דברים לחג הסוכות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בשונה משאר החגים בהם התורה אינה מנמקת את סיבת מצוותיהם, לגבי חג סוכות התורה אומרת שמצוות סוכה היא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".
מכאן לומד הב"ח הלכה למעשה, שבזמן קיום מצוות ישיבה בסוכה יש לכוון לזכור את הסוכות בהן ישבו בני ישראל בזמן יציאתם ממצרים. הגמרא מביאה שתי דעות לגבי השאלה : מה היו סוכות אלו, האם סוכות ממש או ענני הכבוד ?
אומר ה'חתם סופר', שאלו ואלו דברי אלוקים חיים ושניהם אכן היו במציאות. כל משפחה בפני עצמה ישבה בסוכה רגילה, וכלל ישראל כולו היה מסוכך בענני כבוד ששימשו הגנה מפני האויבים.
אך חג הסוכות אינו רק זיכרון העבר אלא יש בו מסר גם להווה ולעתיד, כמו שאנו אומרים בכל מועד "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך".
מצוות סוכה היא יציאה מדירת קבע לדירת עראי. אדם עוזב את ביתו הבנוי מאבן ובטון, ועובר לסוכה העשויה מדפנות ארעיים ומקורה בענפי אילן שהכוכבים נראים דרכם, ואף הגשמים חודרים בעדם.
כוונת התורה האלוקית ללמדנו, שעינינו צריכות להיות נשואות לשמים, לראות את הכוכבים דרך הסכך, ולהבין ששלומנו וביטחוננו אינם תלויים רק בהשתדלותנו ובדברים חיצוניים. עלינו לדעת שההשגחה האלוקית היא הנותנת לנו כוח, חוסן וגבורה. כך גם כותב הרמב"ן, שהפסוק "לא תירא מהם" הוא הבטחה אלוקית, שאם נלך בדרכה של תורה, לא נפחד לעמוד בפני הגויים מסביב.
הרמב"ם מונה את האיסור לפחד כאחת ממצוות 'לא תעשה' שבתורה, ואכן בעל יראת שמים אמיתית, אינו מפחד מבשר ודם כלל.
אמנם במציאות חיינו היום קשה לעמוד בכך, אך אנו סמוכים ובטוחים שתקופתנו, בה עם ישראל שב לארצו, היא "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".
כל המאורעות הכבירים בארצות השכנות לנו, צפון אפריקה, מצרים וסוריה, נועדו להחליש את הגויים מסביב ולאפשר לעם ישראל להמשיך בבניית ארצו.
לכן על כל יהודי היושב בסוכה לשאוב ממנה בטחון בה', שיפרוש עלינו סוכת שלומו, ואע"פ שאיננו יודעים בדיוק כיצד תבוא הגאולה השלמה, מ"מ רואים בברור שהמהלכים הכללים מסביבנו חותרים למטרה זו.
יהי רצון שנזכה בקרוב לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.
דברים ליום הכיפורים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
יום הכפורים נקבע ליום סליחה וכפרה לעם ישראל, כמו שכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". הרמב"ם כותב, שיום הכיפורים הוא היום
האחרון בו ניתנת האפשרות לאדם לתקן ולשפר את מעשיו לקראת העתיד.
חז"ל קבעו,וכך פסק הרמב"ם בסוף הלכות תשובה, שאין התשובה שווה בכל החטאים, אלא יש ארבעה חילוקי כפרה:
א. ביטול מצוות 'עשה' - כגון שלא ברך ברכת המזון או לא הניח תפילין, אם התחרט על העבר, קיבל על העתיד, והביע את הדברים בביטוי שפתיים הרי החטא מתכפר לו מיד.
ב. עבר על מצוות 'לא תעשה' - כגון שהתגלח בתער או אכל מאכלות אסורות, לא מספיקה התשובה המפורטת לעיל, אלא צריך לעבור את יום הכיפורים שמכפר, ככתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם".
ג. עבירות שיש בהן עונש 'כרת' - כגון אכילת חמץ בפסח, אכילת חלב, עשיית מלאכה בשבת או ביום הכיפורים, שאז על האדם לעבור שלושה שלבים: תשובה, יום הכיפורים, וייסורים.
ד. עבירה שיש בה חילול ה' - זו העבירה החמורה ביותר שאדם יכול לעבור. עבירה זו אינה מתכפרת אף לאחר שלושת השלבים, אלא ביום מותו, כמו שאמר הנביא ישעיהו מפי ה' "אם יכופר עוון העם הזה עד תמותון".
זהו ההסבר לדברי משה רבנו אל הדור האמור להיכנס לארץ "במדבר הזה ייתמו ושם ימותו" - שבזה נרמזו גם החורבן והגלות. המעפילים אמרו "הננו ועלינו", כדי לכפר על מעשיהם. אולם תשובתם לא הועילה, מפני שבבכייתם באותו לילה - "ויבכו העם בלילה ההוא" – היה משום חילול ה'. אם לאחר שהקב"ה הוציאם ממצרים באותות ובמופתים הם אומרים "אפס כי עז העם היושב בארץ" "ונהי בעינינו כחגבים" , הרי שאין על כך כפרה. ועוד, לא תתכן תשובה בניגוד לרצון ה', וכיון שהקב"ה אמר לא לעלות, לא תועיל עלייתם.
לכל העבירות יש גדרים הלכתיים הקובעים מתי עוברים עליהן, כגון באיסור אכילה – רק אכילת כזית מחייבת עונש, או בכתיבה בשבת - רק כתיבת שתי אותיות נחשבת מלאכה. אולם לחילול ה' אין גדרים מוחלטים. התנהגות המתפרשת בעיני הציבור כזלזול במשהו מהתורה היא חילול ה', כמו שמביאה הגמרא על רבי יוחנן, שאם היה הולך ארבע אמות בלא תורה ותפילין, בעיני הציבור זה היה נחשב חילול ה'.
יהודי שומר תורה ומצוות שמצפים ממנו לרמה גבוהה יותר של ישרות ואמינות, אם עושה מעשה מסויים, אף שלגבי אחרים הדבר היה מתקבל בהבנה, לגביו זהו חילול ה'.
לכן יש להיות זהירים לא להגיע חו"ח לחילול ה' שאין מקיפין בו והעונש עליו ממהר לבוא. על כל אחד לתקן את מעשיו ככל יכולתו עוד לפני יום הכפורים, וכותב על כך רבנו יונה שאם הגיע יום הכיפורים ואדם לא תיקן את מה שהיה בידו לתקן - זה לכשעצמו נחשב חטא.
יהי רצון שנזכה כולנו להתעורר לתשובה, וכפי שניכרת אוירת יום הכפורים בכל רבדי האוכלוסיה, כך תורגש גם קדושת השבת בכל מרחבי ארצנו. נקווה שהקב"ה ישפוט אותנו לשלום אמת, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב בימינו, ולהיכתב ולהחתם לחיים טובים.
דברים לראש השנה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
כידוע, בארץ אנו חוגגים את כל החגים יום אחד, ורק את ראש השנה חוגגים שני ימים. הסיבה לכך היא, שכיון שבזמן שקידשו ע"פ הראיה חכמים קידשו מראש את יום השלושים שמא למחרת יבואו עדים, אך אם לא באו אלא רק ביום השלושים ואחד, הרי שהוא קודש ויום השלושים חול, וכדי שלהבא לא יזלזלו ביום השלושים קבעו את שני הימים קודש. ע"פ רוב הראשונים כך נוהגים גם בארץ ישראל.
ראש השנה הוא יום הדין שנקבע ע"י הקב"ה עוד מראשית הבריאה. באותו יום בו נברא העולם, הוא גם נידון. ביום זה נידון האדם על מעשיו בעבר ועל מה שייגזר עליו בשנה הבאה. לכן בימים שלפני ר"ה על האדם להתעורר בתשובה ולתקן את מעשיו.
אולי זו סיבה נוספת, רוחנית, לכך שגם בא"י עושים את ר"ה יומיים. האדם שנמצא בעולם החומרי שלנו, יכול להבין את מהות שאר החגים ביום אחד, אך להפנים את העובדה שבית דין של מעלה דן את העולם לא מספיק יום אחד בלבד. אמנם בדורות הראשונים הספיק יום אחד בשל רמתם הגבוהה, אך לאחר מכן ועד ימינו זקוקים ליומיים.
בדרך כלל כאשר אדם מתפלל הוא מזכיר את בקשותיו הפרטיות, כגון בריאות, פרנסה, שלום וכו'. לעומת זאת בנוסח תפילת ראש השנה אין בקשות פרטיות כלל, והתפילה מתמקדת בהמלכת הקב"ה וגילוי כבודו בעולם. גם בבקשות הנוספות שהוסיפו הגאונים,כמו "זכרנו לחיים" "וכתוב לחיים", אנו מתפללים שבאמצעותנו יתגלה כבוד ה'. הסיבה לכך היא שכנסת ישראל יודעת בעומק נשמתה שאם "ידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'" וכל העולם יכיר במלכות ה', ממילא כל הבעיות הפרטיות תיפתרנה. הרשעות, העוול, והעקמימות שבעולם ייעלמו. הרב קוק זצ"ל כותב שכל העיוותים שבעולם נובעים מהבעיה הראשונית של חוסר האמונה בבורא. טעות באמונה גוררת טעויות בכל תחומי החיים. אם אדם ידע שהוא נברא בעולם כדי למלא שליחות אלוקית וכי עליו לתקן את מעשיו, ממילא יתוקנו כל שאר העקמומיות.
כתב המאירי ב'חיבור התשובה', שהסימנים שאנו אוכלים בראש השנה, סלקי - שיסתלקו שונאינו, כרתי - שיכרתו אויבינו וכו', אין בהם הכוונה לרשעים שמתנכלים לעם ישראל, אלא לדעות העקומות והכוזבות שמקננות בלב כל אדם.
יהי רצון שנשכיל להתרומם ולהבין את חשיבותו של ר"ה ונתקן את עצמנו, ואז ממילא נקרין גם על כל עם ישראל להתעורר לתשובה, עד שנזכה לראות בקיום דברי הנביא "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה".
שנה טובה לכל ישראל, נכתב ונחתם כולנו לגאולה וישועה בקרוב בימינו אמן.
דברים לפרשת השבוע - ניצבים - וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.
אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?
בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?
בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.
לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות - זו בחינת השירה שבתורה.
הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.
אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.
האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.
למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.
גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.
יהי רצון שנזכה כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.
הירשם ל-
רשומות (Atom)