דברים לפרשת השבוע - תרומה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בפרשתנו מופיע הציווי על בנין המשכן. התורה כותבת בפירוט רב מה צריך להיות בדיוק במשכן, כמה קרשים, כמה קרסים, כמה אדנים וכו', עד כדי שהיא מקדישה ארבע וחצי פרשיות לענין בנית המשכן.

כשאדם בונה בית, הוא אינו צריך לומר לקבלן כמה בטון וכמה ברזל צריך לשים מפני שזה ענין של מקצועיות, והקבלן הוא המקצוען. אולם המשכן אינו סתם בנין בעלמא , אלא דגם של העולם כולו ,שצריך להיבנות עפ"י הוראות מדוייקות של הקב"ה , ובזה לא שייך לסמוך על סברא של אדם.  בפרשת 'משפטים'  כתבה התורה "אשר יאמר כי הוא זה" , וממילים אלו למדו חז"ל את כל היסודות של הלכות טוען ונטען. לעומת זאת במשכן שהוא דגם של כל העולם, שהשכינה שורה בו  ושהאלוקות מתגלה בו,  הכל מפורט לפרטי פרטים, מפני שאלו דברים שאין מקום לסברא האנושית להכריע בהם.

בצלאל היה האומן הראשי וחז"ל דרשו את שמו שכביכול היה בצל  אל, מפני שהוא ידע בדיוק את כל פרטי הקמת המשכן, כנגד איזה עולם הוא משמש, למה הוא רומז ומה העמקות שיש בו.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – יש מצווה מהתורה לדורות לבנות את בית הבחירה במקום אשר בחר ה', בירושלים. אם כן נשאלת השאלה: האם עלינו לקיים את המצווה הזאת בזמננו, אם נתעלם לרגע מהחולשות המדיניות , ולבנות את בית המקדש?

ה'חתם סופר', הרב קלישר ועוד גדולי ישראל, התעוררו לענין זה לפני כמאתים שנה. מרן הרב קוק זצ"ל בשו"ת 'משפט כהן'  טוען שהמצווה היחידה שטעונה גילוי וחזרה של הנבואה היא בנין המקדש. המצווה היא לבנות את המזבח בדיוק באותו מקום שנתקדש בימי שלמה המלך ואי אפשר להזיזו למקום אחר. אמנם נעשו מדידות בהר הבית, אך אי אפשר לזהות את המקום בדיוק מושלם. משום כך ברור ,שאפילו אם לא היתה מניעה פוליטית ומדינית, לא היינו יכולים לבנות את בית המקדש ,מחוסר ידע. בנוסף לחסרון הידיעה באיתור המקום המדוייק, יש גם חסרון ידיעה בהלכות עבודה ובהלכות טומאה וטהרה.

אולם חז"ל אמרו ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", לכן בכל דור יש חובה להוסיף נדבך בתחום הרוחני לקרוב בנין בית המקדש. לפני כמאה שנה, בעקבות התחלת שיבת עם ישראל לארצו, חיבר ה'חפץ חיים' ליקוט של הלכות קדשים, מעין מה שעשה הרי"ף על הש"ס, ובעקבות זאת התחילו כהנים ללמוד את סדר 'קדשים'. גם היום ישנן ישיבות מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון, כפי שלומדים את שאר הסדרים.

גם אם מנועים אנו מלבנות את המקדש בפועל, בכל זאת מוטל עלינו לגאול את המקום ולהחזירו לבעלות עם ישראל.

נתפלל שהנהגת המדינה תדע ,שכשם שאנו מצווים לגאול את הארץ, כך עלינו לגאול גם את מקום המקדש ולהחזיר את הבעלות עליו לעם ישראל.

יהי רצון שנזכה לראות בהשבתה של הגזלה לבעליה החוקיים, וארץ ישראל תחזור להיות כולה של עם ישראל, ובמיוחד הר הבית שעליו יתנוסס בית המקדש בב"א.

פרשת משפטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשת משפטים נאמרה אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה, וכפי שחז"ל דרשו :'ואלה המשפטים', באה ו'  להוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני.

בפרשתנו מרוכזים כל הדינים שבין אדם לחברו, אשר אנו לומדים בסדר נזיקין.

ההגיון הפשוט אומר, שלאחר המעמד הנשגב והנורא בהר סיני, תעסוק התורה בדברים עליונים של דבקות באלקים חיים. אולם התורה האלוקית יורדת לתחום המעשי  שבין אדם לחברו, כגון עניני נזיקין וכו'. אכן חמורים הם ענינים אלו עד שאומרים בעלי 'התוספות', שאדם צריך להיות זהיר יותר שלא יזיק בהם מאשר שלא ינזק מהם.

אדם צריך להיזהר לא רק על רכושו וממונו של הזולת, אלא גם שלא יזיק את חברו בדיבור, כפי שדרשו חז"ל  'לא תשא שמע שוא' - אזהרה למקבל לשון הרע.  לפעמים נזקים נגרמים בגלל פגיעה בזולת או השפלה של הזולת, והם יותר חמורים מנזקים שנגרמים לממונו, מפני שנזק ממוני ניתן לשלם בכסף, ואילו פגיעה בדיבור אינה ניתנת לפיצוי .

התורה האלוקית עוסקת גם בתחום ההנהגתי ,ומצווה 'אחרי רבים להטות' שמשמעותו שיש ללכת אחר הרוב, אך זאת רק בזמן שיש ספק ואדם לא יודע אם לנטות לכאן או לכאן – אומרת התורה האלוקית שיש להכריע לפי הרוב. גם  בהנהגות הציבור, אם רוב הציבור בוחר בדרך מסויימת והאדם הפרטי מסתפק - עליו ללכת אחר הרוב .

אולם  בזה ישנה מגבלה - 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', כלומר, כאשר אדם משוכנע שדבר מסויים הוא אמיתי והרוב מצדדים בַּשקר, התורה האלוקית מזהירה אותו מפני ההליכה אחרי הרבים לרעות, אע"פ שהם הרבים.

ומי קובע מהו רע? התורה עצמה קובעת מהו טוב ומהו רע. כל עיקרה של התורה הוא 'ועשית הישר והטוב' – עליך לרדוף אחר הצדק והיושר. עזרה וכבוד אמיתי לזולת - זהו טוב, אך מה שהפוך מזה ומנוגד לזה - הוא רע למרות שהרוב החליט כך. דמוקרטיה שבה הולכים אחר הרוב היא דבר יפה ונחמד, אך אם אין בה ערכי-על אמיתיים, היא יכולה להגיע למעשים מחרידים, וכבר היו דברים מעולם שהרוב החליט להשמיד את המיעוט. לכן באה התורה האלוקית לומר, שבזמן שיש לך ספק – לך אחר הרוב, אך בזמן שברור לך שהרוב טועה ועושה רע, נגד תורת ישראל, אסור לך ללכת אחר הרוב, גם אם בשל כך יבואו עליך ייסורים או קשיים אחרים.

אין ספק שאם עם ישראל היה הולך על פי הדרכתה של תורה, כל חיי האומה היו נראים לגמרי אחרת. לא היו אז כל אותן שביתות מזיקות במשק שגורמות להפסדים של הפרט ושל הכלל, וכל אורחות החיים בין אדם לחברו ובין הפרט לציבור היו טובים יותר.

אהבת הצדק והיושר בתחום הנהגת הציבור היא זו שתביא לנו את האושר. יהי רצון שעם ישראל ידע להפנים את הדברים ולהתנהג בהתאם להדרכתה של תורה, שהיא נצחית ואיננה משתנית בהתאם לזמנים.

דברים לפרשת השבוע - יתרו, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו מסופר על האירוע החשוב ביותר בעולם מאז בריאת שמים וארץ - גילוי אלוקי פומבי לעם שלם, אשר שמע את עשרת הדברות. למעשה כל בריאת שמים וארץ היתה לשם מטרה חשובה זו, כאשר עם ישראל יקבל ציוויים אלוקיים שיהיו חלק בלתי נפרד מהווי החיים שלו.

ה'כוזרי' נשאל : מפני מה ניתנה התורה רק לעם ישראל, הרי לכאורה היתה צריכה להינתן לכל המין האנושי ? ההסבר הפשוט הוא, שהאנושות בכללה אינה מסוגלת לעמוד בכל הציוויים האלה. הרי ציוויי התורה מקיפים את כל תחומי החיים, הן במעשה, הן בדיבור ואפילו במחשבה. בתורתנו יש ציווי של "לא תתורו אחרי לבבכם", דהיינו, אנו מצווים גם על מחשבתנו. מאומות העולם מצופה רק שימנעו ממעשים שלילים בפועל ושיעשו דברים חיוביים שעליהם לעשות, אך לא ניתן לדרוש מהם  לעמוד בציווי על מחשבה.

אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בקשו ללמד את ההפרדה בין טוב ורע, אחרי שנתערבבו בעטיו של חטא אדם הראשון. הם הכשירו את כלל ישראל להיות מסוגלים להבדיל בין הטוב והרע, בידעם כי הם ברמה כזאת שניתן לדרוש זאת מהם. כפי שאנו יודעים, אדם מישראל חייב למסור את נפשו על אמונתו.  אומות העולם אמנם  צוו להישמר מעבודה זרה, אבל אי אפשר לדרוש מהם למסור את הנפש על כך, כי הם אינם מסוגלים לעמוד בדרישה כזו. היה די אילו היו אומות העולם שומרות לפחות את שבע מצוות בני נח, בעיקר בתחום שבין אדם לחברו, ואז היה העולם כולו הרבה יותר טוב. כל הרשעות שאנו רואים היא כתוצאה מכך שאנשים הולכים אחרי שרירות ליבם. מי שיודע שהתורה ניתנה בידי שמים יכול להבין גם בשכל אנושי שיש בורא לעולם, כמו שכתב הרמב"ם  בספר המדע, שמי שמתבונן בפלאי הבריאה יכול להגיע לכלל הכרה באלוקות. אכן אברהם אבינו, שידע שיש בורא לעולם אע"פ שהוא לא היה במעמד הר סיני, הכיר את בוראו מתוך ההתבוננות בבריאה עצמה.

הרב קוק כותב שערכי האמונה הם אינם דברים שאנחנו צריכים להחדיר בכח למודעות של ילדינו. כמו שבאופן טבעי כל ילד נגרר אחר אימו, כך גם כל אדם מישראל, אם יקבל את החינוך הנכון, ימשך באופן טבעי אחר האמונה בבורא העולם.

על ידי חינוך מעוות משרשים את המידה הזו. אנו רואים מהן התוצאות מה'חינוך' בעולם שאין בו קדושה ואין בו תורה. העולם מאד התקדם מבחינת המדע, אבל מהבחינה שבין אדם לחברו, כגון ישרות, אמינות ותיקון המידות, לא ניתן לומר שהיום האדם  טוב יותר מאשר לפני אלף שנה. הקלקולים שאנו רואים הולכים ונמשכים.

כשאנו קוראים את פרשת השבוע, נדע נאמנה שאמנם עם ישראל קיבל את התורה, אך לא רק לעצמו אלא כדי להיות גם אור לגויים. עלינו ליישם את התורה בחיים הפרטיים, וממילא גם בחיים הציבוריים. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" - מירושלים תצא האמונה האמיתית בבורא עולם, ורק כאשר כל באי עולם יתיישרו וירדפו אחר האמת והצדק  יבוא השלום והביטחון לנו ולאנושות כולה.

דברים לפרשת השבוע - בשלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו ממשיכה לתאר את מהלך יציאת עם ישראל מארץ מצרים. אם היה מי שחשב שעם היציאה ממצרים סיימנו את ההתמודדויות עם אומות העולם, באה פרשת 'בשלח' ומתארת את מסע המלחמה של המצרים נגד עם ישראל, וסיומה בסוף הפרשה "ויבא עמלק", כדי להראות לנו שאומות העולם לא משלימות עם קיומה של האומה הישראלית.

פרעה אמר לבני ישראל "קומו צאו מתוך עמי", ומיד אחר כך חזר בו מדבריו. גם כורש ומלכים נוספים הצהירו דברים לטובת עם ישראל ולאחר מכן חזרו בהם. אולם יש הבדל עקרוני בין האיום המלחמתי של פרעה, ובין המלחמה שהיתה עם עמלק. כשפרעה חזר בו ורדף אחרי עם ישראל, הוא נתלה בנימוק מסויים. אמנם הנימוק לא היה נכון, אך הוא נתלה בו. לפי מדרש חז"ל, פרעה אמר : לקינו, נטלו את ממוננו, ושילחנום - מה זאת עשינו ?  מדוע עשינו שטות כזאת ? למרות שבאותה שעה הוא נאלץ להסכים לשלחם, הוא חזר בו. היה לו נימוק לא צודק, אבל בכל זאת בעיניו זה היה נימוק.

אצל עמלק אין הדבר דומה. בסוף הפרשה נאמר "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". התורה אינה מביאה סיבה לכך שהוא בא להלחם עם ישראל. המלבי"ם מסביר, שלמלחמת עמלק בעם ישראל לא היתה אף אחת מהסיבות המקובלות בעולם למלחמת עם בעם. לא הצקה, לא פעולת גמול  ולא בעיה של פרנסה גרמה לעמלק להלחם בישראל. לעם ישראל לא היה שיג ושיח עם עמלק בעבר, לכן למלחמת עמלק בעם ישראל לא היתה כל סיבה סבירה. הם התנגדו להופעת אורם של ישראל על במותי ההיסטוריה, ולכן גם לא ניתן היה לפתור את העימות בדרכי שלום. הרי היו ישראל יכולים לשלוח אליהם את אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שיפגש ויעשה עמם שלום. אלא שעם ישראל ידע שעמלק מתנגד לעצם קיומה של האומה, וזה גם נותן לנו את ההסבר למאמר האלוקי "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הרי במהלך הדורות היו הרבה עמים שלחמו בעם ישראל, ואף על פי כן לא נדרשנו למחות אלא רק את זכרו של עמלק.  

 הגרי"ד סולוביצ'יק מביא בשם אביו הגר"מ, שכל עם שדוגל בהשמדת עם ישראל מתוך שנאה יש לו דין של עמלק על כל המשתמע מכך.

את המציאות הזאת אנו רואים מול עינינו היום, כאשר לפעמים עמלק בא לידי ביטוי בעם זה ולפעמים בעם אחר. את העמלקים צריך למחות - למחוק את התיזה שלהם, למחוק את ההשקפה שלהם – את כל אלה שרוצים להשמיד את עם ישראל מתוך התנגדות לעצם קיומו של עם ישראל.

אין שום פתרון לבעיה הזו אלא ע"י התגברות הקדושה. ככל שעם ישראל יגביר את הופעת הקדושה בעולם, כך תזורז מחיית עמלק. על כך אומר ה'שפת אמת', שע"י שמירת שבת כהלכתה,  מוקרנת קדושה בעולם, והעמלקיות הולכת ונעלמת.

עלינו לדעת שגם היום ההתנגדות של העמים, של הישמעאלים ותומכיהם, היא עבורנו מעין מלחמת עמלק. מלחמתם בנו אינה בגלל שטח זה או אחר, אלא שהם מתנגדים לעצם קיומו של עם ישראל. לכן זו בעיה שאין לה שום פתרון, ורק אם אנחנו נגביר את עוצמתנו הרוחנית נוכל להתגבר עליה. זה הדבר שכתוב אצל יעקב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" - אם הקול הוא קולו של יעקב - הצד הרוחני של עם ישראל, יתגבר ועם ישראל ישמור תורה ומצוות, ואז תהיה לו הזכות כלפי שמיא, וממילא ידי עשו לא ישלטו והקב"ה יחליש את שונאי ישראל.

נדע נאמנה שלא על ידי הידמות לתרבות שלהם, אלא על ידי הגברת כוחו של עם ישראל מבחינה רוחנית, הקב"ה יעזור לנו להחליש את הרשעות ולהגביר את הקדושה בעולם. כשאנו אומרים 'אתה בחרתנו', אנו מתכוונים לצד הערכי והרוחני שלנו. אין לנו ענין להשמיד  או לנצל ולשעבד מישהו. יש לנו תרי"ג מצוות המחייבות אותנו מבחינה מוסרית. אם אנחנו נעשה את המוטל עלינו , הקב"ה יעזור לנו למחות את זכר הרשעות הזו שבעולם ואז נזכה לשלום אמת ולבטחון בארץ ובעולם כולו.

דברים לפרשת השבוע - בא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו בא לכלל סיום המהלך של יציאת מצרים.  המהלך הזה כלל שידוד מערכות הטבע ע"י ההשגחה האלוקית, כדי לאלץ את המצרים לשלח את בני ישראל מארץ מצרים.

לפני צאתם של בני ישראל ממצרים ציווה הקב"ה  אותם לקיים את קרבן הפסח, כדי להרחיקם מעבודה זרה ולהכינם לקבלת עול מלכות שמים.

המצווה הראשונה שנצטוו כלל ישראל כציבור עוד לפני מתן תורה היא זו שכתובה בפרשתנו, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". זו אינה הודעה לקונית בעלמא, אלא שלפי הרמב"ם ושאר מוני המצוות יש כאן ציווי מיוחד למנות את התאריך ע"פ הלוח העברי, להבדיל מהתאריכים שבהם משתמשים גויים אחרים. החודשים שאנו מונים הם  לפי מהלך הלבנה, והשנים  לפי מהלך השמש.

אנו רואים שכל הנושאים ההלכתיים שקשורים לזמן נקבעים לפי התופעות הטבעיות. היום מתחיל בצאת הכוכבים וכן השבתות והמועדים. חצות היום וחצות הלילה נמדדים לפי אמצע היום ואמצע הלילה. המועדים נקבעים ונקראים לפי עונות החקלאות: חג האסיף, חג הקציר וכדומה . הכל נקבע בהתאם לכוחות שההשגחה האלוקית מפעילה במציאות, עד כדי כך שאם קורה שפסח עשוי לחול לא באביב מעברים את השנה ומוסיפים עוד חודש.

השנה מתחילה בתשרי, כשרואים שינוי בטבע, עוצמת החום פוחתת והימים מתקצרים. אצל אומות העולם כגון הנוצרים, השנה מתחלפת באמצע החורף, כשאין כל שינוי בטבע. גם היום מתחלף אצלם בשעה שתים עשרה בלילה ללא כל קשר לשינוי בטבע. הכל נקבע באופן מלאכותי, בלי שום  אחיזה במציאות.

קידוש החודשים הוא אחד מהתחומים שמסורים לבית הדין הגדול, לסנהדרין. ידוע שהסמיכה בוטלה בזמנו של הלל נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא . הראשונים שואלים: כיצד מתקדשים א"כ בזמננו החודשים והשנים? תשובתם, שאותו הלל הנשיא האחרון, לאחר שראה שהסמיכה עלולה להתבטל, קידש את החודשים ועיבר את השנים, עד לביאת הגואל וחזרת הסנהדרין אשר יוכלו לשוב ולקדש.

הרמב"ם אינו מתייחס למעשה הזה של הלל הנשיא האחרון, לא בפירוש המשניות, לא בספר המצוות, ולא ביד החזקה. קידוש החודש על פי הרמב"ם נעשה ע"י בני ארץ ישראל. בזה מביע הרמב"ם רעיון עמוק, שלציבור שיושב בארץ יש באופן פוטנציאלי סמכות לחדש את הסמיכה. לדעת רוב הפוסקים כל מערכת המשפט התורנית כיום היא רק מדרבנן  - 'שליחותייהו קעבדינן'. איך יוכל להתקיים לעתיד לבא הפסוק "ואשיבה שופטייך כבראשונה", הרי בטלה הסמיכה? עפ"י הרמב"ם יש בכוחנו לחדש את הסמיכה, כאשר כל חכמי ארץ ישראל יקבעו את מי הם מסמיכים, ואז יוכל הוא להסמיך אחרים.

קידוש החודשים מתאפשר כאשר כל הציבור שיושב בארץ, על כל חכמיו, מסכים שביום פלוני יהיה ראש חודש. הרמב"ם בפירוש המשניות ל'בכורות' כותב, שאם ח"ו לא יהיו לפחות עשרה יהודים בארץ ישראל, שהם נקראים עדה, אזי לכל מערך המועדים לא יהיה תוקף. אותם עשרה יהודים שהיו בארץ, גם בתקופות הקשות שבהן היתה ארץ ישראל חרבה, בהסכמתם החילו את הקידוש לזמן הזה. בספר המצוות (מצוות 'עשה' קנג) כתב הרמב"ם : "ואנחנו אמנם נחשב היום, כדי שנדע היום שקבעו... בני ארץ ישראל... ועל קביעתם נסמוך ולא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא, והבן זה מאד . ואני אוסיף לך באור , שאילו היה אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת ,כיון שהבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ. הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".

נמצא שכל רצף התאריך וקביעת המועדים תלוי בישיבתנו בארץ. אילו  לא היה עם ישראל בארץ לא היה דין של קידוש החודש. מכאן רואים, שהמצווה הראשונה שהקב"ה מצווה אותנו כעם, קידוש החודשים, תלויה בקיומה של האומה שהוא מותנה בהיותה בארץ.

יהי רצון שנזכה לכך שעם ישראל יתעורר לגאולתו ויחזור לארצו, ונזכה לקיים את מצוות קידוש החודשים כלכתחילה על ידי סנהדרין.

דברים לפרשת השבוע - וארא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשת 'וארא' עוסקת במהלכים האלוקיים שאילצו את המצרים לשלח את עם ישראל, אך בתוך הפרשה משובצות גם כמה הדרכות להתבוננות נכונה על ההתרחשויות שמסביבנו.

בתחילה משה רבנו מסרב שבעה ימים, כאשר הקב"ה שולחו להוציא את עם ישראל ממצרים. משה רבנו ידע שעם ישראל עדיין לא הגיע לכלל השלמות, שגלות מצרים היתה צריכה להביאו. לכן סבר משה כי עדיף שיגאלו בעוד זמן מה, עם כל הסבל הכרוך בכך, מאשר שיגאלו עכשיו ואח"כ יזדקקו לגלויות נוספות על מנת להגיע לשלמות. אולם ההשגחה האלוקית ידעה שאם הם יישארו במצרים זמן נוסף, כבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה. משום כך הקב"ה שולח את משה.

משה רבנו טען שצריך לשלוח את אהרון והזקנים, שהם טובים ממנו, ולא אותו. ה' נתן לו שני אותות. האות הראשון הוא המטה שנהפך לנחש, וכשאחז אותו בזנבו הפך למטה, דהיינו, הזנב הפך לראש.בזה רצה הקב"ה לרמוז לו ,שלפעמים יש להעמיד מנהיג על העם למרות שלא גדל בתוכו ולא היה מוכר, כל זאת בשל הסגולות הנפשיות של אותו אדם.

אח"כ אומר הקב"ה למשה, שאם לא יאמינו לשני האותות האלה, יבוא האות השלישי שהוא שונה מהשניים הראשונים אשר באו כדי לאמת את השליחות. באות השלישי ה' אומר למשה לקחת ממימי היאור, לשפוך על היבשה והם יהפכו לדם. אות זה לא בא לאמת את השליחות, אלא בא לומר שמי שיתחכם עם מהלך הגאולה, מהלך הגאולה עצמו יהפך לו לרועץ. ואכן כך באמת היה, שכל אלו שלא רצו להיגאל מתו בשלושת ימי האפילה ולא זכו לצאת ממצרים.

הדבר מודגש פעמיים בפסוק "וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאוֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" כדי לרמוז שכך הדבר אף לדורות עולם, שכשהקב"ה גואל את עם ישראל ויש אנשים שחושבים שזו אינה הגאולה, הקב"ה מעניש על כך. "והיו לדם ביבשת" - המים שנותנים חיות, אם הם לא מתקבלים על ידי מי שצריך, הם נהפכים לו לרועץ.

דוגמא לדבר אנו מוצאים בזמן המלכים, כשהיה רעב בשומרון. אחר מפלת חיל ארם היה ניתן להשיג חיטים ושעורים בזול. מי שלגלגו על כך נרמסו בזמן שהעם פרץ החוצה, וכך לא זכו לגאולה.

כך גם לדורות. כל מי שלא מאמין שזו גאולת עם ישראל ומתחכם,  הגאולה כשלעצמה עלולה חלילה להיהפך לו לרועץ.

אנו מאמינים שגילויי ההשגחה האלוקית, שהשיבה את עם ישראל לארצו, אלו מהלכים אלוקיים ואל לנו להתחכם יותר מדי. יש להודות על מה שיש, וכל כמה שעם ישראל יהיה מוכן יותר וירצה יותר את הגאולה, אזי המהלכים יהיו מהירים וקלים יותר לעם ישראל.

אנו רואים זאת בכל שבע המכות שמוזכרות בפרשתנו, שעל ידן  העניש הקב"ה את המצרים, כדי להמריץ אותם לשלח את ישראל וכן על מנת שיפיקו את הלקחים על ההשגחה. אין מקרה בעולם והכל תחת השגחת ה' על עם ישראל, בין אם מבינים ובין אם לא מבינים.

אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ בדורנו, ילך ויגדל, ילך ויתרחב, עד שנגיע לראות את  הגאולה על כל מרחביה, ועם ישראל יתעורר לתשובה שלמה. המצב העכשווי הוא רק זמני. אם נהיה ראויים, יעשה הקב"ה כך שהמהלכים האלוקיים יתרחשו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה בקרוב לראות בישועת ה' על עמו ועל נחלתו.

דברים לפרשת השבוע - שמות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

ספר שמות בכללו נקרא על ידי הראשונים 'ספר הגלות והגאולה'. הגלות היא קיום הנבואה שנאמרה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".

מה היתה מטרת הגלות, מה היא תרמה לבניינה של האומה?

אומרים המפרשים, שהגלות היתה כדי שעם ישראל יפנים את ענין ביטול הרצון העצמי להשתעבדות כלפי שמיא. כמו שעבד אינו עושה כל מה שליבו חפץ אלא את מה שאומרים לו, כך גם כאן, העבדות הקשה באה לדכא ולהחליש את החומר עד כדי שיוכלו לומר 'נעשה ונשמע'.

כמובן חלק גדול מעם ישראל לא הגיע למדרגה הזו ולא יצא ממצרים, וגם לאלו שיצאו ממצרים היו מידי פעם מעידות, אך מבחינה בסיסית עם ישראל הוכשר על ידי הגלות לומר 'נעשה ונשמע'.

כשהחליט הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים, אמר הקב"ה למשה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". לפי חז"ל, רק לאחר שבעה ימים  ניאות משה לקבל על עצמו את השליחות הזאת. כיצד יתכן שמשה רבנו לא קיבל מיד את השליחות, הרי היה צר לו מסבלם וצרתם של בני ישראל ? אנו רואים בתחילת הפרשה, שכאשר יצא משה מפלטין של מלך וראה איש מצרי מכה איש עברי, מיד נחלץ לעזרתו להצילו, ואם הוא יודע שעם ישראל סובל מאד, איך הוא אומר "שלח נא ביד תשלח" ? מדוע לדחות את הגאולה ולא לגאול עכשיו?

אלא, שידע משה רבנו כי גלות מצרים טרם השלימה את המטרה שלשמה עם ישראל יצא אליה. לא כולם הגיעו למדרגה הראויה, ולא כולם היו מוכנים לגאולה. משה חשב שעדיף שיישארו עוד זמן מה במצרים, למרות המשך סבל עול השעבוד, בכדי שבסופו של דבר יצאו לחרות עולם ולא יגלו שוב.

אולם משה רבנו לא ידע, שאם יישארו עוד עלול להיווצר מצב שכבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה. משל לאדם שנפצע קשה בתאונת דרכים, אם יגישו לו טיפול רפואי בהקדם יצילו את חייו, אך אם חלילה ימשיך לדמם על הכביש, לאחר זמן קצר לא יהיה את מי להציל. משום כך 'הכריח' הקב"ה את משה רבנו לגאול את ישראל.

לפי זה צריך להבין את דברי משה רבנו בהמשך: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". אם לא הגיע זמן הגאולה - מדוע נשלחתי, ואם הגיע - מדוע הוכבד עול השעבוד?

בפסוקים אין תשובה מפורשת לכך, אך המפרשים אומרים, שמה שאמר הקב"ה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – זאת התשובה. הקב"ה מבקש לומר למשה, שלא יחשוב שהכבדת עול השעבוד היא 'המצאה' של פרעה, אלא שהכל לפי התכנון של ה', מפני שעם ישראל לא היה זכאי לכך שמהלך הגאולה יתחיל בשידוד מערכות הטבע ע"י ניסים.  הכבדת עול השעבוד באה כתחליף לאי זכאותם.

"עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" - הכל מתוכנן ע"י הקב"ה, כדי שמכאן ואילך תתאפשר היציאה בדרך של שידוד מערכות הטבע.

עם ישראל לא גילה מספיק נכונות להיגאל, כפי שחז"ל אומרים, שמשתתפי המשלחת שהייתה אמורה להופיע לפני פרעה ולדרוש "שלח את עמי ויעבדוני", נשמטו  אחד אחד - הם פחדו לבוא לפני פרעה. כשבאו משה ואהרן, היה יכול פרעה  לומר להם: 'את מי אתם מייצגים, העם לא רוצה'. משום כך בא עליהם העונש של הכבדת עול השיעבוד , אך התוצאה היתה  שנסללה הדרך לגאולה, ועם ישראל הגיע למעמד הר סיני כדי לומר  'נעשה ונשמע'.

המפרשים אומרים שגלות מצרים היא אב טיפוס לגלויות האחרות, כפי שאנו רואים בדורות שלנו את המצב בו עם ישראל נתון. אנו מאמינים שעם כל הייסורים הפוקדים את עמנו כתוצאה מהחולשות, בסופו של דבר ניגאל.

אין לנו ספק שתהליך גאולת עם ישראל שהתחיל בדורנו  יגדל ויפרח, עד שנזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ובישועת ה' על עמו ונחלתו.