דברים לראש השנה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

הלכות ראש השנה - קליק כאן

ראש השנה נקרא חג אף על פי שהציווי "ושמחת בחגך" נאמר בעיקר על שלושת הרגלים. יש ענין של שמחה ביום הזה, אך  אסור להתאבל בו. עם זאת יש תנא הסובר שאבלות אינה נפסקת בראש השנה וביום כיפור.

כידוע, ראש השנה הוא יום הדין, אך דבר זה לא מוזכר במפורש בתורה שבכתב. הרמב"ן מפרש שהפסוק "יום תרועה יהיה לכם" מרמז על מלחמה ומאבק בעולמות העליונים בין שרי מעלה לבין כנסת ישראל, לגבי המעמד  והמציאות שיהיו  לאומה  בשנה זו, כיצד תתנהג וכיצד תנהל את דרכיה.

לכאורה, כיון שבראש השנה נקבעים האירועים,  וכל מה שיארע לכל אדם ואדם, מן הראוי היה שכל אחד יתפלל על בריאות, פרנסה, בנים וכו'. אולם כשנתבונן בתפילות ראש השנה, נראה שאין שום בקשה בנושאים אלו. עיקרה של התפילה מתמקד בהמלכת ה' : "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". כל בקשתנו בר"ה היא גילוי מלכות ה' בעולם.

למרות שאנו זקוקים לכל הישועות הפרטיות בעניינים החיוניים לחיינו בעולם הזה, אנו מאמינים שאם כולם יאמינו שיש בורא לעולם, ושאנו נבראנו על מנת למלא משימות מסויימות, ממילא יתוקנו כל עיוותי החיים המפעילים את השפעתם השלילית עלינו. משום כך אנו לא מבקשים על עצמנו אלא על גילוי כבוד ה' בעולם.

גם בתוספת שהוסיפו הגאונים בתפילת "זכרנו לחיים" וכו' הסיומת היא "למענך אלקים חיים", לא לעצמנו אלא למען גילוי כבוד ה'. זוהי התעלות של כנסת ישראל למדרגה גבוהה שאינה מבקשת בקשות אישיות, אלא דברים ששייכים לגילוי כבוד ה'.

מבחינה מסויימת להתכונן לראש השנה  קשה יותר מאשר להתכונן לחג אחר. לפסח אנו מתכוננים ע"י ניקיונות וביעור החמץ, הכשרת כלים ואפיית מצות. בסוכות אנו בונים סוכה ורוכשים ארבעת המינים. כל אלו הן הכנות טכניות בעיקרן.  בראש השנה ההכנה צריכה להיות יותר רעיונית ויותר רוחנית, עלינו לדעת מהו הערך של היום הזה ומהי משמעותו לגבינו.

נראה שזו גם הסיבה שאנו עושים יומיים ראש השנה בארץ ישראל ולא כמו חגים אחרים רק יום אחד, משום שזה לוקח לנו יותר זמן להבין את עומק המשמעות של יום דין הנערך בשמים כאשר  אנו נמצאים בארץ, ולכן גם בארץ ישראל צריכים את הזמן להפנים את הרעיון העמוק הזה.

קדמונינו תקנו לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", לשמוע קול שופר ולומר 'סליחות' במהלך חודש אלול,  כדי שנכין את עצמנו ונפנים את עומק המשמעות של ראש השנה.

ככל שנפנים זאת, נדע גם להחדיר למודעות שלנו מהו יעודנו בעולם, וממילא  אם אז תתגלה מלכות ה' בעולם ימולאו כל החסרונות של בריאות, פרנסה, שלום וכו'.

יהי  רצון שנתפלל כולנו מתוך עומק הלב, והקב"ה ישמע את תפילתנו  ויזכנו לגאולה וישועה בקרוב בימינו.

דברים לפרשת השבוע נצבים - וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בנ"י ביום מותו ע"מ להכניסם בברית.

נשאלת כאן השאלה : הרי עיקרה של הברית כתוב בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. א"כ לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב ?

אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ח הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.

בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות?  הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל לא היה מושג של ערבות.

וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.

בהמשך הפרשה נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.

אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?

בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?

בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.

לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות – זו בחינת השירה שבתורה.

הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.

אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.

האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.

למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.

גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.

יהי רצון שנזכה  כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

: דברים לפרשת השבוע כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

 

הנושא המרכזי בפרשתנו הן הברכות והקללות. הברכות והקללות נאמרו בערבות מואב, כתוצאה מהפרת הברית שנכרתה בסיני על ידי עם ישראל, ובשליחותו של מקום רצה משה רבנו לכרות ברית עם הדור הנכנס לארץ.

הנקודה המרכזית שאנו לומדים היא, שכל מה שקורה לאדם הפרטי, ומכל שכן לכלל ישראל, אינו במקרה - כל מה שלטובה וחלילה לרעה תלוי במעשיהם של בני האדם.

בתוכחה כתוב: "יכך ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב".  ב"תמהון לבב" לדעת המפרשים הכוונה היא, שגם כאשר הגויים יאמרו בפירוש שהם רוצים לפגוע בך, אתה תשמע את הדברים אבל לא תפיק את הלקחים ולא תהיה מודע לגודל הסכנה.

לצערנו הרב אנו רואים היום שהמחבלים מכריזים בריש גלי שרצונם להשמיד את עם ישראל, אך אנשים בתוכנו שרדופים אחר ה'שלום' המזוייף מתרצים זאת בכך ש"הם אומרים את הדברים לצרכי פנים", ובמשפט שיקרי אחד ממסמסים את האיום הגדול שמונח לפתחינו.

דבר חמור יותר שנאמר בתוכחה הוא "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות". שואל המדרש: "הפלאה זו איני יודע מה היא" - למה התכוון הפסוק? אומרים חז"ל, שהכוונה למה שכתוב ב'ישעיה' הנביא: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" - זהו סילוקם של צדיקים. אלו הצדיקים האמיתיים שמבינים בשל מה באה הצרה, צדיקים שהיו יכולים לפקוח את עיני העם כדי שיחזרו בתשובה. לכן נאמר "מכות נאמנות", לא מכות שהולכות ונעלמות אלא ממשיכות ומתמידות, משום שהסיבה שבעטייה באו המכות לא תוקנה. החיסרון בצדיקים היודעים לפקוח את העיניים, המציאות שאין מי שיוכיח את הציבור, זה אחד העונשים הכבדים ביותר.

כאשר באה צרה על אדם, ומכל שכן על כלל ישראל, אסור לחשוב שזהו מקרה, אלא שמהשמים מכוונים אותנו להתבונן במעשינו. כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תענית, שכאשר באה צרה על הציבור, צריכים לזעוק ולהריע, לגזור תענית, להתפלל, לפשפש במעשיהם ולשאול מדוע באה הצרה.

בזמנם של המלכים והשופטים, לאחר ניצחון על האוייבים, היה שקט בטחוני זמן רב, כמו שבתקופת דבורה שקטה הארץ ארבעים שנה לאחר הניצחון על יבין מלך חצור.

לעומת זאת בימינו, מיד אחר מלחמת ששת הימים, ואולי אף בטרם חלפו ארבעים יום, התחלנו לסבול מהמחבלים. הסיבה לכך היא בדיבורים על 'שטחים תמורת שלום', שהם עצמם חטא ועוון. עם ישראל לא הבין את משמעות האירועים ואת גודל השעה בה ההשגחה האלוקית החזירה לנו חלקים נרחבים של הארץ. לצערנו הרב גם היום ממשיכים עם אותה מדיניות, ולכן אין פלא שאנו סובלים מהטרור יום יום.

עלינו לשאול את עצמנו על שום מה בא עלינו מצב זה. נראה שהסיבה לכך היא בהמשך חטא המרגלים. על שמירת ארץ ישראל יש חיוב מלחמה. יש מצווה לבנות וליישב את כל מרחבי ארצנו, ולאפשר לערבים לחזור אל ארצות מוצאם. כל זמן שישאירו אותם בארץ, עם ישראל ימשיך לסבול. מי שחושב אחרת יאלץ להיווכח בטעותו בדרך הקשה.

ההוכחה לכך היא מהמלחמה האחרונה בעזה על כל השלחותיה הקשות. לענ"ד נראה שהיא באה כתוצאה על המשך הרצון להסגיר חבלי ארץ לידי המחבלים ועל הנסיונות מצד גורמים מסויימים לפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בכל אורחות חיינו.

יהי רצון שתפקחנה העיניים ועם ישראל יידע מהו ייעודו ומה תפקידו בתקופה הרת גורל זו, וישכיל לשמור על ארצו ומולדתו. אם נעשה את המוטל עלינו, הקב"ה יהיה בעזרנו, ישבית את מדיינינו, יסלק את שונאינו, ויזכנו לשחרר את כל ארצנו במהרה בימינו.

דברים לפרשת השבוע כי תצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

​

צרפנו מודעת פרסום לרגל הוצאתו לאור של הכרך החמישי בסדרת "דבר חברון" מפי הרב.

מחר בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב לקראת הימים הנוראים בנושא "הלכות תשובה וראש השנה" ב"בית הרב" בירושלים.

הציבור מוזמן.​

פרשתנו משופעת בע"ד מצוות, כפי שמופיע אצל מוני המצוות, ואין עוד פרשה שיש בה כל כך הרבה מצוות.

המצוות המופיעות בפרשה עוסקות ברבים מתחומי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם, כולל מצוות השייכות בזמן המלחמה.

הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר, ולאחר מכן עוסקת בעניני קדושת המחנה.

התורה באה להדגיש שגם צבא הנמצא במצב של מלחמה חייב לשמור על צלם אנוש, על קדושת המחנה ועל התנהגות נאותה של כל פרט, וזאת גם כאשר נלחמים וצריכים להדוף את האויב ואף לחסלו, שזו הצלה לעם ישראל.

בהמשך הפרשה כתוב "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". מכאן לומדים חז"ל שאין לומר דבר שבקדושה במקום לא נקי, כגון שיש ריח לא טוב, כמו צואה וכדו', או כנגד אדם שאינו לבוש כראוי. אמנם אזהרה זו  אינה רק לזמן מלחמה אלא גם לחיים האזרחיים, גם כשאדם מזכיר  את שם ה', צריך לעשות זאת במקום נקי ולא כשהוא רואה לנגד עיניו דבר שאסור לראותו מבחינת גדרי הצניעות. ומובא בספר החינוך, שהתורה כותבת הזהרה זאת בעניני צבא, למרות שדין זה אינו דווקא בצבא, כדי להדגיש שאף בזמן שנמצאים בצבא, בחזית, או במחנה שאמור לצאת לפעילות, יש לשמור על הקדושה. התורה מדגישה "לתת אויביך לפניך", כלומר, אם אנחנו מקפידים על קדושת המחנה, ושמירת קדושתו וצניעותו של האדם, שלא יתדרדר חלילה להיות כעמי הארץ, זו גם סגולה לנצח במלחמה. שמירת קדושת המחנה אינה מגבילה את פעילות החיילים, אלא להיפך, מביאה סייעתא משמים להנחית מכה אנושה על הרשעים ולנצח במלחמה.

אנו נמצאים היום בתקופה של 'חצי מלחמה', מצד אחד לא יורים כל יום, אך מידי פעם בפעם המחבלים מתנכלים, וכמעט כל יום יש ניסיונות פיגוע שלא כולם שומעים עליהם. קדושת המחנה והרמה המוסרית של צבא ישראל, היא הערובה שהחיילים יוכלו לעמוד על משמרתם שלא יפגעו חלילה היהודים בארצנו הקדושה, ולפגוע באויב. על פי תורתנו הקדושה, מעבר למוסריות האנושית, יש חובה לשמור על קדושה, צניעות ושמירת העיניים, איסור עירבוב של גברים ונשים, איסור הזכרת שם ה' במקום מטונף וכו'. זוהי הרמה המוסרית הגבוהה שהצבא שלנו צריך לשמור עליה.

יהי רצון שהצבא שלנו יזכה לשמור על המוסריות האמיתית על פי הדרכתה של תורה ועל קדושת המחנה, וממילא יוכל להדוף את כל האויבים ולנצח בכל המערכות.

Fwd: דברים לפרשת השבוע שופטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מתחילת ספר דברים ועד פרשתנו משה רבנו מזהיר ומוכיח את הדור הנכנס לארץ שלא יחזרו על דברים שנכשלו בהם. הוא חוזר על עיקרי התורה, על מעמד הר סיני ועל מצוות שקשורות בביאתם לארץ- ביעור עבודה זרה והקמת המקדש, שהוא המקום המרכזי לעבודת ה'. מפרשה זו ואילך משה רבנו מתמקד בהדרכה תורנית בנושאים הקשורים להנהגת כלל ישראל- מערכת המשפט, מינוי שופטים ושוטרים, סמכויות בית דין הגדול והסנהדרין שהתורה ניתנה לנו על דעתם (כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים). כידוע, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות, ולכן קבעה התורה שתהיה סמכות עליונה, שכל ויכוח שיתעורר בביאור התורה, הם יכריעו בו. הרמב"ן כותב בספר המצוות, שנושא שהועלה בסנהדרין והוכרע שלא כדעה של אחד החכמים, אין לנהוג כדעה הדחויה אפילו לחומרא. אנו למדים מכך, עד כמה הכרעת הסנהדרין היא משמעותית. יכול גם להיות  שבדור אחד יכריעו כך ובדור שני יכריעו אחרת, מפני שהתורה ניתנה על דעתם. לדוגמא: יש מחלוקת בענין שבת, האם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה או לא. יכול להיות שבזמן שמואל הרמתי הסנהדרין פסקו כשיטת ר' שמעון שפטור עליה, ולעומת זאת בזמנו של שלמה המלך דנו על כך והכריעו כשיטת ר' יהודה שחייב. תורת ה' תלויה בהכרעת חכמי התורה.

מצרנית לפרשת השופטים היא פרשת המלך - הקמת שלטון המלוכה. כשעם ישראל נכנס לארץ לא היתה סמכות שלטון מרכזית, כל שבט ניהל את ענייניו לעצמו. במצוות מינוי מלך אומר הרמב"ם, שתפקיד המלך הוא לאגד את כל השבטים ולאחד את כלל ישראל תחת הנהגה מדינית אחת.

שאלה ידועה היא, האם שלטון מלוכה הוא שלטון אידיאלי, או שעדיף שלטון 'דמוקרטי' שהציבור בוחר בו. כתוב בפרשת המלך: "ואמרת אשימה עלי מלך". לכאורה, מדוע כתוב "ואמרת"? מדייק הנצי"ב, שיש כאן חידוש בכך שצורת השלטון צריכה להיות בהתאם לרצון העם. יש עם שמתאים לו לקבל מרות של מלך, ויש עם שמתנגד לכך ורוצה שישלוט רק מי שנבחר על ידו. כבר לפני מאות שנים היו עמים שהשלטון בהם היה דמוקרטי, בגלל רצון העם. כמובן שמדובר על דמוקרטיה אמיתית ולא צבועה כפי שאנו מכירים היום. מאחר שבזמנו של שמואל שאלו מלך, לאחר מכן הקב"ה בחר בדוד והוא וזרעו זכו בכתר מלכות, זו צורת ההנהגה בעם ישראל. היום אנחנו לא יודעים את שושלת הדורות, אבל כשתחזור הנבואה יתברר מי הוא מלך המשיח והוא יקים שלטון מזרע דוד המלך.

היום יש חשש מסויים משלטון של מלך שמא הוא יתעמר בעם, אך האמת היא שסוג שלטון אינו משנה אלא אופיו של השליט הוא הקובע. אדם ישר ומוסרי, גם אם הוא מלך, לא ינצל את סמכותו לנשל או לפגוע במישהו. לעומת זאת, אם מערכת השלטון מושחתת, גם אם קוראים לה 'דמוקרטיה', היא רעה. אין צורך להביא דוגמאות, ומי שמתמצא במה שקורה בעולם ובארץ מבין את הענין.

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים שהמלוכה ניתנה לבית דוד, ואם המלך ינהיג את עם ישראל על פי הדרכת תורת ישראל, שלטונו יהיה אמיתי וצודק ומקובל על העם גם אם אינו 'דמוקרטי'.

התורה מסרה למלך גם סמכויות של שיפוט. אמנם חוקי התורה קיימים לעולם ואינם משתנים, אך חוקי המלוכה הם בהתאם לצורכי הדור. למלך יש סמכות לתקן תקנות, ועלינו חלה מצווה לשמוע לציווי המלך, שכן גם במלכות ישראל 'דינא דמלכותא דינא'. כל חוק בענייני ממון או בענייני חברה, אם אינו נוגד את דין התורה והוא שווה לכל אזרחי המדינה, יש לו תוקף של 'דינא דמלכותא דינא', ולדעת הרבה מגדולי הפוסקים החיוב הוא מדאורייתא. כמובן גם שלטון ישראל ואף מלך, אם מחוקק חוק נגד התורה אסור לשמוע לו, כפי שאומרים חז"ל : 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?".

יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ולתקומת מלכות ישראל האמיתית בכל גודלה ותפארתה.

 

 

 

דברים לפרשת השבוע ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .

נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס ,לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .

חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. ה'חפץ חיים' ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.

אם תשאל השאלה לגבי  התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נראה לעניות דעתי שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.

לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.

יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.

: דברים לפרשת השבוע עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.

הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.

לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה,  כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.

הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.

ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.

זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.

מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.

כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.

בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.

יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.