הרב דב ליאור שליט"א - חומש דברים - פר' עקב תשע"ג

חז"ל תקנו, שלשבע השבתות שלאחר שבת חזון ועד ראש השנה קוראים "שבע דנחמתא", כלומר, אנחנו קוראים בהן הפטרות שאין להן שייכות ישירה לנושאים שבפרשיות השבוע, אלא לנושאים הקשורים לנחמת עם ישראל. מכיוון שעברנו את שלושת השבועות שהם ימי אבלות, קבעו חכמינו שיש עניין גם לנחם את עם ישראל.

בענין זה יש להבין, לאחר סבל גדול כל כך של חורבן וגלות שנמשכה עד הדור האחרון שאף הוא עבר את השואה, וכן שאר צרות שאנו חווים בדור הזה, כיצד יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והצער שהתלווה לזה? ובכלל יש לשאול, בכל אבל שמנחמים לאחר שנפטר לאדם אחד משבעת הקרובים, איך יש בכוחן של מילים להקל על הצער והיגון?

אלא שאם נתבונן, נראה שאלו לא רק מילים בעלמא, והעיקר הוא לעורר אצל האדם את ההתבוננות על מה שקורה מסביב. גם באופן אישי-פרטי כשקורה אסון, כגון שנפטר אבי המשפחה, מנחמים את האבלים ע"י שמשבחים את הנפטר שהיה צדיק ועבר לעולם הבא –לעולם שכולו טוב. הוא חינך את בני ביתו לתורה ויראת שמים והשאיר להם מטען רוחני (או אפילו גשמי), ועי"ז ידעו גם  הם להעריך אותו, וממילא תקטן עוצמת הכאב. גם בענין הכלל הוא כך. עם ישראל עבר את הייסורים והחורבנות, ונביאי ישראל מנחמים אותם שלמרות כל מה שעבר עליהם, הם חיים וקיימים. במיוחד בדור שלנו, שכמה שנים לאחר השואה האיומה עם ישראל זכה להקמת מדינה בחלק גדול מארצו, ולמרות כל ההתנכלויות שיבת ציון נמשכת ונידחי ישראל הולכים ומתקבצים לארצנו הקדושה. ב"ה הכלכלה של מדינת ישראל, באופן יחסי, טובה יותר מאשר במדינות גדולות שיש להן בעיות קשות. לכל זאת זכינו למרות שיש איום מתמיד על קיומנו מהאויבים שמסביבנו. מי שמתבונן בגודל השגחת ה', יראה ש"לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". הנחמה היא לראות שלמרות כל מה שעבר עלינו, אנחנו חיים וקיימים, הולכים ונבנים. כל זאת למרות שישנן חולשות בחוגים מסויימים בעמנו שלא מבינים את גודל השעה, לא מבינים את ערך עם ישראל, לא מבינים את הקשר של עמנו לארץ ישראל, ולא מבינים את הקשר הנצחי בין עם ישראל ותורת ישראל.

בפרשת 'ואתחנן', מיד אחר תשעה באב, קראנו שמשה התחנן להיכנס לארץ ישראל. בפרשתנו אנו קוראים על שבחה וטובה של ארץ ישראל. בברכת המזון אנו מברכים על "הארץ הטובה אשר נתת לנו". כל זאת כדי לעורר אותנו לתקן את המאיסה בארץ ישראל. המרגלים מאסו בארץ חמדה, ותשובת המשקל היא לחשוק בא"י. עלינו ללמוד ממשה להשתוקק ולערוג לארץ ישראל, לראות את טובה ושפעה.

עלינו לדעת שכל חבלי הארץ שייכים רק לעם ישראל, ולכן עלינו להאחז בהם, ליישבם, ולהרחיב את שלטון עם ישראל בכל מרחביהם. בזה יתוקן חטא המרגלים, וממילא נזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.

חשוב מאד שציבור שומרי התורה והמצוות יגביר את כוחו בכל התחומים, ויפיץ את תורת האמת והאמונה האמיתית בקרב כל אחינו. אם אנחנו נתעורר מלמטה, אין ספק שתהיה גם איתערותא דלעילא, ונזכה שכל נחמות ישראל יתקיימו בקרוב בימינו.

דברים לפרשת השבוע - דברים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

השבת היא השבת השלישית משבתות בין המצרים, בהן אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. חז"ל תקנו שבשבתות הללו ההפטרות אינן קשורות לתוכן הפרשות אלא לענייני דיומא, תוכחות ודברי המוסר של נביאי ישראל. בשתי שבתות מפטירים מירמיהו הנביא ובשבת פרשת 'דברים', הנקראת 'שבת חזון',  ההפטרה מדברי ישעיהו הנביא.

הנביאים התריעו שהמשך ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל יביא חורבן. כאשר קדמונינו קבעו לקרוא בתורה, כיוונו כך שגם התכנים של אותה פרשה יתאימו לענייני דיומא, לעורר אותנו לתשובת המשקל, כשם שדברי הנביאים בשעתםולדורות נועדו לכך.

בפרשת 'דברים' משה רבנו לא מלמד את עם ישראל מצוות, שהרי חומש 'דברים' הוא חומש של מוסר ותוכחה של משה לעם ישראל לפני פרידתו - הוא מעורר אותם לתשובה על העבר כדי שמכאן ואילך יתקנו את מעשיהם.

החטא הראשון שעליו מוכיח משה את העם הוא חטא המרגלים, ורק בפרשה הבאה, פרשת 'ואתחנן', הוא מוכיח אותם על חטא העגל, למרות שמבחינת הזמנים חטא העגל קדם לחטא המרגלים. משה רבנו מוצא לנכון לעורר אותם בתחילה לתשובה על חטא המרגלים, מפני שהעונש שעם ישראל נענש על כך היה יותר גדול מהעונש על חטא העגל. אנו רואים שלמרות שחטא העגל הוא חטא חמור של עבודה זרה, מכל מקום המאיסה בארץ חמדה היא חמורה יותר, ולכן העונש עליה חמור הרבה יותר - חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גלות וכל הנלווה.

משה רבנו מוכיח את עם ישראל ואומר להם: "בדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם", ופרש רש"י: "שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ ואתם אינכם מאמינים בו". דהיינו,חסרון האמונה שמוצא מרע"ה בעם ישראל אינו באחד משלשה עשר עיקרי האמונה, אלא בחוסר האמונה בהבטחת ה' להביאם לא"י.

מכאן אנו למדים על חשיבותה של א"י לעם ישראל, שביאתם לארץ אינה רק כפתרון לבעיה בטחונית ומקום מגורים, אלא קיומה של האומה מותנה בזה, ורק כשהאומה בארץ היא נחשבת כעם. כך כותב הרמב"ם  בספר המצוות, במצוות קידוש החודש, שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יהיו בארץ, חלילה לאל מעשות זאת, שהרי הבטיח שלא ימחה אותות האומה, דהיינו אם לא יהיו ולו רק קומץ יהודים בא"י הרי הדבר נחשב כאילו האומה אינה קיימת. גם בתקופות הקשות ביותר היו בארץ לפחות עשרה יהודים שנחשבים 'עדה'. גם בזמן שארץ יהודה וארץ השומרון היו חרבות, היו בגליל עשרה יהודים.

מובן שיש הבדל אם יש עשרה יהודים או שיש מאה, אלף, מליון, או עשרה מליון. אינו דומה מרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה. לכן כל חיזוק של אחיזתנו במרחבי ארצנו מחזק את החיים הלאומיים של כנסת ישראל.

זאת אנו קוראים בשבת זו לפני תשעה באב, מפני שהחורבן היה בגלל מאיסה בארץ חמדה. עלינו לעורר את הערגההנפשית, את החשק והרצון ליישב את כל חבלי ארצנו ולהאחז בהם, וזה יביא בסופו של דבר  את השלום ואת הביטחון.

הסגרת הארץ לידי המחבלים לא רק שלא תביא שלום, אלא היא עלולה חלילה להגביר את ההתנכלויות שלהם ואת הירי על הישובים.

יהי רצון שעם ישראל יתקן את חטא המרגלים, וממילא תשעה באב יהפך ליום ששון ושמחה, ובית המקדש יבנה ויעמוד על תילו בתפארתו.

בהיותנו מתאבלים על החורבן שאירע לפני אלפי שנים, אין להתעלם מהאסון הכבד שפקד את מתיישבי גוש קטיף לפני כשמונה שנים בתקופה זו.

לצערנו הנהגת המדינה לא למדה מהעבר וגם כעת ממשיכים את חולשות המרגלים ואנו סובלים מהן כפי שראינו במלחמת לבנון השניה.

מהאירועים חשוב להסיק מסקנות ולדעת ששלומנו ובטחוננו לא יושג ע"י הסגרת חבלי ארצנו לידי המחבלים אלא ע"י חיזוק ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו והחלת ריבונות של עם ישראל על כל חבלי ארצנו, ובעזרת השם נעשה ונצליח.

דברים לפרשת השבוע - מטות-מסעי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים : פרשת נדרים, מלחמת מדין, ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן.

הנושא ההלכתי הראשון הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה 

היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר אתהחפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.
משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.

למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.
אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.
לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.

יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.