בפרשתנו עולה השאלה: איך יכול יוסף למתוח את האחים שלו עד כדי כך ואינו ממהר להודיע לאביו שהוא חי במצרים, הרי הוא יודע שיעקב הצטער מאד מכל מה שאירע, והרי יש באפשרותו לשלוח שליח שתוך כמה ימים יכול להגיע ממצרים לחברון ולהודיע לאביו?
אלא שיוסף ידע שחלומותיו היו חלומות נבואיים, ומשום כך אסור לו לנקוף אצבע לשבש אף במשהו את התהליך האלוקי. זאת הסיבה להתנהגותו כלפי האחים, וגם לעובדה שלא שלח להודיע לאביו.
לאחר שיהודה מודיע ליוסף "והיה כראותו כי אין הנער ומת", ואם ייעצר בנימין עלול אביו למות מרוב צער, הבין יוסף שלא יתכן שהחלום יתקיים כפשוטו, שאביו יבוא לפניו וישתחווה כדי לנסות לשחרר את בנימין, אלא שכנראה החלום יתקיים בצורה אחרת. אולי מה ששלח יעקב מנחה והאחים השתחוו בשמו, נחשב כאילו אביו השתחווה לו.
ירידתו של יוסף למצרים מבחינת כלל ישראל היתה כדי להכשיר את הקרקע לקליטת בית יעקב, שירדו בעקבות הרעב שהיה בארץ כנען. ההשגחה האלוקית סובבה כך שיוסף ירד למצרים ויהיה שם השליט, וכך יוכל להכין להם מדור וכלכלה באותן שנים קשות של רעב בעולם.
יעקב אבינו בדרכו למצרים עובר בבאר שבע ושם נראה לו ה' במראות הלילה. אומרים המפרשים שהכוונה היתה לומר לו שזו אינה ירידה ע"מ לחזור מיד לארץ, אלא שמכאן ואילך מתחילה הגלות. יעקב אבינו חשש לרדת למצרים, כי ידע שהארץ כבר התקדשה ע"י אביו וסבו, אך בתוך טומאת מצרים אולי לא יוכל בית יעקב להחזיק מעמד.
יעקב ויוסף חשבו לפנות את ארץ גושן מכל יושביה הקודמים. יוסף עשה זאת במסווה של פינוי התושבים, מכיון שמכרו איש את שדהו. זו היתה עילה כלפי חוץ, אולם באמת התכוון יוסף להשוות את כולם, כדי שלא יפגעו באחיו הגולים, ולכן עשה את כולם גולים, ולא השאיר איש במקומו.
יוסף רצה שכל אחיו יגורו יחד בשכונות ואוהלים שהם רק של בית ישראל, ולא יתערבו עם הגויים. כתוב שיעקב שלח את יהודה "להורות לפניו גושנה". אומרים חז"ל, שהדבר הראשון שיעקב אבינו דאג כשיהיה במצרים היה תלמוד תורה לדור הצעיר. הוא רצה לגדלם מקטנותם לתורה של בית אבותיו. הוא רצה שידעו מי היה הסבא יצחק, מי היה הסבא רבא אברהם, מהו הייעוד שלהם, ומפני מה הם אומה נפרדת ואינם משתחווים לאחרים החיים באותו דור.
יעקב אבינו, בתקופת שהותו במצרים במשך שבע עשרה שנה, חינך את הקטנים ולימד אותם תורה ויראת שמים.
לאחר שמת יוסף, התחילו בני ישראל לפרוץ את הגטאות, אולם גם אז שמרו שלא יהיו נישואי תערובת. חז"ל אומרים שעל ארבעה דברים הקפידו בני ישראל במצרים, לא שינו את שמם, מלבושם ושפתם, ולא התחתנו עם הגויים. בעבודה זרה הם טעו, וגם את ברית המילה הם רצו להפר, וכך גרמה התקרבותם לגויים לשנאה, כמו שאומר הפסוק "ויהפוך ליבם לשנוא עמו להתנכל לעבדיו".
יעקב אבינו ויוסף דאגו לשמר את הייחודיות של בית יעקב גם במצרים. יוסף בעצמו שימש כדוגמא, שהרי הוא ירד לבין האומות, ובמשך למעלה מעשרים שנה היה לבד ונשאר יהודי נאמן. חז"ל אומרים על הפסוק "ותחי רוח יעקב אביהם", ששרתה עליו שכינה, וצפה ברוח הקודש וראה שבנו מלך ועומד בצדקו. כמובן שאין זה פשוט כלל להיות מלך ולהישאר בצדקות ונאמנות. יוסף דאג שינתנו לבית יעקב התנאים שיאפשרו את הישארותם יהודים, כך שיוכלו לבנות את התשתית לבני ישראל עד שיהפכו לעם ויוכלו לקבל את התורה. כל המהלך האלוקי הזה היה כדי לאפשר את ירידת עם ישראל למצרים לקראת תקופת הגלות הארוכה, שלאחריה, לאחר כור ההיתוך במצרים, יצאו מוכנים לקבלת התורה. תקופת העבדות הקשה באה להכינם לכך שיוכלו לומר 'נעשה ונשמע', שהרי עבד לא עושה מה שהוא רוצה אלא מה שהאדון רוצה.
עלינו להמשיך את דרכם של יעקב ויוסף, לשמר את הייחודיות של עם ישראל לא רק בארצנו אלא גם בגולה, כדי להיבדל מהגויים ולשמור על תרבותנו ועל הייחודיות שלנו, שהרי לשם כך באנו לעולם.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי אבותינו הקדושים ע"י שמירת ייחודו של עם ישראל, וע"י כך נגיע אל גאולתנו השלמה.
