פרשתנו מתחילה עם ירידתו של יעקב אבינו למצרים, לאחר שהודיעו לו שיוסף חי. התורה מעידה עליו "ותחי רוח יעקב אביהם", ומתרגם אונקלוס ששרתה עליו רוח הקודש. אותן שבע עשרה שנה שהוא חי בחוץ לארץ, למרות שהוא ידע שזו תחילת הגלות, באופן יחסי היו אלו שנים נוחות, ולא היתה בו כבר העצבות הכבדה על העדרו של יוסף.
"ויחי יעקב בארץ מצרים" - בזכותו ארץ מצרים כולה חיה, ובזכותו פסק הרעב. כל ארץ מצרים הרגישה את תרומתו האדירה של אותו צדיק בנוכחותו. יש אנשים שחיים לעצמם, למשפחתם או לעירם, אך זכותו של יעקב אבינו הגנה על כל ארץ מצרים.
יעקב שלח מראש את יהודה "להורות לפניו גושנה" - לבנות בתי אולפנא.יעקב חשש מהירידה לבין הגויים, והבין שצריך לחסן את הדור הצעיר ולהעניק לו אוצרות של מטען רוחני, כדי שיוכלו לעמוד בפני ההשפעות החיצוניות. באותן 17 שנה שהיה יעקב במצרים, הקדיש את כל זמנו לחינוך הילדים, ולהשפעת יראת שמים בכל מה שנוגע לצביון הבית היהודי. הוא העביר לנכדיו את מה שקיבל מאברהם ויצחק, ואת מה שלמד בבית המדרש של שם ועבר.
הברכה שיעקב ברך את נכדיו "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" התקבלה כברכה שכל אב מברך את בניו בלילי שבתות ובהזדמנויות אחרות. מפני מה זכו מנשה ואפרים בדבר זה, הרי היו ליעקב אבינו עוד בנים ונכדים צדיקים?
יעקב אבינו העריך במיוחד את מנשה ואפרים, מפני שעד שכל משפחתם ירדה למצרים הם גדלו שם לבד. לא כעשרת בני יעקב שהוא גידלם, ובזמן שהיה רועה את צאן לבן היה מלמדם, והחברה שלהם היתה בתוך המשפחה. מנשה ואפרים נולדו וגדלו בארץ מצרים, והחברים הטבעיים שלהם היו אמורים להיות בני הנסיכים, שכל מעייניהם ומאוייהם היו חיי הנאה ותענוגות. מנשה ואפרים לא נגררו אחריהם, אלא גדלו ברוח ישראל סבא ושמרו על קדושת החיים. לכן יעקב אבינו מברךאת כל בית ישראל בשמם, שאפילו אם הילדים יקלעו למצב בו אין סביבה אוהדת, ואין 'חממה', בכל זאת ישמרו על התכנים הרוחניים אותם ינקו בבית אבא וימשיכו לחנך כך גם את הדורות הבאים.
לפני הסתלקותו של יעקב אבינו מן העולם, הוא מכנס את בניו, מציין את התכונות שיש לכל אחד מן השבטים, ומברך כל אחד שיצליח להבליט את התחום שלו.
לשמעון וללוי אמר יעקב "ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה". הוא לא כעס על עצם מעשיהם בשכם, ולא גינה את עצם הפגיעה ב'חפים מפשע' לכאורה, אלא מתח ביקורת על כך שהם פעלו ללא ידיעתו, ולכן אומר "אחלקם ביעקב אפיצם בישראל", מפני שחשוב שתהיה קנאות בעם ישראל אך לא באופן מרוכז אלא שתתפזר בין השבטים. אם הקנאות תהיה כולה במקום אחד, עלולים להעשות גם מעשים חריגים ולא מיושבים. לכן שבט לוי היה מפוזר ושבט שמעון היה מובלע בתוך שבט יהודה. לקנאות צריך את המינון הראוי.
יעקב אבינו החדיר לבניו את יסודות האמונה, ובזכותו הדור שנשאר במצרים גם לאחר פטירת יוסף, שמר על בדידות ועל אורח חייו. רק לאחר שנפטרו ראשי השבטים חלה הידרדרות, עבדו עבודה זרה והפרו את ברית המילה. אולם בכל זאת גם אז שמרו על דברים יסודיים, לא שינו את שמם, לא את לבושם ולא את שפתם. לצערנו הרב, היום בגולה ישנן מדינות בהן למעלה משישים אחוזים מהיהודים הולכים ומתבוללים בגויים.
"ויחי יעקב בארץ מצרים" - בזכותו ארץ מצרים כולה חיה, ובזכותו פסק הרעב. כל ארץ מצרים הרגישה את תרומתו האדירה של אותו צדיק בנוכחותו. יש אנשים שחיים לעצמם, למשפחתם או לעירם, אך זכותו של יעקב אבינו הגנה על כל ארץ מצרים.
יעקב שלח מראש את יהודה "להורות לפניו גושנה" - לבנות בתי אולפנא.יעקב חשש מהירידה לבין הגויים, והבין שצריך לחסן את הדור הצעיר ולהעניק לו אוצרות של מטען רוחני, כדי שיוכלו לעמוד בפני ההשפעות החיצוניות. באותן 17 שנה שהיה יעקב במצרים, הקדיש את כל זמנו לחינוך הילדים, ולהשפעת יראת שמים בכל מה שנוגע לצביון הבית היהודי. הוא העביר לנכדיו את מה שקיבל מאברהם ויצחק, ואת מה שלמד בבית המדרש של שם ועבר.
הברכה שיעקב ברך את נכדיו "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" התקבלה כברכה שכל אב מברך את בניו בלילי שבתות ובהזדמנויות אחרות. מפני מה זכו מנשה ואפרים בדבר זה, הרי היו ליעקב אבינו עוד בנים ונכדים צדיקים?
יעקב אבינו העריך במיוחד את מנשה ואפרים, מפני שעד שכל משפחתם ירדה למצרים הם גדלו שם לבד. לא כעשרת בני יעקב שהוא גידלם, ובזמן שהיה רועה את צאן לבן היה מלמדם, והחברה שלהם היתה בתוך המשפחה. מנשה ואפרים נולדו וגדלו בארץ מצרים, והחברים הטבעיים שלהם היו אמורים להיות בני הנסיכים, שכל מעייניהם ומאוייהם היו חיי הנאה ותענוגות. מנשה ואפרים לא נגררו אחריהם, אלא גדלו ברוח ישראל סבא ושמרו על קדושת החיים. לכן יעקב אבינו מברךאת כל בית ישראל בשמם, שאפילו אם הילדים יקלעו למצב בו אין סביבה אוהדת, ואין 'חממה', בכל זאת ישמרו על התכנים הרוחניים אותם ינקו בבית אבא וימשיכו לחנך כך גם את הדורות הבאים.
לפני הסתלקותו של יעקב אבינו מן העולם, הוא מכנס את בניו, מציין את התכונות שיש לכל אחד מן השבטים, ומברך כל אחד שיצליח להבליט את התחום שלו.
לשמעון וללוי אמר יעקב "ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה". הוא לא כעס על עצם מעשיהם בשכם, ולא גינה את עצם הפגיעה ב'חפים מפשע' לכאורה, אלא מתח ביקורת על כך שהם פעלו ללא ידיעתו, ולכן אומר "אחלקם ביעקב אפיצם בישראל", מפני שחשוב שתהיה קנאות בעם ישראל אך לא באופן מרוכז אלא שתתפזר בין השבטים. אם הקנאות תהיה כולה במקום אחד, עלולים להעשות גם מעשים חריגים ולא מיושבים. לכן שבט לוי היה מפוזר ושבט שמעון היה מובלע בתוך שבט יהודה. לקנאות צריך את המינון הראוי.
יעקב אבינו החדיר לבניו את יסודות האמונה, ובזכותו הדור שנשאר במצרים גם לאחר פטירת יוסף, שמר על בדידות ועל אורח חייו. רק לאחר שנפטרו ראשי השבטים חלה הידרדרות, עבדו עבודה זרה והפרו את ברית המילה. אולם בכל זאת גם אז שמרו על דברים יסודיים, לא שינו את שמם, לא את לבושם ולא את שפתם. לצערנו הרב, היום בגולה ישנן מדינות בהן למעלה משישים אחוזים מהיהודים הולכים ומתבוללים בגויים.
יהי רצון שנפנים לתוכנו את ההדרכה האלוקית, נשמר את המסורת שיעקב הנחיל לבניו, ונזכה שעם ישראל יתעורר בתשובה וילך לאורם של אבות האומה.
