דברים לפרשת השבוע - ניצבים - וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.

אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?

בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?

בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.

לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות - זו בחינת השירה שבתורה.

הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.

אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.

האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.

למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.

גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.

יהי רצון שנזכה  כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

דברים לפרשת השבוע - כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

הנושא המרכזי בפרשתנו הן הברכות והקללות. הברכות והקללות נאמרו בערבות מואב, כתוצאה מהפרת הברית שנכרתה בסיני על ידי עם ישראל, ובשליחותו של מקום רצה משה רבנו לכרות ברית עם הדור הנכנס לארץ.

הנקודה המרכזית שאנו לומדים היא, שכל מה שקורה לאדם הפרטי, ומכל שכן לכלל ישראל, אינו במקרה - כל מה שלטובה וחלילה לרעה תלוי במעשיהם של בני האדם.

בתוכחה כתוב: "יכך ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב".  ב"תמהון לבב" לדעת המפרשים הכוונה היא, שגם כאשר הגויים יאמרו בפירוש שהם רוצים לפגוע בך, אתה תשמע את הדברים אבל לא תפיק את הלקחים ולא תהיה מודע לגודל הסכנה.

לצערנו הרב אנו רואים היום שהמחבלים מכריזים בריש גלי שרצונם להשמיד את עם ישראל, אך אנשים בתוכנו שרדופים אחר ה'שלום' המזוייף מתרצים זאת בכך ש"הם אומרים את הדברים לצרכי פנים", ובמשפט שיקרי אחד ממסמסים את האיום הגדול שמונח לפתחינו.

דבר חמור יותר שנאמר בתוכחה הוא "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות". שואל המדרש: "הפלאה זו איני יודע מה היא" - למה התכוון הפסוק? אומרים חז"ל, שהכוונה למה שכתוב ב'ישעיה' הנביא: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" - זהו סילוקם של צדיקים. אלו הצדיקים האמיתיים שמבינים בשל מה באה הצרה, צדיקים שהיו יכולים לפקוח את עיני העם כדי שיחזרו בתשובה. לכן נאמר "מכות נאמנות", לא מכות שהולכות ונעלמות אלא ממשיכות ומתמידות, משום שהסיבה שבעטייה באו המכות לא תוקנה. החיסרון בצדיקים היודעים לפקוח את העיניים, המציאות שאין מי שיוכיח את הציבור, זה אחד העונשים הכבדים ביותר.

כאשר באה צרה על אדם, ומכל שכן על כלל ישראל, אסור לחשוב שזהו מקרה, אלא שמהשמים מכוונים אותנו להתבונן במעשינו. כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תענית, שכאשר באה צרה על הציבור, צריכים לזעוק ולהריע, לגזור תענית, להתפלל, לפשפש במעשיהם ולשאול מדוע באה הצרה.

בזמנם של המלכים והשופטים, לאחר ניצחון על האוייבים, היה שקט בטחוני זמן רב, כמו שבתקופת דבורה שקטה הארץ ארבעים שנה לאחר הניצחון על יבין מלך חצור.

לעומת זאת בימינו, מיד אחר מלחמת ששת הימים, ואולי אף בטרם חלפו ארבעים יום, התחלנו לסבול מהמחבלים. הסיבה לכך היא בדיבורים על 'שטחים תמורת שלום', שהם עצמם חטא ועוון. עם ישראל לא הבין את משמעות האירועים ואת גודל השעה בה ההשגחה האלוקית החזירה לנו חלקים נרחבים של הארץ. לצערנו הרב גם היום ממשיכים עם אותה מדיניות, ולכן אין פלא שאנו סובלים מהטרור יום יום.

עלינו לשאול את עצמנו על שום מה בא עלינו מצב זה. נראה שהסיבה לכך היא בהמשך חטא המרגלים. על שמירת ארץ ישראל יש חיוב מלחמה. יש מצווה לבנות וליישב את כל מרחבי ארצנו, ולאפשר לערבים לחזור אל ארצות מוצאם. כל זמן שישאירו אותם בארץ, עם ישראל ימשיך לסבול. מי שחושב אחרת יאלץ להיווכח בטעותו בדרך הקשה.

יהי רצון שתפקחנה העיניים ועם ישראל יידע מהו ייעודו ומה תפקידו בתקופה הרת גורל זו, וישכיל לשמור על ארצו ומולדתו. אם נעשה את המוטל עלינו, הקב"ה יהיה בעזרנו, ישבית את מדיינינו, יסלק את שונאינו, ויזכנו לשחרר את כל ארצנו במהרה בימינו.

דברים לפרשת השבוע - כי תצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו משופעת בע"ד מצוות, כפי שמופיע אצל מוני המצוות, ואין עוד פרשה שיש בה כל כך הרבה מצוות.

המצוות המופיעות בפרשה עוסקות ברבים מתחומי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם, כולל מצוות השייכות בזמן המלחמה.

הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר, ולאחר מכן עוסקת בעניני קדושת המחנה.

התורה באה להדגיש שגם צבא הנמצא במצב של מלחמה חייב לשמור על צלם אנוש, על קדושת המחנה ועל התנהגות נאותה של כל פרט, וזאת גם כאשר נלחמים וצריכים להדוף את האויב ואף לחסלו, שזו הצלה לעם ישראל.

בהמשך הפרשה כתוב "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". מכאן לומדים חז"ל שאין לומר דבר שבקדושה במקום לא נקי, כגון שיש ריח לא טוב, כמו צואה וכדו', או כנגד אדם שאינו לבוש כראוי. אמנם אזהרה זו  אינה רק לזמן מלחמה אלא גם לחיים האזרחיים, גם כשאדם מזכיר  את שם ה', צריך לעשות זאת במקום נקי ולא כשהוא רואה לנגד עיניו דבר שאסור לראותו מבחינת גדרי הצניעות. ומובא בספר החינוך, שהתורה כותבת הזהרה זאת בעניני צבא, למרות שדין זה אינו דווקא בצבא, כדי להדגיש שאף בזמן שנמצאים בצבא, בחזית, או במחנה שאמור לצאת לפעילות, יש לשמור על הקדושה. התורה מדגישה "לתת אויביך לפניך", כלומר, אם אנחנו מקפידים על קדושת המחנה, ושמירת קדושתו וצניעותו של האדם, שלא יתדרדר חלילה להיות כעמי הארץ, זו גם סגולה לנצח במלחמה. שמירת קדושת המחנה אינה מגבילה את פעילות החיילים, אלא להיפך, מביאה סייעתא משמים להנחית מכה אנושה על הרשעים ולנצח במלחמה.

אנו נמצאים היום בתקופה של 'חצי מלחמה', מצד אחד לא יורים כל יום, אך מידי פעם בפעם המחבלים מתנכלים, וכמעט כל יום יש ניסיונות פיגוע שלא כולם שומעים עליהם. קדושת המחנה והרמה המוסרית של צבא ישראל, היא הערובה שהחיילים יוכלו לעמוד על משמרתם שלא יפגעו חלילה היהודים בארצנו הקדושה, ולפגוע באויב. על פי תורתנו הקדושה, מעבר למוסריות האנושית, יש חובה לשמור על קדושה, צניעות ושמירת העיניים, איסור עירבוב של גברים ונשים, איסור הזכרת שם ה' במקום מטונף וכו'. זוהי הרמה המוסרית הגבוהה שהצבא שלנו צריך לשמור עליה.

יהי רצון שהצבא שלנו יזכה לשמור על המוסריות האמיתית על פי הדרכתה של תורה ועל קדושת המחנה, וממילא יוכל להדוף את כל האויבים ולנצח בכל המערכות.

דברים לפרשת השבוע - שופטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בפרשיות הקודמות משה רבנו לימד והדריך את עם ישראל לגבי דברים הנוגעים להתנהגות היחיד. בפרשתנו הוא מתמקד בנושאים הקשורים לכלל ישראל : מערכת המשפט, סמכויות בית הדין הגדול, פרשת מינוי מלך, ומצוות השייכות לניהול מערכות המלחמה של צבא ישראל.

הפרשה פותחת במינוי שופטים, באכיפת החוקים ובעשיית משפט צדק. כל אדם מישראל שמופיע לפני בית דין צריך לדעת נאמנה שיזכה למשפט צדק, ולא יחשוש לעיוות דין ועשיית עוול. מערכת משפטי התורה מבוססת על חוקים קבועים שאינם משתנים במשך הזמן, ואשר מגמתם היא להוציא את הצדק והיושר לאור עולם.

בהמשך הפרשה מופיעים חוקי המלוכה. התורה נתנה סמכות למלך לחוקק חוקים לצורך הזמן בהתאם לנסיבות, על מנת לארגן את סדרי החיים לטובת הציבור ושלומו באותו זמן. במידה מסוימת, משפטי המלוכה משלימים את החסר מבחינה חוקית באותו דור.

בתפילת 'שמונה עשרה' שאנו מתפללים כל יום, תקנו חז"ל את ברכת 'ואשיבה שופטיך', אשר בה אנו מבקשים "והסר ממנו יגון ואנחה". זוהי התפילה היחידה אשר בה מופיעה בקשה כזאת  להסרת יגון ואנחה. ביטוי זה לא נאמר אפילו בתפילה ל החזרת מלכות ישראל ובניין המקדש.

הסיבה לכך היא, שבמדינה שבה מערכת המשפט  מעוותת ומושחתת, אזי האזרח הפשוט מרגיש על כל צעד ושעל ובכל אורחות חייו את העיוות והשחיתות, ומציאות כזאת ממלאת אותו ביגון ואנחה. לעומת זאת, גם בזמן שאין לנו שלטון משלנו, אך מערכת המשפט פועלת בהגינות, החיים השוטפים מתנהלים כתקנם, כפי שהיה בימי רבי יהודה הנשיא ידידו של אנטונינוס השליט הרומאי.

בפרשת עגלה ערופה, כשנמצא הרוג שאין ידוע מי הרגו, זקני בית הדין צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". שואלים חז"ל : וכי יעלה על הדעת שזקני בית הדין שופכי דמים הם? ה'בבלי' מסביר, שהכוונה בכך היא לומר שהם לא מנעו מהנהרג אוכל וליווי , וממילא הם אינם אשמים במה שנגרם לו.  ה'ירושלמי' מבאר שהכוונה כאן היא, שבית הדין מכריזים שהם לא עיוותו את הדין ולא הביאו לשחרורו של האיש שאולי בצע את הרצח הזה.

מכאן אנו לומדים שמערכת המשפט צריכה להפעיל את סמכותה ולהרתיע רוצחים פוטנציאלים. בשום פנים ואופן אסור לה לשחרר מחבלים מתוך שיקולים צדדיים, ובודאי לא לשם 'מחווה'. הפתרון היחיד לבעיית המחבלים הוא יישובם בארצות מוצאם!            

יהי רצון שנזכה שעוד בימינו יתקיימו דברי הנביא  "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה , ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

דברים לפרשת השבוע - ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .

נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס ,לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .

חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. הח"ח ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.

אם תשאל השאלה לגבי  התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נלע"ד שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.

לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.

יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.