדים כעבדים בגלל הרעב, בית ישראל לא היה יכול להתפתח. יוסף דאג לפנות להם את ארץ גושן ולהכין את המקום. הראשון שהכיר בעם ישראל כעם היה פרעה שאמר "הנה עם בני ישראל". עד אז הם היו רק צאצאים של ישראל (יעקב), ומאז קבלו גדר של עם.
על פרשת מקץ אומר המדרש "קץ שם לחושך". פרשה זו תמיד נקראת בחנוכה, שגם בו הושם קץ לחושך היווני ע"י הדלקת מנורת ביהמ"ק ע"י החשמונאים.
גם בזמננו, אף אם אנו חשים קצת בתוך חושך, לא ניפול ליאוש. כמו שיוסף לא איבד את עשתונותיו ותקוותו, למרות שכל אסיר במצב דומה אמור להיות שפל ושפוף, כך גם אנו. אע"פ שאין אנו רואים פתרון הגיוני לבעיותנו אנו מאמינים שלא ייטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב, אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ, ילך יגדל ויתפתח בבחינת "מוסיף והולך", במהרה בימינו.
דברים לפרשת השבוע - וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההסטוריה של עם ישראל.
פרשת יוסף ואחיו נראית לנו משונה: איך יכול להיות שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך האחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול כמו אצל אומות העולם, בודאי שלא לשבטי יה.
אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נפלו מעט ממדרגתם הרוחנית הגבוהה, אביהם צריך לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בודאי לא התכוון להתגאות ולהבליט את אישיותו, כמו שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.
אולם האחים רצו לסלקו מפני שחשבו שהוא מתנהג בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת בבא בתרא ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.
הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם בחושבו שרק הוא ראוי להיות אבי האומה הנבחרת, כמו אצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אך יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, אך כשהבהמה מפרכסת אסור להם עדיין לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי. לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מתירה למרות שהבהמה מפרכסת .אכן מסתבר שיש לישראל דין קל יותר מאשר לאומות העולם בענין זה. האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל גם לקולא, למרות שעדין לא ניתנה תורה, ויוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נח, ולכן המפרכסת אסורה להם.
את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף, ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה שהשפיעה לדורות, עד שאמרו חז"ל שמכירת יוסף גרמה לגזירת עשרת הרוגי מלכות. מכל מקום הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.
לירידת יוסף למצרים היו שתי מטרות:
א. שיהיה בכל מצרים לפחות יהודי אחד הנשאר בצדקותו, תמימותו וישרותו,שאינו נגעל במאכליהם, ואינו מועד בתחום הצניעות. יוסף השריש בכל צאצאי יעקב אבינו לדורות, את התכונה של שמירה על הצביון היהודי גם בין הגויים.
ב. כדי לאפשר את התנאים לקיום הפסוק "גר יהיה זרעך בארץ לא להם'.
מכאן אנו למדים שגם אם בהסתכלות ראשונה ישנם דברים הנראים שוליים ואינם חשובים, יש יד מכוונת ותמיד תצמח מכך תועלת כלשהי לעם ישראל.
גם בדורנו, ההשגחה האלוקית מסכסכת את אוייבי ישראל זה עם זה, כדי שלא תהיה להם יכולת לפגוע בעם ישראל. נקוה שלא ירחק היום בו נזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.
דברים לפרשת השבוע - וישלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
פרשתנו עוסקת בשובו של יעקב אבינו מפדן ארם לארץ ישראל, ובאירועים שעברו עליו בדרך. יעקב אבינו שולח מלאכים לעשיו כדי להודיע לו שהוא בא, ורוצה למצוא חן בעיניו – "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". חז"ל מותחים ביקורת על מהלך זה, ואומרים שעדיף היה לו לבוא בשקט, ולא לפרסם את דבר בואו. יעקב חשש ונקט אמצעי זהירות סבירים - דורון, תפילה ומלחמה. לאחר מכן, כשראה שעשיו לא בא, התחיל להתקדם לכיוון ארץ ישראל במחשבה שאולי עשיו זנח את תכניותיו.
בהמשך נאבק יעקב עם המלאך "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". הרמב"ם סובר שכל ענין זה לא היה במציאות אלא במראות הנבואה, כדי לחזק את יעקב שלא יפחד מהמאיימים עליו. אולם קשה על הרמב"ם, שהרי אם הכל היה בחלום, איך אח"כ יעקב צלע על ירכו?
האברבנל ,בפירושו על 'מורה נבוכים', מסביר שאצל אנשי מעלה כמו יעקב אבינו ההתפעלות ממראה החלום היא גדולה כל כך, עד שהיא יכולה לתת את אותותיה בגוף הגשמי.
גדולי המקובלים ובהם הרמב"ן סוברים שזו היתה התגלות אמיתית של מלאך בדמות אדם, כמו במקומות נוספים במקרא, ומה שכתוב שהמלאך לא היה יכול לו, הכוונה שלא היתה לו רשות לפגוע בו.
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". כדי להתמודד עם האיום של עשיו, כינס יעקב את כל בני משפחתו, ועשה את כל ההכנות בדרך הטבע לקראת המאבק על הקיום הפיזי של בית יעקב. אך היתה זו גם מלחמה רוחנית,שיעקב נשאר בה לבדו. המאבק בין יעקב לשרו של עשיו יימשך כל זמן שהחושך יכסה ארץ, כל זמן שהבערות עדיין תשלוט, והרשעות לא תכיר במלכות ה' ואחדותו. המאבק יימשך עד עלות השחר, עד שיבקע אורו של משיח, ויכירו כל באי עולם במציאות ה', ובתפקידו של האדם בבריאה. רק אז ייפסק המאבק.
יציאת יעקב אבינו לגלות מסמלת את מצב הגלות של עם ישראל, בו יש מאבק הנמשך עד היום בין העולם האלילי (למחצה, לשליש ולרביע) ובין היהדות הנאמנה. אומות העולם נאבקות בעם ישראל, ושורש המאבק הוא על הדת והאמונה.
לצערנו הרב גם בעמנו לא כולם מבינים את שורש הבעיה, אך מי שקורא את הפרשה ומבין מה התרחש בין יעקב לעשיו, יודע שהגויים הנאבקים בנו עומדים נגד ה' ונגד משיחו. אלו העומדים על משמר היהדות, למרות שהם בודדים כיעקב אבינו בשעתו, מועטים בכמותם אך לא יפלו ברוחם. כמו שיעקב גבר על שרו של עשיו, כך האמת סופה לנצח - "ותזרח לו השמש".
אנו מאמינים שלא ירחק היום ונזכה לראות את תורת ישראל מאירה את כל המחשכים, ועם ישראל כולו יבין את הקשר בינו לבין אלוקיו וארצו.
דברים לפרשת השבוע - ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשיו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא הסתגר ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן והיה מעביר להם את מה שלמד בעצמו, את מה שלמד אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום של בין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאימו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא רק דודאים הגדלים הפקר.
דוגמא שניה: יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק אותו שאל לבן "למה גנבת את אלוהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו, הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו כבר מקטנות, והם היוו את התשתית של כנסת ישראל.
דבר זה מלמד אותנו שגם כשנמצאים בגלות הארוכה והחשוכה, מי שהולך בדרכו של יעקב אבינו מחזיק מעמד ולא מושפע מהסביבה. חז"ל דרשו על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם", שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. ה'שפת אמת' אומר שעומק הענין שתיקן יעקב את תפילת ערבית כשיצא לחוץ לארץ, לגלות, בזמן החושך, הוא כושר העמידה הרוחני גם בחשכת הגלות. בערבית אומרים 'אמת ואמונה' כדי להדגיש שגם אם נמצאים בחשכת הלילה ובדרך הטבע לא נראה מוצא מהסבך, אנו מאמינים שהקב"ה יושיע אותנו, כמו שלאחר השואה האיומה הקב"ה נתן כח לעם ישראל לעמוד על נפשו ולהקים מדינה.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו ולגדל את בנינו בדרך התורה, שיוכלו לעמוד איתן באמונתם מול כל הנסיונות שיש בדורנו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)