דברים לפרשת השבוע - שלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת באחת המעידות הקשות שהיו לעם ישראל במדבר, מעידה שהטביעה את חותמה על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אנו רואים שהתורה התייחסה לחטא המרגלים בצורה הרבה יותר חמורה מאשר אל חטא העגל. חורבן בית ראשון ושני, פיזור האומה והייסורים הקשים כולם באו בעטיו של חטא המרגלים.                                                                                         
מה היתה הסיבה לחטא ומדוע הוא כל כך חמור? חז"ל אומרים שהיתה למרגלים נגיעה אישית. במדבר הם היו נשיאים, אך ידעו שכאשר יבואו לארץ ירדו מגדולתם. הם הלבישו את התנגדותם במסווה של צדקות. הם אמרו שבמדבר יש דגן שמים, מים, ענני כבוד, ואפשרות בלתי מוגבלת לעסוק בתורה, ולעומת זאת בארץ יהי' צורך לעסוק בחקלאות כדי שיהיה אוכל ופרנסה, וגם חששו לביטול תורה. הם לא הבינו שהקב"ה רוצה שעם ישראל יחיה דווקא בארץ, יהיה עם חקלאי, ויתעסק בקדושה בכל תחומי החיים החומריים, על מנת להעלותם ולרוממם.

בגלל הנגיעה הזו נפל עליהם פחד, ולכן אמרו "אפס כי העם". אומר הרמב"ן, שבאמרם כך שללו את היכולת של העם לעמוד במערכה נגד שבעת העממים. אחר כך הרחיבו עוד ואמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - הרגישו בעצמם חולשה כנגד העמים.

התורה מבליטה את מעשיו של כלב בן יפונה ולא את אלו של יהושע בן נון,מפני שאם יהושע בן נון היה מוחה בפני העם היו אומרים שעושה זאת מפני שהוא תלמידו של משה ורוצה לרשת את המנהיגות. מפי כלב נשמעים הדברים משכנעים יותר.

כלב ידע שהכניסה לחברון כרוכה בסיכון ,ומטעם זה חברו לא נכנס, אך הבין שאם עם ישראל לא יכנס לארץ הסיכון כפול ומכופל כי אין קיום לאומה מחוץ לא"י. הרמב"ם כותב בספר המצוות , מצוות עשה קנ'ג, שאי אפשר להעלות על הדעת חלילה שיהודים יעדרו מארץ ישראל, שהרי הקב"ה הבטיח שלא ימחה אותות האומה. מעמדם של ישראל במדבר נבע משאיפתם להיכנס לארץ, אך אם לא יכנסו בדורו של יהושע בן נון העם כולו יהיה נתון בסכנה ולא יהיה קיום לאומה. נמצא שכלב לקח סיכון קטן כדי למנוע סיכון גדול מאוד.

כלב התחזק מההשתטחות על קברי האבות, ונטל את העוז והגבורה לומר שגם אם בדרך הטבע לא נראה שנוכל לכבוש את הארץ, עלינו לדעת שהקב"ה עימנו. כלב הבין שאין ציווי בתורה שאנו לא מסוגלים לקיים, אע"פ שיש מצבים קשים ביותר. הקב"ה אינו מצווה ציווי כדי להכשיל בזדון ח"ו. לכן אומר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

הרב חרל"פ כותב בספרו 'מי מרום', שבדורנו ,עוד מלפני עשרות שנים, הנקודה המרכזית היא מצוות יישוב ארץ ישראל. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה, לכן מצווה זו היתה רדומה, מפני שלא היתה לנו היכולת לקיימה. בדורנו הקב"ה מעיר את ליבות עם ישראל, וההתעוררות לשיבת ציון הולכת וכובשת יותר ויותר רבדים בעם ישראל. ומכיון שזו הנקודה העיקרית, אומות העולם מתנכלים לעם ישראל בעיקר בנקודה זו. עד כדי כך גדולה ההתנגדות עד שנשיא של המעצמה הגדולה מעסיק את עצמו בכל בית או מרפסת שנבנים ביהודה ושומרון. הם יודעים שתפקידם למנוע את שיבת עם ישראל לארצו, ואע"פ שאינהו לא חזו - מזלייהו חזו.

לצערנו הרב יש גם חלושים בתוך עמנו, החושבים שאם נתרפס לפני המחבלים נשיג שלום. עלינו להבין שעם המחבלים אין שלום, לא היה שלום, ולא יהיה שלום. הם שונאי שלום כמו שאומר דוד המלך "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אשרינו שהקב"ה מסכסך בינם לבין עצמם, כדי להחלישם וכדי למנוע מהם לפגוע בעם ישראל.

אנו מקווים שלא ירחק היום שהקב"ה ידביר את כל שונאינו, יסלק את אויבינו, ונזכה לנקיונה של ארצנו. אנו נמשיך בבנין התורה ויראת השמים, בהרחבת הישובים, בבנין ישובים חדשים, ובתיקון חטא המרגלים. בזה יקיץ הקץ על הגלות, ועם ישראל יוכל לשכון לבטח בכל מרחבי ארצנו בקרוב בימינו, אמן.

דברים לפרשת השבוע - נשא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו גדולה אמנם בכמות הפסוקים שבה מכל פרשות השבוע, אך אין בה הרבה מצוות לדורות. הפרשיות הבולטות הן פרשת נזיר ופרשת סוטה.

פרשת נזיר באה להורות, שלמרות שיש תרי"ג מצוות, הכוללות דברים מותרים ואסורים, אם אדם מוצא לנכון לחזק עצמו בתחום מסוים הוא יכול להינזר כדי לרסן את עצמו ביותר. אך כמובן המגמה הכללית של תורה אינה כן - לא דייך מה שאסרה תורה אתה אוסר על עצמך דברים המותרים!?

פרשת נזיר נסמכה לפרשת סוטה מפני ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".  כן גם מי שע"י שתיית יין משתכר מהר ומתנהג שלא כראוי רואה צורך להימנע מיין, אולם מכיוון שאין לו כח לבלום את עצמו שלא לשתות הוא צריך זרז נוסף.

הנזיר מקבל על עצמו שלא להיטמא למתים, לא להתגלח ולא לשתות יין למשך שלושים יום לכל הפחות. כשמסתיימת הנזירות עליו להביא קרבן על חטאו. אומרים המפרשים, שהקרבן אינו בא על עצם הנזירות, אלא כיון שהוא נקרא קדוש - "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו"-  ואח"כ יורד שוב לעניינים הארציים, שתיית יין תספורות יפות וכדו', עליו צריך להביא קרבן. לאדם רגיל התורה לא באה בטענה, אך מי שהיה במדרגה גבוהה ואח"כ יורד, לגביו זה נקרא חטא. וכך אומרים  חז"ל , "וסביביו נשערה מאוד" - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, גם על דבר שמצד עצמו אינו עבירה, כיון שמאדם במדרגה גבוהה נדרשת זהירות יתירה, התנהגות למופת.

מהנזיר לומדים את היסוד שאדם יכול לגדור את עצמו – "לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" - אין לו להתקרב לכרם. על שמשון מסופר, שהלך עם הוריו והם לא ראו כשהוא שיסע את האריה, מפני שהם הלכו בקיצור דרך הפרדסים והכרמים והוא הלך מסביב כדי לא לעבור ליד כרם, ושם פגש את האריה.

בימינו אין אפשרות להיות נזיר שהרי אי אפשר להביא קרבן, אך אם אדם בטעות נדר נזירות הוא יכול להפר זאת בפני שלושה חכמים. אעפ"כ שמענו על אנשים מיוחדים שהתנהגו כנזירים, כמו הנזיר הירושלמי הרב דוד כהן שהיה חותנו של הרב גורן, שלא הסתפר ולא שתה יין. זו דרגה גבוהה של קדושה.

מצד שני מוזכר בירושלמי שאדם הנוהג בחומרה מסויימת, אין לו להבליט את עצמו ואת דרגתו, אלא יעשה הכל בצנעה. מידת הענווה אינה פחות חשובה מחומרות והנהגות אחרות.
יהי רצון שנזכה תמיד ללכת ולהתקדם בקדושה, ולעשות את רצון אבינו שבשמים בחיינו עלי אדמות. 

עליה להר הבית בימינו - שיעור מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


דברים לפרשת השבוע - במדבר, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשת 'במדבר' נקראת תמיד סמוך לחג השבועות. ההסבר על דרך הפשט הוא, כדי להפריד בין הקללות הכתובות בפרשת 'בחוקותי' לבין החג. אלא שיש הסבר יותר פנימי. חז"ל רצו להדגיש שהתורה ניתנה דווקא במדבר, כדי לרמוז לכך שאדם לא יכול לזכות בתורה אלא אם כן עושה את עצמו כמדבר. בפרשת 'במדבר' אנו רואים את גדולתו של דור המדבר, את חנייתם במחנות לארבע רוחות השמים, כהנים לויים וישראלים. זו המתכונת שבה יכולה השכינה, ששרתה בהר סיני, לשרות בזעיר אנפין בחביון עוז גם על מחנה ישראל.

מתן תורה הוא האירוע החשוב והגדול ביותר שהתרחש בעולם לאחר בריאת שמים וארץ. עם שלם הועלה לדרגת הנבואה ושמע דברי אלוקים חיים. מי שמאמין שהעולם נברא, ודאי מאמין גם בנבואה. לפי הרמב"ן, עם ישראל כולו הועלה לדרגת הנבואה ושמע את שתי הדיברות הראשונות מהקב"ה. שאר הדיברות נאמרו על ידי משה, מפני שלא היה ביכולתם לספוג את עוצמת ההתרוממות והדבקות באלוקים חיים, כמו שאמרו "אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמועַ אֶת קוֹל ה' אֱלוקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ".

כשנדקדק נראה שבשתי הדברות הראשונות הניסוח הוא בלשון מדבר: "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". לעומת זאת הדיבר השלישי אומר "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", ולא בלשון מדבר - לא תשא את שמי לשוא. משה רבנו מדבר בגוף שלישי, משום שאת שתי הדברות הראשונות בני ישראל השיגו בעצמם במראות הנבואה, ואילו שאר הדברות נאמרו על ידי משה.

את שתי הדברות הראשונות -  מציאות ה' ואחדותו, שאין שניים ואין אמא ילד ורוח הקודש - הם השיגו בעצמם.

יש לדעת שהנושאים הרוחניים הם מופשטים. אנו רואים רק את התגלמות הבורא בעולם, אך לא את המהות, מפני שאת מהות האלוק אפילו משה רבנו לא השיג. משה רבנו ביקש "הראני נא את כבודך", אך הקב"ה ענה לו "כי לא יראני האדם וחי" – אדם,שהוא קרוץ חומר ומוגבל בהשגתו, לא יכול להכיר במדעו האנושי את הבלתי תכליתי. לעומת זאת, את עצם העובדה שיש אלוק לעולם ויש בורא לעולם,  כל אחד יכול להבין, אם רק יפעיל את הגיונו הפשוט.

כך אומר גם הרמב"ם ב'מורה נבוכים', " 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום", וגם השכל האנושי מחייב להאמין בזה. אילו בני האדם היו מפעילים את ההגיון שלהם, ללא נגיעה וללא חולשות, כל אחד היה יכול להגיע להכרה שיש בורא לעולם. הרי לא יתכן שדבר נפלא כל כך כמו הבריאה- החוקיות שיש בה, והחכמה שטמונה בה -  כל אלה נתהוו במקרה ! רק כסיל גמור יכול לומר זאת.

אך בכל זאת אנו רואים שיש הרבה שטועים בכך, מכוח הבחירה שהקב"ה נתן באדם, שהוא יכול לטעות עד כדי כך, כדברי הגמרא על הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" - שיודעים ריבונם ומתכוונים למרוד בו. צריך לכך עזות גדולה מאוד.

הרמב"ם והרמב"ן אומרים שלא מספיק שאדם יספוג את האמונה בבורא מהוריו וממוריו, אלא צריך שיתברר לו ושיבין שלא יתכן שהעולם הוא ללא מנהיג והכל מתנהל במקריות. לכן כותב הרמב"ם, שאדם צריך "לידע" שיש בורא לעולם ולא רק להאמין.

מרן הרב זצ"ל אומר שכל הטעויות שיש בעולם, בכל התחומים, נובעות מהטעות היסודית באמונה. אם טועים בדבר בסיסי כל כך ולא מבינים שיש בורא לעולם, אין תימה שטועים בדברים פחות בסיסיים. לכן חשוב מאד ללמוד ענינים אלו שיש להם השלכה לתחומים רבים.
דורנו צריך להכיר ולהתבונן במציאות באופן אמיתי, ועל בני עמנו לדעת שיש לנו ארץ מיוחדת השייכת אך ורק לנו, וכי יש לנו אלוקי ישראל ויש לנו תורת ישראל. העולם כולו משווע לכך, שהישועה תבוא באמצעות עם ישראל. העולם שקוע בחומרנות ובבערות, ולמרות שמבחינה טכנולוגית ומדעית יש התקדמות עצומה, הרי בעניני רוח, תיקון האדם, מידותיו והתנהגותו,לא ניתן לומר שהיום האדם טוב יותר מאשר לפני אלף שנה. לכן צריך לומר שהתיקון צריך להיות ביסוד, באמונה שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש ויש תורה מן השמים.

אם עם ישראל כולו יתנהג לאורה של תורת ישראל, אין ספק שהדבר יקרין גם על אומות העולם, כפי שאומר הנביא, שעם ישראל צריך להיות "לברית עם לאור גויים". האלימות ושפיכות הדמים בעולם הרחב נובעת חלקית משום שאנחנו לא מתקנים את מה שצריך. אנו צריכים להיות "אור לגויים" לא רק בהמצאות טכנולוגיות, אלא בתיקון האדם- במידות, בהנהגה נכונה ובהשקפה אמיתית.

יהי רצון, שמתוך יום מתן תורה נתרומם כולנו ונפיק את הלקחים ונתקן את עצמנו, ומתוך כך את העולם כולו, במהרה בימינו ובמידת הרחמים.

דברים לפרשת השבוע - בהר בחוקותי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו עוסקת באחד הנושאים הבסיסיים בהשקפת עולמה של היהדות, הברכות והקללות שנאמרו בהר סיני, שבהן מקופל אחד מיסודות האמונה שהוא השגחת ה' על היחיד וכמובן על הציבור. כל מה שקורה לאדם מישראל, ועל אחת כמה וכמה לכלל ישראל, אלו דברים שבאים בהשגחת ה' והם תלויים במעשיהם.

בפרשת 'בחוקותי' אומר משה "ואם תלכו עימי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", דהיינו, אם אביא עליכם עונש כדי שתתעוררו בתשובה ואתם תחשבו שזהו נוהג שבעולם והוא מקרה, כי אז אלך עמכם בחמת קרי – על עצם חשיבה זו תענשו.

הדברים אמורים גם לימינו. בעוד מספר ימים נציין בע"ה את יום שחרורה של ירושלים. זהו אירוע כל כך חשוב, שבו עם ישראל זכה לשחרר מעול זרים את ליבה של ארצנו - יהודה, שומרון וחבל עזה, ובמיוחד את מקום המקדש. נראה שאין מספיק מודעות בציבור הרחב לחיוב ההודאה על אירוע זה. בנוסף להצלה ממות לחיים, מעין מה שהיה במלחמת השחרור, עם ישראל זכה לשחרר את מקום המקדש, אך לא היה מודע לגודל השעה. משום כך  החמצנו הזדמנות פז להחזיר את בעלותו של עם ישראל על הר הבית עם כל ההשלכות השליליות שנובעות מכך עד עצם היום הזה.

בכל אופן, מצד ההשגחה האלוקית, שחרורה של ירושלים היה שלב שני אחר הכרזת המדינה. ירושלים מקפלת בתוכה את השאיפה לרוחניות, קדושה, מקדש וכהונה, שהם בסיסיים בעולמה של היהדות. כאשר התרחשו האירועים האלה לא עלה על הדעת שכך הם יסתיימו. חשבו שכל המלחמה תהיה עם המצרים, וכלל לא עם ירדן ששלטה בירושלים וביש"ע. ההשגחה האלוקית סובבה כך, שאויבנו כרתו ברית עם שאר מדינות ערב ונאלצנו להלחם מול כולם. על כך אפשר לומר את מאמר חז"ל, שהגאולה באה בהיסח הדעת. 

אנו רואים שגאולתנו באה שלב אחר שלב. בשלב ראשון הוכרז על הקמת מדינה בחלק קטן מארץ ישראל, ובשלב השני נכבשה ירושלים השלמה שמסמלת את הפן הרוחני.

עם ישראל צריך לדעת, שמקום המקדש שממנו יוצאת אורה לעולם וממנו יוצאת תורה לעולם, חייב להיגאל ולחזור לבעלות עם ישראל. זו ממש חרפה ובושה, שאת המקום המקודש הזה השארנו בשליטת אויבינו. לעם ישראל אין עוד מקומות קדושים, אלא רק מקום מקודש אחד ששלמה המלך קידש – הוא מקום המקדש בהר הבית. גם אם יש כרגע מניעה הלכתית לבנות את בית המקדש, הבעלות על המקום ושמירתו חייבות להיות בידי עם ישראל. כך גם דוד המלך, אע"פ שנאסר עליו לבנות את בית המקדש, מ"מ ערך תוכניות והכין את חומרי הבניה, כדי שבהגיע הזמן יוכל שלמה המלך  להתחיל מיד בבנייתו. 

חז"ל אומרים, שכל דור שבימיו לא נבנה המקדש - כאילו נחרב בימיו. לכל דור יש משימה שמקרבת את בנית המקדש. בדור הקודם, כאשר לא היינו קרובים כלל למקום המקדש, היו צריכים לפחות ללמוד את ענייני המקדש כפי שה'חפץ חיים' בשעתו חיבר 'ליקוטי הלכות' על סדר 'קדשים'. כך גם לדור שלנו יש ציווי אלוקי לגאול את המקום ולהחזירו לבעלותנו. 
אמנם ירושלים מאוחדת, אך המקום הקדוש שלנו נתון למרמס על ידי המחבלים שהורסים ומשחיתים כל זכר לעברו היהודי.

אין ספק שחולשה זו, שעדיין המקום לא נמצא בידינו, היא אחת הסיבות שאין שלום באזורנו והטרור משתולל במדינה. המפתח לשלום הוא בגאולת ארצנו בכלל והר הבית בפרט. אם רק נרצה לגאול אותו, אין ספק שתהיה גם סייעתא דשמיא לכך,ובזה נרומם את קרן עם ישראל וארץ ישראל כולה ונזכה לשלום אמת ובטחון בכל מרחבי ארצנו.