דברים לפרשת השבוע - פנחס, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו כמה וכמה נושאים, ביניהם ענין המפקד שהיה לפני כניסת בני ישראל לארץ ,לצורך חלוקתה של  הארץ  לשבטים.

הנושא הראשון בפרשתנו עוסק בכך שהקב"ה משבח את פנחס עבור הקנאות  שגילה  בזמן ההידרדרות הקשה שהייתה בעם ישראל, עד כדי כך שהקב"ה מבטיח לו "הנני נותן לו את בריתי שלום" וכן ברית כהונת עולם, שיהיה כהן גדול המכפר על כלל ישראל.

לכאורה יש להקשות: הרי ידועה ההלכה בתלמוד שכהן שהרג נפש לא יוכל לשאת את כפיו, כיצד א"כ פינחס שהרג את הנפש היה שכרו לקבל כהונה גדולה שמכפרת ? ועוד, אלא שזכה פינחס  לאריכות ימים מופלגת וגם הכהונה הובטחה לו ולזרעו אחריו לעולם ?!

אלא שהתורה האלוקית גילתה לנו כאן יסוד נפלא, שמי שעושה מעשה רע מתוך מגמת הרוע שבו, מעשה זה חורט את רישומו השלילי על האדם. אולם כאשר הוא עושה את אותה פעולה בדיוק אלא שהיא נובעת מתוך טוב ולצורך תיקון אין זה מותיר רושם שלילי על האדם. לכן כאן, היות ופינחס הרג את החוטאים מתוך קנאה לכבוד שמים, הרי שזה מעשה חיובי ואין בו חשש להשפעה שלילית.

גם בענין עיר הנידחת הכתוב מבטיח "ונתן לך רחמים וריחמך", מפני שמעשה כזה של חיסול עיר שלמה, מטבע הדברים משאיר משקעים קשים ושליליים בעושים, לכן באה התורה ומבטיחה, שאף על פי כן במקרה זה הם יישארו בדרגת רחמנים, מפני שהעבירה היא שגורמת את השלילה ולא עצם המעשה.

גם היום יש שמשתמשים בצורה לא נכונה בביטוי: 'הכיבוש משחית'. אכן, כיבוש גרמניה את כל אירופה או כיבוש בריטניה את ארץ ישראל, הואיל ונעשו מתוך רשעות, ודאי שאלה משחיתים. אולם עם ישראל לא כבש אלא שיחרר את ארצו שניתנה לו מאת הבורא, וגם לאחר השחרור נאלץ להתגונן מפני המחבלים שרוצים לפגוע בו. לכן כל חייל וכל מי שעוסק בביעור הרשעות, לא יאונה לו כל אוון, ולא יישארו כלפיו שום משקעים קשים. אצל פנחס, אע"פ שכביכול המעשה היה צריך להשאיר בו רושם של אכזריות, והרי הכהן הגדול צריך להיות איש חסד ואיש רחמים, מכיוון שהוא עשה זאת לשם מצווה, לא נשאר בו שום רושם רע, ודווקא הוא זכה להיות הכהן הגדול. כך גם חיילינו, העוסקים היום בביעור הרשעות וצריכים לבצע מעשים שהם באמת קשים, כיון שהם עושים זאת לצורך דבר מצווה לא יאונה להם כל רע.

נקוה שכלל לא נצטרך לזה, אך גם אם כן, נדע נאמנה שלא תצא לחיילינו שום תקלה מההגנה על עם ישראל וביעור הרשעה. הכיבוש שלנו הוא לא כיבוש של עבירה אלא כיבוש של דבר מצווה , ולכן זה יביא רק תועלת לעם ישראל ולחייליו.

דברים לפרשת השבוע - בלק, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

חז"ל אומרים,שלכאורה סיפור פרשת 'בלק' אינו הכרחי לתורת משה. כל התורה כולה, מפרשת 'שמות' ואילך, עוסקת במה שארע לעם ישראל וענינים השייכים לעם ישראל.בפרשת 'בלק' התורה מתארת את אשר התרחש בחצרות המלכים שמסביב לארץ ישראל.
כמובן דברים אלו, כיצד עם ישראל נראה בעיני העמים, נאמרו למשה רבנו בנבואה.
התורה כותבת לנו זאת כדי להבליט את חשיבותם של ישראל, וכדי להפיל את פחד עם ישראל על העמים האחרים. אם נביאי ישראל היו אומרים את הפסוק "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" היו הגויים  מזלזלים בכך, אך מכיון שאמר זאת נביא אומות העולם יש לכך השפעה גדולה. 
יש בפרשתנו ארבע נבואות של בלעם, ובכל נבואה יש עליה בדרגה. בלעם ראה את כניסת ישראל לא"י, את תקופת ההתיישבות, את ההתבססות בארץ והמלוכה, ולבסוף ניבא גם על העתיד לבוא.
הרמב"ם ב'הלכות מלכים' מביא ראיות מתוך התורה למקומות שבהם רמוזה ביאת הגואל. הוא לא מצא לכך פסוקים מפורשים יותר מאלו המופיעים בפרשת בלעם, כמו "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", שעל פי הרמב"ם חלק מהפסוק מדבר על זמנו של דוד וחלק על ימות המשיח. "ומחץ פאתי מואב" - זה דוד, "וקרקר כל בני שת" - זה מלך המשיח.

כאן נשאלת השאלה: מדוע ביאת הגואל וחיזוקה של מלכות ישראל  מוצאת את ביטויה בנבואת בלעם יותר מאשר בנבואת משה?
יש להבין שכל נביא מתנבא בהתאם לכוחות נפשו. נביא גוי כמו בלעם אינו מסוגל לדבר על דבקות באלוקים ועל אהבת ה', שאלו ענינים התואמים את שורש נשמתם של ישראל ולא של אומות העולם. בלעם רואה את הנהגת המלכות – "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" -  כדברים שנוגעים למלכויות רגילות, כולל העוצמה הצבאית. זו לא תכלית בפני עצמה, אלא אמצעי שבאמצעותו עם ישראל יוכל להשפיע גם על עמים אחרים.
בלעם רואה גם את ייחודם של ישראל. בנבואה הראשונה הוא אומר "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". מסביר הנצי"ב: "הן עם לבדד" – "ישכון". כאשר עם ישראל שומר על ייחודו, שומר על תרבותו, שומר על עצמיותו ולא מתערב בגויים – ממילא ישכון, ואז אומות העולם יכירו בערכו ולא יטרידו אותו. אבל "ובגויים" - אם ישראל ירצו לטשטש את זהותם ולמצוא חן בעיני הגויים, בחושבם שעל ידי כך ישיגו אהבה, התוצאה תהיה בדיוק להיפך – "לא יתחשב", הגויים יזלזלו בהם.
למרבה הצער, גם היום חלק מהציבור לא מבין מהי מהותו של עם ישראל, ואינו מכיר בגודל השגחת ה' על עמו.יש החושבים שעל ידי חנופה לגויים ישיגו הישגים וע"י התקרבות אליהם יזכו באהבתם. אך האמת היא בדיוק להיפך, התנהגות זו מעוררת אנטישמיות. על עם ישראל להבליט את ייחודיותו, את המסר האלוקי שיש לו, להיות "לברית עם לאור גויים", וממילא אומות העולם ידעו להעריך אותו.

ב'תהילים' כתוב שכל זמן שיוסף והשבטים חיו, שמרו בני ישראל על ייחודם ולא התבוללו, אולם לאחר מות יוסף והאחים,רצו בנ"י להידמות לגויים ולזכות באהבתם. לפי חז"ל  הם אמנם שמרו על סייגים מסויימים, אך דברים בסיסיים הם הפרו, כגון ברית מילה ועבודה זרה. הם גם יצאו מארץ גושן כדי להתערב בגויים. התוצאה היתה כמובן הפוכה - "ויהפך ליבם לשנוא עמו להתנכל לעבדיו".
כך גם היום, טשטוש הזהות היהודית והתקרבות לגויים אינה הדרך הנכונה. מי שמתבונן באירועים המתרחשים בארצות אירופה, רואה כי האנטישמיות צוברת תאוצה למרות ה"דמוקרטיה". השנאה לעם ישראל כל כך גדולה, עד כדי כך שהם אפילו מוכנים  להפסיד דברים מסויימים עבור מימוש השנאה הזאת. אמנם יש גם גויים בודדים המעריכים את עם ישראל, אבל המדיניות ברובה עויינת. 

כשאנו אומרים "אתה בחרנו" אין המשמעות שרצוננו להתנכל לאומות אחרות או לשעבד אותן, אלא זה מחייב אותנו בתרי"ג מצוות, במוסריות, במידות אציליות.

כאשר אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים", הכוונה אינה ל"גזענות" כפי שרגילים להבין אלא זו מחוייבות לקיום תורה ומצוות, מחוייבות לפרסום הנהגת ה', מציאותו והשגחתו, והקרנה לכל העמים שמסביב.

יהי רצון שעמנו יבין את ייחודיותו, ואת מחוייבותו לקיום תורה ומצוות, ובזה נשיג את השלום האמיתי שכולנו מייחלים לו.

דברים לפרשת השבוע - חוקת, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

החלק הראשון בפרשתנו עוסק בענייני טומאת מת. עצם העובדה שאדם נפטר ונשמתו יוצאת מהגוף, והוא מטמא במגע במשא ובטומאת אוהל. מעידה שהרוח שבאדם היא זו שנותנת את החיות, ובהסתלקותה באה טומאה שיש להתרחק ממנה. אין זה דבר מורגש, אבל בפנימיותם של דברים יש כוחות טומאה שהם כנגד המגמה האלוקית בה ברא הקב"ה  את האדם, שיחיה בגופו לעולם. על פי תורת הנסתר, בתחיית המתים האדם יקום, הקב"ה יחדש לו גוף והוא יזכה לחיים נצחיים.

במציאות הנוכחית עניני טומאה שייכים בעיקר לכהנים. התורה אסרה לכהן להיטמא למת, אך למי שאינו כהן אין איסור בכך. כהן שנטמא אסור באכילת קדשים ואין צריך לומר שאינו נכנס למקום המקדש. אנו פוסקים כהרמב"ם, שקדושת שלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, וכיון שכיום אין אפשרות להיטהר מטומאת מת, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה – אסור להיכנס למקום המקדש ,לעומת שאר שטח הר הבית שבו אף למת עצמו מותר להיכנס. לכשתחזור 

הנבואה ויתגלו כדים עם אפר פרה שנטמנו לפני למעלה מאלף שנה, יהיה אפשר להיטהר.
טומאת מת באוהל שייכת רק לעם ישראל. הנוכרים לא מטמאים באוהל אלא רק במגע ובמשא, כפסק הרמב"ם. גם בזמננו אסור לכהן להיטמא באוהל למת, ולכן אינו יכול להיכנס לבית שיש בו מת. ערוך השולחן מחדש שאין אומרים פעמיים סוף טומאה לצאת. דוגמא לכך: אם המת נמצא בחדר פנימי והדלת סגורה וגם הדלת של הדירה לחדר המדרגות סגורה, והכהן רוצה לצאת ולהיכנס דרך חדר המדרגות, כיון שיש שתי דלתות החוצצות מהמת אין אומרים פעמים סוף טומאה לצאת.

הרמב"ן בפרושו לתורה מביא מאמר שקברי צדיקים לא מטמאים. לכאורה יש מכאן הוכחה שכהן יכול להשתטח על קברי צדיקים והוא אינו נטמא בזה, אולם למעשה אין דין כזה בפוסקים, לא ברמב"ם לא ב'טור' ולא ב'שולחן ערוך'. למאמר זה יש תוכן רוחני עמוק, שלא היה ראוי שבפועל קברי צדיקים יטמאו, אבל ברור שגם קבר של צדיק מטמא, כמו שנדב ואביהו שהיו צדיקים טימאו.

לפני כמאתיים שנה, כאשר בעל 'פאת השולחן' עלה ארצה, הוא חיבר ספר על המצוות שנוהגות בזמן הזה בארץ ישראל. בתחילת ספרו הוא מסתייג מאותם אנשים שרצו להבין מאמר זה כפשוטו, והתירו לכהן להיכנס לקברי צדיקים, ופוסק שגם קברי צדיקים מטמאים, וכהן יכול להתפלל רק בריחוק ד' אמות מקבר, ואין צריך לומר שאסור ביציאה לחוץ לארץ. מלבד איסור יציאה מן הארץ שיש לכל אדם מישראל, חז"ל גזרו טומאה על ארץ העמים, מפני שהגויים היו קוברים את מתיהם בכל המקומות ולא היו מקפידים (מלבד מקומות מסוימים שבהם אין חשש זה), ועל הכהן חובה להיזהר גם מטומאה זו.

היום אנו טמאי מת, ואיננו יכולים לאכול תרומה. משאר הטומאות אפשר להיטהר בטבילה, אך טומאת מת דורשת הזאת מי חטאת שאינם בנמצא היום. בגמרא מוזכר ש"חבריא מדכיין בגלילא" - החברים שהיו נזהרים לאכול את חוליהן בטהרה, היו מיטהרים ע"י אפר פרה שהיה להם. הישוב היהודי בארץ המשיך כך כמה מאות שנים עד אשר הישמעאלים כבשו אותה. אמנם ישנם כדים טמונים, אך איננו יודעים היכן הם.

יהי רצון שיערה ה' עלינו רוח ממרום, ונזכה לטהרה גם בזמננו.

קבלת שבת מוקדמת - שיעור מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


דברים לפרשת השבוע - קורח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

גם פרשה זו ,בנוסף לפרשה הקודמת, עוסקת באחת המעידות הקשות שאירעו בדור המדבר. הרמב"ן אומר על דרך הפשטשהסיבה למחלוקת קורח היתה עוד לפני נסיעתם מהר סיני, והיא היתה אמורה להיות לפני מתן תורה, אך בפועל הכל קרה לאחר חטא המרגלים כשנגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ.

לפי המפרשים קורח עורר את המחלוקת בגלל נגיעה אישית, על שלא מינו אותו לכהן גדול, שהרי הוא היה ממשפחת הלווים המכובדת אחרי משה ואהרן, וכ"כ על כך שמינו את אליצפן בן עוזיאל לנשיא. משום כך הוא רצה לחלוק ולומר שכל מה שמשה רבנו עושה אינו מכח ציווי אלוקי אלא מתוך רצונו למנות את אנשי שלומו לתפקידים בכירים.

כדי לגרום למחלוקת להתפרץ צריך לגרור לכך את העם. קורח ידע שלאחר שהקב"ה סלח להם על חטא העגל, ולאחר שעמדו ליד הר סיני, אף אחד לא היה שומע ונוהה אחריו. אולם עכשיו, לאחר העונש על חטא המרגלים כשהיתה מרירות בעם, הוא ניצל את המצב והתחיל במחלוקת.

כדי להעצים מחלוקת יש צורך באנשים שיתסיסו אותה - אנשי תקשורת. דתן ואבירם היו אנשי תקשורת ואותם ניצל קורח לצורך המחלוקת. קורח נתקנא בנשיאותו של אליצפן, אך המניע של דתן ואבירם היה אחר לגמרי. הם שנאו את משה עוד במצרים ולא השלימו עם הנהגתו, וכאן מצאו מקום לחלוק עליו.

המרכיב השלישי במחלוקת היו המאתיים וחמישים איש, שיקדה בהם התשוקה לדבקות וקרבה לאלוקות. בדורנו הענין החומרי תופס מקום מרכזי בחיי רוב העם, אך בדור המדבר הנושאים הרוחניים היו העיקר. לא היו בעיות כלכליות, דגן שמים ירד, שפע בארה של מרים, וחפפו עליהם ענני הכבוד. משום כך, לאחר מעמד הר סיני יקדה בלבם הדבקות באלוקים. אך כיון שעם ישראל הוגבל, ורק הכהנים והלויים יכלו להיכנס, הם רצו לפרוץ מתוך דבקות בה', בדרכים שהבורא לא צווה עליהם. על כך נצטווה עם ישראל בפרשת ציצית "ולא תתורו אחרי לבבכם", ומסביר הנצי"ב, שזו אזהרה שלא לסלול דרכים חדשות בעבודת ה' אלא ללכת רק על פי הדרכתה של תורה. הם ידעו שהם עוברים על ציווי זה, אך תשוקתם היתה חזקה מאוד.
העונש שהם קיבלו, שריפה באש, היה עונש של כבוד, לעומת דתן ואבירם שנבלעו באדמה. לגבי קורח יש מחלוקת בגמרא האם היה מן הנשרפים או מן הנקברים.
מפרשה זו אנו למדים שבכל מחאה שנראית צודקת, יש לבדוק האם היא אכן אמיתית או שיש בה מניעים שאינם טהורים.
כלפי חוץ קורח משך את העם באומרו "כל העדה כולם קדושים", הבה נחזיר את העבודה לבכורות, אך המניע האמיתי למחלוקתו היה נגיעתו האישית.

לאחרונה היו בארץ הפגנות שקראו ל'צדק חברתי' וכדומה, שבראיה ראשונית נראה שזו קריאה צודקת. אך יכול גם להיות שיש גורמים מחוץ לארץ שמעוניינים לערער את הסדר והשלטון במדינתנו, ולכן הם תומכים בכל הפגנה שעניינה לנגח את הממשלה. אסור לנו להיות תמימים ולהיגרר אחר מחאות ,גם כאשר הן נראות לכאורה צודקות, אם איננו סמוכים ובטוחים שהמניע הוא טהור, לטובת העם ולאושרו. אם המניעים אינם טהורים, הכרחי שהתוצאות הסופיות יהיו שליליות.

יהי רצון שנדע לא לעשות מחלוקות שאינן לשם שמים, ובודאי לא להיגרר אחר נגיעות של כבוד או ממון. אם נלך לאור הדרכתה של תורה נגיע לחוף מבטחים.