דברים לפרשת השבוע - אמור - ל"ג בעומר, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
השנה חלה פרשת 'אמור' בערב ל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא יום שבו לפי מסורת רבותינו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, וכן מציינים אותו כיום הילולא על עלייתו של רשב"י לגנזי מרומים.
צריכים להבין את הנושא הזה, שעם ישראל קיבל על עצמו ימי אבלות בימי הספירה. בימים אלה נמנעים מלהסתפר, נמנעים מלהתחתן,נמנעים מריקודים ומלשמוע מוסיקה משמחת. ויש לשאול: וכי על כל מי שמת בדורות הקודמים אנו מקפידים על ימי אבלות? וכי אם לא היו מתים היו חיים לנצח? מדוע א"כ אנו מקיימים את הדבר הזה?
כדי להבין זאת יש להסביר על פי מקור בתלמוד במסכת 'יבמות' בדף סב. הגמרא אומרת שם, שכאשר מתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם, כלומר עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היוו את העתודה שהיתה צריכה להעביר את התורה לדורות הבאים. נשארו חמישה מגדולי התנאים - רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון רבי יוסי ורבי נחמיה, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. נתאר לנו את עשרים וארבע אלף התלמידים, ונאמר שהם לא היו בדרגה של חמשת הגדולים הללו, אבל מן הסתם היו קרובים לזה. אילו היתה התורה נמסרת לנו על ידי כל כך הרבה גדולי ישראל, יכול להיות שהרמה התורנית בימינו היתה כמו אצל בעלי התוספות, שהלימוד היה בעמקות וברחבות, ובדבקות גדולה מאוד. נמצא שהאבלות שאנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא אז, מביעה חסר שאנו חשים אף בדורנו אנו. זה מעין מה שהרמב"ן כותב בתורת האדם, בשער שנקרא 'אבלות ישנה', המדבר על חורבן הבית. אנו מתאבלים היום על מה שקרה לנו לפני אלפיים שנה, ואנו חשים את החסר הזה - אין מקדש, אין שפע, אין טובה שיורדת לעולם. מיתתם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זאת גרמה למיעוט הרמה התורנית וזה חסר לנו. אנחנו מתאבלים היום על אי-כבוד לתורה, כבוד שאינו חדור בעם כראוי. אלו שנפטרו אז, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, מחייבים אותנו לכפר על כך ולשאוף לתקן את זה בתקופה זאת.
ימי הספירה בפני עצמם משמשים מזה דורות כימי הכנה למתן תורה. גאולתם של ישראל מורכבת משני שלבים, הגאולה הפיזית שהיתה בט"ו ניסן והגאולה הרוחנית כשעם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות. הרי עבדים שיוצאים לחרות ללא ערכים רוחניים יכולים להראות כאנשים פשוטים ביותר, שאין להם שום דרך ארץ ולא תורה. אולם חירות אמיתית היא כזו שחז"ל דרשו על התורה, אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות, שעל ידי התורה אדם משתחרר מכל ההשתעבדות החומרית.
לכן בימים אלה כשאנחנו מצד אחד מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא, על החסר במדרגה התורנית, ומצד שני מתכוננים לקראת מתן תורה, ודאי שיש בזה תיקון של העבר, שנדע לכבד את התורה ואת לומדיה, ונלך באורחותיה. עלינו להבין שכל זה לטובתנו, לטובת הבנים והנכדים שלנו, ולטובת עם ישראל כולו. אם עם ישראל כולו ילך לאורה של תורה, לא תהינה התופעות החמורות שאנו שומעים עליהן, כגון אלימות של הנוער, ופגיעה באנשים זקנים, וכל מיני מעשים מגונים. כל זה מפני שלא הולכים לאורה של תורה. התורה מחנכת את האדם למוסריות גבוהה לישרות ולאמינות, ואין צריך לומר שלא להזיק בפועל למישהו אחר.
הלוואי שנדע ליישם את הדברים ולתקן את עצמנו, וממילא כל החברה שלנו תראה אחרת- הרבה יותר אצילית, הרבה יותר מכובדת, וכזו שנעים וטוב לגור בתוכה.
דברים לפרשת השבוע - אחרי מות - קדושים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
הקב"ה אומר למשה : "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו". חז"ל בתורת כהנים דרשו, שאותו מקום שבו ישבו ישראל היה יותר מקולקל משאר העמים, וארץ כנען היתה מקולקלת יותר משאר המקומות. עם ישראל התפתח במקום בו היה ניגוד מוחלט לקדושה. המפרשים עומדים על ההבחנה בין ההשתקעות ביצרים הבהמיים, בה עסקו בני ארץ מצרים, ובין זו של בני ארץ כנען. אצל בני ארץ כנען היו חוקים של התועבות, אך בארץ מצרים כל אחד התנהג כאוות נפשו. כשעיוותים מעוגנים בחוק, מבחינה מסוימת הם חמורים יותר מאשר כשהם נעשים בצורה ספונטית.
תורתנו הקדושה הרחיקה מאיתנו את נישואי הקרבה, ואת העניינים הבלתי צנועים, מפני שהם נוגדים את קדושת החיים עפ"י תורת ישראל. למרות שבאופן טבעי יצרו של אדם נגרר אחרי דברים אלו, התורה האלוקית אוסרת אותם, מפני שהם גוררים את האדם לדיוטא התחתונה ולשפל המדרגה.
לאחר מכן אומרת התורה: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מפסוק זה למדו חז"ל, בנוסף למשמעותו הערכית, הלכה למעשה, שאפילו ספק פיקוח נפש של אדם מישראל דוחה שבת ויום הכיפורים. חולה או אישה בהריון ביום הכיפורים, שאם לא יאכלו או ישתו יבואו לידי סכנה - מותרים לאכול. ואומר בעל 'הלכות גדולות', שאף אם מדובר רק בסכנת העובר ולא האם עצמה, דוחים את יום הכיפורים להצלתו. דיני התורה ניתנו לחיים, ואם קיומה של מצווה בא בהתנגשות לחיים, אנו מצווים לחיות ולא למות.
אונקלוס מתרגם "וחי בהם" - בחיי עלמא, בחיי הנצח. אנו מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור, מבוא לקראת העולם הבא, והמצוות שאדם מקיים בעולם הזה מזכות אותו לחיי הנצח בהיפרד הנשמה מהגוף.
מהמילים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" דרשו חז"ל, שקיום המצוות והליכה ע"פ דרכה של תורה הם הנותנים לאדם את החיות ואת שמחת הנפש. הנצי"ב מסביר, שחיות אין פירושו ההיפך ממוות, אלא כאשר אדם מרגיש סיפוק נפשי. התורה היא המזון הרוחני של אדם מישראל, ואם הוא קשור בה יש לו שמחת חיים אמיתית. החסידות פיתחה את ענין עבודת ה' בשמחה, אך גם אלו שאינם הולכים בדרך החסידות מודים שאדם צריך להיות בשמחה, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". אולם מי שאינו קשור לתורה, ממילא קשור לתרבות הקלוקלת הממציאה מנגינות משחקים ושעשועים שונים הממלאים את החלל הריק כדי שאדם יברח ולא יפעיל את מחשבתו. מי שאינו חי לאורה של תורה חי חיי עבדות, אע"פ שכלפי חוץ הוא נראה כאדם חופשי, מפני שהוא משועבד לסיפוק יצריו, ואינו מסוגל בלעדיהם. חיי התורה הם החיים החופשיים באמת, כפי שדרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות", ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
יהי רצון שנחיה לאורה של תורה ונהיה בני חורין אמיתיים, ונזכה שתתקיים בנו בקרוב התפילה שהתפללנו בפסח "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך".
דברים לפרשת השבוע - פרשת תזריע - מצורע, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
רש"י מביא בשם המדרש את מאמרו של רבי שמלאי "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". בפרשת 'שמיני' התורה דיברה על טומאת בעלי חיים, שאדם הנוגע בבע"ח מתים נטמא ואסור לו להיכנס למקדש, ואם הוא כהן הוא אסור באכילת תרומה. בפרשת 'תזריע ומצורע' התורה מדברת על טומאת אדם, טומאת נידה, טומאת מצורע, ושאר הטומאות היוצאות מגופו. כל דיני טומאת האדם מיוחדים לישראל ואינםשייכים באומות העולם.
אדם מישראל, בשל מעלתו הרוחנית ובגלל שאיפתו לחיי נצח, כל דבר שהיה אפשרי שיהיו ממנו חיים או שיש בו הפסקת חיים - יש בו טומאה. היהדות כולה חותרת לקראת חיים.
אחד משלשה עשר עיקרי האמונה שלנו הוא האמונה בתחיית המתים, ולפי המקובלים לאחר תחיית המתים יחיו לעולם. המוות הוא הסיוט החמור והקשה ביותר, והוא יפסק לעולם, מפני שהשאיפה היא לחיי נצח. הכוהנים, מורי התורה בעם ישראל, צריכים להתעסק אך ורק עם חיות של תורה, ולכן עליהם להתרחק ממתים.
במעמד הר סיני עם ישראל הגיע לדרגה בה היה יכול להשתחרר מהסיוט של המוות, אלא שהם חטאו בחטא העגל , ולכן נשארו במדרגה שבה היו.
במקום שיש הפסקת חיים - יש טומאה וממילא יש ריחוק מקדושה , כמו אכילת תרומה או כניסה למקדש.
באומות העולם אין מושג של קבלת טומאה, ויש אף דעה בתלמוד שמת גוי אינו מטמא (למרות שאנו לא פוסקים כך, אלא רק שאינו מטמא באוהל) , והסיבה לכך היא שרק במקום שיש נשמה קדושה, בהסתלקותה נכנסת רוח טומאה. 'אור החיים' הקדוש ממשיל זאת לשתי חביות, אחת שיש בה חצץ ואחת שיש בה דבש. כשירוקנו את החביות, זו שהיה בה חצץ תישאר ריקה, אך זו שהיה בה דבש תתמלא בשקצים ורמשים. כשיש הפסקת חיים או פגיעה בערך החיים בגופו ונשמתו של אדם מישראל, בגלל מעלתו וקדושתו, נדבקים בו כוחות הטומאה.
זהו מה שנאמר בהמשך "והתקדשתם והייתם קדושים". יש ענין לשאוף לקדושה ולטהרה , כדי שתשרה השכינה על עם ישראל. אולם כשיש דברים שמטמאים את האדם, אין מקום לגילוי שכינה.
כדי לזכות לגילוי שכינה ולהרמת קרן ישראל יש להקפיד בעניני הטהרה. אמנם בזמננו אין לנו אפשרות להיטהר מהטומאה החמורה של המת, כפי שכותב הרמב"ם 'עד שיערה עלינו רוח ממרום', אך משאר טומאות ודאי שיש להיטהר מהן. אילו היה לנו אפר פרה אדומה, היינו יכולים להיטהר היום אף מטומאת מת. לעתיד לבוא, כשתתגלה הנבואה, נדע היכן הטמינו את כדי אפר הפרה ונוכל שוב להיטהר.
שאיפת היהדות היא לקדושה ולטהרה , כדי שהאדם מישראל יהיה משכן לשכינה, כמו שכתוב בפרשת 'תרומה' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ליבו של כל אדם צריך להיהפך למשכן לקדושה, ולכן יש להתרחק מהטומאה, ובמיוחד הכוהנים שהם מורי התורה בעם ישראל.יהי רצון שהקב"ה יערה עלינו ממרום רוח של קדושה וטהרה , ונזכה לגילוי השכינה בקרוב בימינו.
דברים לפרשת השבוע - פרשת שמיני, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
פרשתנו מתחלקת לשני נושאים מרכזיים. הנושא הראשון הוא חנוכת המשכן שהחלה בכ"ג אדר והסתיימה בר"ח ניסן, ע"פ מסורת חז"ל. הנושא השני הוא איסור מאכלות אסורות. נושא זה מופיע בספר ויקרא כיון שבעלי חיים ועופות, במצבים מסוימים, מטמאים, ואלו דינים השייכים לטומאת מקדש וקודשיו.
בסיום חנוכת המשכן קרה אסון גדול לעם ישראל. נדב ואביהוא בני אהרן הקריבו אש זרה אשר לא צוה ה', ונענשו במיתה. אירוע זה היה אמור לשבש את שמחתם של ישראל ביום חנוכת המשכן והשראת השכינה.
כאן לימדה אותנו ההשגחה האלוקית כיצד עלינו להתנהג במצבים שאור וחושך משמשים בעירבוביא.
יש מחלוקת תנאים לאן הכניסו נדב ואביהו את האש, האם למזבח החיצון, או למזבח הפנימי, ולכל שיטה כדאית לה היתה זו טעות. הם רצו לעלות בהשגת חכמת האלוקות לא באופן הדרגתי אלא בקפיצה. היה להם להט לדבקות אלוקית.
תנא אחד אומר שהם נכנסו למקדש שתויי יין. מסביר רבי יונתן אייבשיץ, שאין הכוונה שהם ממש שתו יין, הרי חתן ביום חתונתו צם כדי לשמור על צלילות דעתו, וזו היתה חתונה של כלל ישראל. וכי אלו שהיו אמורים להנהיג את הדור לאחר משה ואהרן, יתנהגו בקלות ראש כזאת כמו שתיית יין העלולה לשבש את צלילות דעתם!?
אלא "שתויי יין" הכוונה שהם היו בבחינת 'שיכורים' מרוב להט ודבקות רוחנית. הם ניסו להשיג השגות רוחניות באופן לא הדרגתי, אלא בפעם אחת. נפשם נדבקה בעולם העליון והם לא יכלו לחזור לגופם, כיון שלא הכינו את עצמם לכך, שלא כמו רבי עקיבא שנכנס לפרדס ויצא בשלום.
לאחר מותם, אמר משה רבנו לאהרן "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן". מה היה במילים אלו של משה רבנו כדי להפיג את עוצמת הכאב וצער האסון באובדן שני בניו דוקא ביום של שמחה?
משה רבנו אומר "הוא אשר דבר ה'" למרות שלא היה דיבור מפורש, מפני שלפעמים גילויי ההשגחה האלוקית בעולם נחשבים כדיבור. "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" - אל תחשוב שמיתת שני בניך היתה לריק. התועלת שתצמח מכך היא שכל הקרובים אל המשכן, במיוחד הכהנים העובדים, יהיו בחרדת קודש, ויזהרו במקדש וקודשיו. כלל ישראל יראו עד כמה מקום זה מכובד ומקודש, עד שאפילו קדושי ה' ששגגו במשהו נענשו, כל שכן שכל העם צריך להזהר בו מתוך חרדת קודש.
אנו לומדים מכך שגם בדורנו, שאור וחושך משמשים בעירבוביא, מצד אחד מתרחשת לעינינו שיבת ציון, עם ישראל חוזר לארצו, למרות ההתנכלות של הרשעים. ומצד שני עם ישראל סובל מהאויבים מבחוץ, ומהחולשות הגדולות מבפנים. במצב כזה אדם יכול ליפול ביאוש ובחולשת הדעת ולא יודע איך לעכל דברים אלו.
אלא שדרכו של עולם, כל זמן שלא הגיע התיקון השלם, שגם לדברים משמחים מתלווים ייסורים קשים, אך אין זה פוטר אותנו מלהודות על הדברים החיוביים שבכל זאת מתרחשים.
בחודש אייר אנו מציינים את הקמת המדינה, וכידוע ישנם המצביעים על דברים רבים שאינם כראוי. אין אנו מתעלמים מהתופעות הקשות שצריך להתמודד איתן, אך עם זאת אנו מודים לה' על עצם זקיפת קומת האומה בתקופתנו זו, מול כל הרשעים הארורים שהשפילו את עם ישראל עד עפר בתקופת השואה ולפניה. עצם העובדה שעם ישראל חוזר לארצו ומחיל את ריבונותו על חלק ניכר מארץ ישראל, יש בה קידוש ה' גדול, ואנו חייבים על כך הודאה גדולה לה'. גם אם קורה אסון כתוצאה מהחולשות שלנו, אין זה אומר שאנו לא צריכים לשוב ולהודות.
יהי רצון שייאמר די לכל צרותינו, ונזכה לראות בישועת ה' השלמה על עמו ונחלתו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)