הקב"ה אומר למשה : "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו". חז"ל בתורת כהנים דרשו, שאותו מקום שבו ישבו ישראל היה יותר מקולקל משאר העמים, וארץ כנען היתה מקולקלת יותר משאר המקומות. עם ישראל התפתח במקום בו היה ניגוד מוחלט לקדושה. המפרשים עומדים על ההבחנה בין ההשתקעות ביצרים הבהמיים, בה עסקו בני ארץ מצרים, ובין זו של בני ארץ כנען. אצל בני ארץ כנען היו חוקים של התועבות, אך בארץ מצרים כל אחד התנהג כאוות נפשו. כשעיוותים מעוגנים בחוק, מבחינה מסוימת הם חמורים יותר מאשר כשהם נעשים בצורה ספונטית.
תורתנו הקדושה הרחיקה מאיתנו את נישואי הקרבה, ואת העניינים הבלתי צנועים, מפני שהם נוגדים את קדושת החיים עפ"י תורת ישראל. למרות שבאופן טבעי יצרו של אדם נגרר אחרי דברים אלו, התורה האלוקית אוסרת אותם, מפני שהם גוררים את האדם לדיוטא התחתונה ולשפל המדרגה.
לאחר מכן אומרת התורה: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מפסוק זה למדו חז"ל, בנוסף למשמעותו הערכית, הלכה למעשה, שאפילו ספק פיקוח נפש של אדם מישראל דוחה שבת ויום הכיפורים. חולה או אישה בהריון ביום הכיפורים, שאם לא יאכלו או ישתו יבואו לידי סכנה - מותרים לאכול. ואומר בעל 'הלכות גדולות', שאף אם מדובר רק בסכנת העובר ולא האם עצמה, דוחים את יום הכיפורים להצלתו. דיני התורה ניתנו לחיים, ואם קיומה של מצווה בא בהתנגשות לחיים, אנו מצווים לחיות ולא למות.
אונקלוס מתרגם "וחי בהם" - בחיי עלמא, בחיי הנצח. אנו מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור, מבוא לקראת העולם הבא, והמצוות שאדם מקיים בעולם הזה מזכות אותו לחיי הנצח בהיפרד הנשמה מהגוף.
מהמילים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" דרשו חז"ל, שקיום המצוות והליכה ע"פ דרכה של תורה הם הנותנים לאדם את החיות ואת שמחת הנפש. הנצי"ב מסביר, שחיות אין פירושו ההיפך ממוות, אלא כאשר אדם מרגיש סיפוק נפשי. התורה היא המזון הרוחני של אדם מישראל, ואם הוא קשור בה יש לו שמחת חיים אמיתית. החסידות פיתחה את ענין עבודת ה' בשמחה, אך גם אלו שאינם הולכים בדרך החסידות מודים שאדם צריך להיות בשמחה, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". אולם מי שאינו קשור לתורה, ממילא קשור לתרבות הקלוקלת הממציאה מנגינות משחקים ושעשועים שונים הממלאים את החלל הריק כדי שאדם יברח ולא יפעיל את מחשבתו. מי שאינו חי לאורה של תורה חי חיי עבדות, אע"פ שכלפי חוץ הוא נראה כאדם חופשי, מפני שהוא משועבד לסיפוק יצריו, ואינו מסוגל בלעדיהם. חיי התורה הם החיים החופשיים באמת, כפי שדרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות", ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
יהי רצון שנחיה לאורה של תורה ונהיה בני חורין אמיתיים, ונזכה שתתקיים בנו בקרוב התפילה שהתפללנו בפסח "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך".
