תורת חברון: פרשת השבוע ושיעורי הלכה מאת הגאון הרב דב ליאור שליט"א Rav Dov Lior

דברים לפרשת בשלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב לקראת ט"ו בשבט, בנושא "קדושת הארץ למצוותיה", יתקיים אי"ה מחר, יום חמישי ט' שבט בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.


פרשתנו ממשיכה לתאר את מהלך יציאת עם ישראל מארץ מצרים. אם היה מי שחשב שעם היציאה ממצרים סיימנו את ההתמודדויות עם אומות העולם, באה פרשת 'בשלח' ומתארת את מסע המלחמה של המצרים נגד עם ישראל, וסיומה בסוף הפרשה "ויבא עמלק", כדי להראות לנו שאומות העולם לא משלימות עם קיומה של האומה הישראלית.
פרעה אמר לבני ישראל "קומו צאו מתוך עמי", ומיד אחר כך חזר בו מדבריו. גם כורש ומלכים נוספים הצהירו דברים לטובת עם ישראל ולאחר מכן חזרו בהם. אולם יש הבדל עקרוני בין האיום המלחמתי של פרעה, ובין המלחמה שהיתה עם עמלק. כשפרעה חזר בו ורדף אחרי עם ישראל, הוא נתלה בנימוק מסויים. אמנם הנימוק לא היה נכון, אך הוא נתלה בו. לפי מדרש חז"ל, פרעה אמר : לקינו, נטלו את ממוננו, ושילחנום - מה זאת עשינו ? מדוע עשינו שטות כזאת ? למרות שבאותה שעה הוא נאלץ להסכים לשלחם, הוא חזר בו. היה לו נימוק לא צודק, אבל בכל זאת בעיניו זה היה נימוק.
אצל עמלק אין הדבר דומה. בסוף הפרשה נאמר "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". התורה אינה מביאה סיבה לכך שהוא בא להלחם עם ישראל. המלבי"ם מסביר, שלמלחמת עמלק בעם ישראל לא היתה אף אחת מהסיבות המקובלות בעולם למלחמת עם בעם. לא הצקה, לא פעולת גמול ולא בעיה של פרנסה גרמה לעמלק להלחם בישראל. לעם ישראל לא היה שיג ושיח עם עמלק בעבר, לכן למלחמת עמלק בעם ישראל לא היתה כל סיבה סבירה. הם התנגדו להופעת אורם של ישראל על במותי ההיסטוריה, ולכן גם לא ניתן היה לפתור את העימות בדרכי שלום. הרי היו ישראל יכולים לשלוח אליהם את אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שיפגש ויעשה עמם שלום. אלא שעם ישראל ידע שעמלק מתנגד לעצם קיומה של האומה, וזה גם נותן לנו את ההסבר למאמר האלוקי "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הרי במהלך הדורות היו הרבה עמים שלחמו בעם ישראל, ואף על פי כן לא נדרשנו למחות אלא רק את זכרו של עמלק.
הגרי"ד סולוביצ'יק מביא בשם אביו הגר"מ, שכל עם שדוגל בהשמדת עם ישראל מתוך שנאה יש לו דין של עמלק על כל המשתמע מכך.
את המציאות הזאת אנו רואים מול עינינו היום, כאשר לפעמים עמלק בא לידי ביטוי בעם זה ולפעמים בעם אחר. את העמלקים צריך למחות - למחוק את התיזה שלהם, למחוק את ההשקפה שלהם – את כל אלה שרוצים להשמיד את עם ישראל מתוך התנגדות לעצם קיומו של עם ישראל.
אין שום פתרון לבעיה הזו אלא ע"י התגברות הקדושה. ככל שעם ישראל יגביר את הופעת הקדושה בעולם, כך תזורז מחיית עמלק. על כך אומר ה'שפת אמת', שע"י שמירת שבת כהלכתה, מוקרנת קדושה בעולם, והעמלקיות הולכת ונעלמת.
עלינו לדעת שגם היום ההתנגדות של העמים, של הישמעאלים ותומכיהם, היא עבורנו מעין מלחמת עמלק. מלחמתם בנו אינה בגלל שטח זה או אחר, אלא שהם מתנגדים לעצם קיומו של עם ישראל. לכן זו בעיה שאין לה שום פתרון, ורק אם אנחנו נגביר את עוצמתנו הרוחנית נוכל להתגבר עליה. זה הדבר שכתוב אצל יעקב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" - אם הקול הוא קולו של יעקב - הצד הרוחני של עם ישראל, יתגבר ועם ישראל ישמור תורה ומצוות, ואז תהיה לו הזכות כלפי שמיא, וממילא ידי עשו לא ישלטו והקב"ה יחליש את שונאי ישראל.
נדע נאמנה שלא על ידי הידמות לתרבות שלהם, אלא על ידי הגברת כוחו של עם ישראל מבחינה רוחנית, הקב"ה יעזור לנו להחליש את הרשעות ולהגביר את הקדושה בעולם. כשאנו אומרים 'אתה בחרתנו', אנו מתכוונים לצד הערכי והרוחני שלנו. אין לנו ענין להשמיד או לנצל ולשעבד מישהו. יש לנו תרי"ג מצוות המחייבות אותנו מבחינה מוסרית. אם אנחנו נעשה את המוטל עלינו , הקב"ה יעזור לנו למחות את זכר הרשעות הזו שבעולם ואז נזכה לשלום אמת ולבטחון בארץ ובעולם כולו.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת בא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב לקראת ט"ו בשבט, בנושא "קדושת הארץ למצוותיה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ט' שבט בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

בפרשתנו בא לכלל סיום המהלך של יציאת מצרים. המהלך הזה כלל שידוד מערכות הטבע ע"י ההשגחה האלוקית, כדי לאלץ את המצרים לשלח את בני ישראל מארץ מצרים.
לפני צאתם של בני ישראל ממצרים ציווה הקב"ה אותם לקיים את קרבן הפסח, כדי להרחיקם מעבודה זרה ולהכינם לקבלת עול מלכות שמים.
המצווה הראשונה שנצטוו כלל ישראל כציבור עוד לפני מתן תורה היא זו שכתובה בפרשתנו, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". זו אינה הודעה לקונית בעלמא, אלא שלפי הרמב"ם ושאר מוני המצוות יש כאן ציווי מיוחד למנות את התאריך ע"פ הלוח העברי, להבדיל מהתאריכים שבהם משתמשים גויים אחרים. החודשים שאנו מונים הם לפי מהלך הלבנה, והשנים לפי מהלך השמש.
אנו רואים שכל הנושאים ההלכתיים שקשורים לזמן נקבעים לפי התופעות הטבעיות. היום מתחיל בצאת הכוכבים וכן השבתות והמועדים. חצות היום וחצות הלילה נמדדים לפי אמצע היום ואמצע הלילה. המועדים נקבעים ונקראים לפי עונות החקלאות: חג האסיף, חג הקציר וכדומה . הכל נקבע בהתאם לכוחות שההשגחה האלוקית מפעילה במציאות, עד כדי כך שאם קורה שפסח עשוי לחול לא באביב מעברים את השנה ומוסיפים עוד חודש.
השנה מתחילה בתשרי, כשרואים שינוי בטבע, עוצמת החום פוחתת והימים מתקצרים. אצל אומות העולם כגון הנוצרים, השנה מתחלפת באמצע החורף, כשאין כל שינוי בטבע. גם היום מתחלף אצלם בשעה שתים עשרה בלילה ללא כל קשר לשינוי בטבע. הכל נקבע באופן מלאכותי, בלי שום אחיזה במציאות.
קידוש החודשים הוא אחד מהתחומים שמסורים לבית הדין הגדול, לסנהדרין. ידוע שהסמיכה בוטלה בזמנו של הלל נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא . הראשונים שואלים: כיצד מתקדשים א"כ בזמננו החודשים והשנים? תשובתם, שאותו הלל הנשיא האחרון, לאחר שראה שהסמיכה עלולה להתבטל, קידש את החודשים ועיבר את השנים, עד לביאת הגואל וחזרת הסנהדרין אשר יוכלו לשוב ולקדש.
הרמב"ם אינו מתייחס למעשה הזה של הלל הנשיא האחרון, לא בפירוש המשניות, לא בספר המצוות, ולא ביד החזקה. קידוש החודש על פי הרמב"ם נעשה ע"י בני ארץ ישראל. בזה מביע הרמב"ם רעיון עמוק, שלציבור שיושב בארץ יש באופן פוטנציאלי סמכות לחדש את הסמיכה. לדעת רוב הפוסקים כל מערכת המשפט התורנית כיום היא רק מדרבנן - 'שליחותייהו קעבדינן'. איך יוכל להתקיים לעתיד לבא הפסוק "ואשיבה שופטייך כבראשונה", הרי בטלה הסמיכה? עפ"י הרמב"ם יש בכוחנו לחדש את הסמיכה, כאשר כל חכמי ארץ ישראל יקבעו את מי הם מסמיכים, ואז יוכל הוא להסמיך אחרים.
קידוש החודשים מתאפשר כאשר כל הציבור שיושב בארץ, על כל חכמיו, מסכים שביום פלוני יהיה ראש חודש. הרמב"ם בפירוש המשניות ל'בכורות' כותב, שאם ח"ו לא יהיו לפחות עשרה יהודים בארץ ישראל, שהם נקראים עדה, אזי לכל מערך המועדים לא יהיה תוקף. אותם עשרה יהודים שהיו בארץ, גם בתקופות הקשות שבהן היתה ארץ ישראל חרבה, בהסכמתם החילו את הקידוש לזמן הזה. בספר המצוות (מצוות 'עשה' קנג) כתב הרמב"ם : "ואנחנו אמנם נחשב היום, כדי שנדע היום שקבעו... בני ארץ ישראל... ועל קביעתם נסמוך ולא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא, והבן זה מאד . ואני אוסיף לך באור , שאילו היה אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת ,כיון שהבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ. הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".
נמצא שכל רצף התאריך וקביעת המועדים תלוי בישיבתנו בארץ. אילו לא היה עם ישראל בארץ לא היה דין של קידוש החודש. מכאן רואים, שהמצווה הראשונה שהקב"ה מצווה אותנו כעם, קידוש החודשים, תלויה בקיומה של האומה שהוא מותנה בהיותה בארץ.
יהי רצון שנזכה לכך שעם ישראל יתעורר לגאולתו ויחזור לארצו, ונזכה לקיים את מצוות קידוש החודשים כלכתחילה על ידי סנהדרין.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת וארא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשת 'וארא' עוסקת במהלכים האלוקיים שאילצו את המצרים לשלח את עם ישראל, אך בתוך הפרשה משובצות גם כמה הדרכות להתבוננות נכונה על ההתרחשויות שמסביבנו.
בתחילה משה רבנו מסרב שבעה ימים, כאשר הקב"ה שולחו להוציא את עם ישראל ממצרים. משה רבנו ידע שעם ישראל עדיין לא הגיע לכלל השלמות, שגלות מצרים היתה צריכה להביאו. לכן סבר משה כי עדיף שיגאלו בעוד זמן מה, עם כל הסבל הכרוך בכך, מאשר שיגאלו עכשיו ואח"כ יזדקקו לגלויות נוספות על מנת להגיע לשלמות. אולם ההשגחה האלוקית ידעה שאם הם יישארו במצרים זמן נוסף, כבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה. משום כך הקב"ה שולח את משה.
משה רבנו טען שצריך לשלוח את אהרון והזקנים, שהם טובים ממנו, ולא אותו. ה' נתן לו שני אותות. האות הראשון הוא המטה שנהפך לנחש, וכשאחז אותו בזנבו הפך למטה, דהיינו, הזנב הפך לראש.בזה רצה הקב"ה לרמוז לו ,שלפעמים יש להעמיד מנהיג על העם למרות שלא גדל בתוכו ולא היה מוכר, כל זאת בשל הסגולות הנפשיות של אותו אדם.
אח"כ אומר הקב"ה למשה, שאם לא יאמינו לשני האותות האלה, יבוא האות השלישי שהוא שונה מהשניים הראשונים אשר באו כדי לאמת את השליחות. באות השלישי ה' אומר למשה לקחת ממימי היאור, לשפוך על היבשה והם יהפכו לדם. אות זה לא בא לאמת את השליחות, אלא בא לומר שמי שיתחכם עם מהלך הגאולה, מהלך הגאולה עצמו יהפך לו לרועץ. ואכן כך באמת היה, שכל אלו שלא רצו להיגאל מתו בשלושת ימי האפילה ולא זכו לצאת ממצרים.
הדבר מודגש פעמיים בפסוק "וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאוֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" כדי לרמוז שכך הדבר אף לדורות עולם, שכשהקב"ה גואל את עם ישראל ויש אנשים שחושבים שזו אינה הגאולה, הקב"ה מעניש על כך. "והיו לדם ביבשת" - המים שנותנים חיות, אם הם לא מתקבלים על ידי מי שצריך, הם נהפכים לו לרועץ.
דוגמא לדבר אנו מוצאים בזמן המלכים, כשהיה רעב בשומרון. אחר מפלת חיל ארם היה ניתן להשיג חיטים ושעורים בזול. מי שלגלגו על כך נרמסו בזמן שהעם פרץ החוצה, וכך לא זכו לגאולה.
כך גם לדורות. כל מי שלא מאמין שזו גאולת עם ישראל ומתחכם, הגאולה כשלעצמה עלולה חלילה להיהפך לו לרועץ.
אנו מאמינים שגילויי ההשגחה האלוקית, שהשיבה את עם ישראל לארצו, אלו מהלכים אלוקיים ואל לנו להתחכם יותר מדי. יש להודות על מה שיש, וכל כמה שעם ישראל יהיה מוכן יותר וירצה יותר את הגאולה, אזי המהלכים יהיו מהירים וקלים יותר לעם ישראל.
אנו רואים זאת בכל שבע המכות שמוזכרות בפרשתנו, שעל ידן העניש הקב"ה את המצרים, כדי להמריץ אותם לשלח את ישראל וכן על מנת שיפיקו את הלקחים על ההשגחה. אין מקרה בעולם והכל תחת השגחת ה' על עם ישראל, בין אם מבינים ובין אם לא מבינים.
אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ בדורנו, ילך ויגדל, ילך ויתרחב, עד שנגיע לראות את הגאולה על כל מרחביה, ועם ישראל יתעורר לתשובה שלמה. המצב העכשווי הוא רק זמני. אם נהיה ראויים, יעשה הקב"ה כך שהמהלכים האלוקיים יתרחשו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה בקרוב לראות בישועת ה' על עמו ועל נחלתו.

------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ויחי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". על יעקב אבינו עברו כמה חלופות זמנים - הוא נרדף ע"י עשיו אחיו, סבל מלבן, ואח"כ באה צרת יוסף. רוב ימיו חי יעקב בהתגוננות. לעומת זאת, בשבע עשרה שנותיו האחרונות אמנם לא התגורר יעקב בארץ, אך חייו היו ללא דאגות פרנסה וללא איום כלשהו עליו או על משפחתו. כך היה יכול יעקב להקדיש את כל זמנו וכוחותיו לחינוך נכדיו וניניו.

יעקב אבינו חשש מהירידה למצרים, כפי שמעידה התורה בפרשת 'ויגש', כאשר אמר לו ה' "אל תירא מרדה מצרימה" – משמע שהוא פחד. יעקב חשש להשפעת הגלות וטומאת ארץ מצרים על הדורות הבאים. רק כאשר באה ההבטחה האלוקית "אנכי אעלך גם עלה" - שתי עליות, עליה פיזית ביציאת מצרים, ועליה רוחנית במעמד הר סיני, נרגעה המיית לבבו של יעקב. יעקב דאג לחינוך הילדים ורצה שידעו שהם מהווים את התשתית לבנין בית ישראל, ולא הסתלק מן העולם עד אשר ראה את צאצאיו הרבים הולכים בדרכו.

אכן חינוכו של יעקב הניב פירות, וכל בניו המשיכו בדרכו. במיוחד ניכר חינוכו של יעקב בבנו יוסף, ששהה עשרות שנים מחוץ לבית אביו לבדו בנכר ועמד בכל הנסיונות, הן בתחום המוסרי והן בתחום הממוני שבין אדם לחברו .

חז"ל דרשו , שלאחר שיעקב נתבשר שיוסף חי ואמר "אלכה ואראנו בטרם אמות", חזרה אליו רוח הקודש כנאמר "ותחי רוח יעקב". הוא צפה ברוח הקודש שיוסף 'מלך הוא ועומד בצדקו'.
יוסף אף השפיע מחינוכו הטוב על שני בניו מנשה ואפרים, שגדלו לבדם בסביבה של עובדי אלילים, בתוך התרבות העתיקה הקלוקלת של מצרים.
מנשה ואפרים זכו לשמש דגם לברכה שכל הורה מברך את ילדיו. יעקב אבינו אומר "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", כיון שחינוכם היה קשה יותר מחינוך שאר הילדים . מנשה ואפרים חיו בחברת בני נסיכים שראשם היה מלא בדברים בטלים, אך למדו תורה מיוסף למרות שכל יומו היה מלא בענייני המלוכה. לכן זו הברכה שכל הורה מברך את ילדיו, שאף אם יקלעו לחברה רעה, ימשיכו את דרך התורה של אביהם. זו האמת שעליהם לדבוק בה, למרות שהיא קשה.

יעקב אבינו לא הסתפק רק בשמירת הצביון, אלא החדיר במודעות של בניו שהימצאותם בארץ מצרים היא זמנית והם צריכים לחזור לארץ מכורתם, לארץ ישראל. לכן גם דרש שיקברו אותו בארץ ישראל מיד אחר מיתתו. הוא חשש שאם יקבר במצרים, הדורות הבאים יאמרו : 'הצדיק קבור במצרים, מדוע שנלך לארץ ישראל?!' היום אנו מכירים את התופעה שיהודים הגרים בארץ ישראל נוסעים להשתטח על קברי צדיקים בחו"ל, כל שכן שיש חשש שמי שכבר גר בחו"ל לא יחפוץ לעלות לארץ.

גם יוסף השביע את אחיו לפני מותו "פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" על מנת להחדיר לכל הדורות הבאים את הידיעה, ששהותם בגולה היא זמנית ומקומם האמיתי הוא בא"י.

לצערנו הרב יש כאלה שמסתפקים אם אחינו שאינם מתגוררים בארץ הם 'גולה' או 'תפוצה', כאילו מילת הקסם 'תפוצה' מתקנת את המצב. יהודי צריך לדעת , שגם אם מקומו כרגע בחו"ל, בשל אילוצים כלכליים או אחרים, מקום מגוריו הקבוע הוא בא"י.

אנו, תושבי א"י, צריכים להכין את התשתית לקלוט את מליוני אחינו מארצות הפזורה, מתוך ידיעה ברורה שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל. ההשגחה האלוקית נתנה לנו את הארץ הזאת כדי להחזיק בה, לבנות עליה, ולהכין את התשתית לקליטת אחינו מהגולה. ברור לכל, שלא ירחק היום בו הם יאלצו לעזוב את ארצות הנכר בגלל שנאת הגויים.
ומי יתן והדברים הללו יתרחשו במידת החסד ולא במידת הדין.

יהי רצון שנזכה להמשיך את דרכו של יעקב אבינו לשמור על ייחודנו, לשמור על חיי קדושה וטהרה, לשמור על ארצנו השייכת אך ורק לעם ישראל, ולהחיל ריבונותנו על כל מרחביה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ויגש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "התנהלות יוסף ואחיו לאור ההלכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.
בפרשתנו מסופר על כל מהלך האירועים עד ירידת יעקב ובניו למצרים .
יש להבין מדוע משך יוסף את כל הענין עד שהתוודע אל אחיו. וכי הוא לא ידע שאביו מצטער בכל רגע נוסף?!
אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם חלומות נבואיים, ואין ביכולתו לעשות שום פעולה אשר תשבש את התגשמות החלומות. משום כך רצה יוסף לגרום לכך שאביו יבוא אליו, לאחר שיאסר בנימין. ואולם כאשר אמר לו יהודה : "והיה כראותו כי אין הנער ומת", הבין יוסף שאין הכוונה כפשוטו שיעקב יבוא וישתחווה לו, ואז התוודע אל אחיו.
הכתוב אומר שאחיו נבהלו מפניו. עשרים שנה הם סברו שהצדק איתם במכירת יוסף, והנה יום אחד מתברר להם שהכל נבע מטעות יסודית. מעמד זה היה מאוד לא נעים עבורם. אף שיוסף היה הצעיר שבאחים, הם לא יכלו לעמוד בתוכחתו. חז"ל למדו מבהלת האחים מוסר השכל : 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה' - אם הם נבהלו מתוכחתו של אחיהם הקטן, איך נעמוד אנחנו בתוכחתו של הקב"ה ביום הדין!?
ההשגחה האלוקית סובבה את כל האירועים כך שבני ישראל ירדו למצרים. יעקב אבינו חשב שהוא רק יורד לראות את בנו וחוזר לארץ, אך לפני צאתו רמז לו הקב"ה במראות הלילה שמכאן ואילך מתחילה הגלות. הירידה לא תהיה בבחינת 'יום' אלא בבחינת 'לילה'.
עוד אמר הקב"ה ליעקב : "אל תירא מרדה מצרימה" - משמע שיעקב פחד מהירידה למצרים. הוא חשש לגורל הרוחני של נכדיו וניניו. בארץ ישראל כבר הושרשה הקדושה, אך מצרים היתה שיא טומאת ארץ העמים, כעין 'תרבות המערב' של היום. הקב"ה 'מרגיע' את יעקב באומרו "ויוסף ישית ידו על עיניך", ואכן יוסף דאג שכולם ישכנו בחבל ארץ נפרד, בארץ גושן, לא יחד עם המצרים.
יעקב אבינו גם דאג לשלוח את יהודה לפניו להקים בארץ גושן בתי אולפנא, תלמודי תורה ומוסדות חינוך, כדי שכל צאצאיו ילמדו להיות נאמנים לתורתם ולתורת אבותיהם. אין ספק שבכל אותן שבע עשרה שנה שיעקב חי במצרים הוא דאג, טיפל, חינך והשפיע על כל הצאצאים שכבר אז היו רבים מאד.
מכאן אנו לומדים, ששמירת ערכי החינוך אצל הילדים היא בסיסית ועקרונית לשמירתה של האומה. אכן חז"ל אומרים, שאחרי שיוסף ואחיו נפטרו חלק מהעם התחיל למעוד - יצאו מארץ גושן, הפרו את ברית המילה ועוד. עם זאת סייגים מסויימים כן היו להם - שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושיהם, ולא התחתנו עם גויים. היום לצערנו גם סייגים אלו אינם קיימים, ורבבות אחינו בגולה הולכים לאיבוד ע"י התבוללות בגויים. זהו כרסום גדול בקיומו הפיזי של עם ישראל.
יוסף עצמו שימש דוגמא לדורו ולדורות הבאים. לאחר שנמכר ע"י אחיו, היה בין הגויים עשרות שנים ובכל זאת שמר על קדושתו ועל יושרו. כאשר הודיעו ליעקב אבינו שיוסף חי נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם" - ששרתה עליו שכינה. יעקב היה בחברון וצפה ברוח קדשו, ואמר: "עוד יוסף חי" - מלך הוא ועומד בצדקו. להיות מלך בעל עמדת כוח כמעט בלתי מוגבלת ולא להסתאב במנעמי השלטון, ולא להיגרר לשחיתות וחוסר יושר, זהו נסיון קשה מאד. חז"ל אומרים שיוסף היה מלך במצרים שמונים שנה! בכל הזמן הזה היה נאמן וישר "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", למרות שהיה יכול להעביר חלק מהכסף לחשבונו הפרטי. יוסף הראה דוגמא של ישרות ומוסריות לדור הצעיר. כל צאצאי בני ישראל למדו ממנו וקיבלו כוח לעמוד ולשמור על צדקותם וישרותם גם בתוך חשכת הגלות.
התורה מספרת לנו גם על גדולת האחים, שהודו על האמת ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". הם הבינו שאין מקרה, ואם באים ייסורים על אדם עליו לחשוב מדוע הם באו, כדי שיתקן ולא יעסוק בהטלת האשמות על אחרים.
עלינו ללמוד ממעשי אבותינו וללכת בדרכם, כדברי חז"ל שצריך אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". מובא בשם ר' בונים מפשיסחא שאמר: איני חושש שבשמים יטענו עלי מדוע לא הייתי כמו אברהם אבינו, אלא מדוע לא הייתי ר' בונים. דהיינו : האם התאמצתי להיות מה שאני יכול להיות ? האם מלאתי את שליחותי, או שנתתי לזמן לעשות את שלו ?
כל אחד מאיתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו על מנת לקשור את עצמו לכלל ישראל, לקיים תורה ומצוות ולחנך את ילדיו ומשפחתו, ובזה להמשיך את מסורת אבותינו הקדושים, עד שנזכה לגאולתנו השלמה.

דברים לפרשת מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "התנהלות יוסף ואחיו לאור ההלכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ג' טבת (21/12) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.
הציבור מוזמן

פרשת מקץ היא הפרשה השנייה שהתורה מקדישה למעשיו של יוסף הצדיק.
ירידתו של יוסף למצרים וכל האירועים שאירעו לו הטביעו את רישומם בעת ההיא, וגם על כנסת ישראל בכל מהלך הדורות. ירידתו של יוסף למצרים נועדה להכשיר את הקרקע ולהכין את התשתית לקליטת בית יעקב, שממנו עתידה להתפתח האומה הישראלית. אכן בפרשת 'שמות' אנו רואים את ההכרה הראשונה בבני ישראל כעם מצד פרעה , כשאמר "הנה עם בני ישראל".
ההשגחה האלוקית סובבה כך, שיוסף ירד למצרים כדי שייעשה מושל ויאפשר את קליטת בני יעקב בזמן הרעב, לכלכל אותם, ולתת להם את האפשרות להכין את מוסדות התורה בארץ גושן.
לא פחות חשוב מכך, היתה ירידתו על מנת להוות דוגמא לדורות. יוסף היה לבדו בארץ מצרים, שהייתה שקועה באליליות ובתרבות של אותם הימים . אף על פי כן הוא הצליח לעמוד בצדקו בכל התחומים. בתחום המוסר - בניסיון שהיה לו עם אשת פוטיפר, וכן בישרות שבין אדם לחברו. כתוב "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" – יוסף הביא את כל ההכנסות ממכירת התבואה לבית האוצר של המלך ולא לקח לעצמו אפילו פרוטה. כידוע, יוסף היה משנה למלך פרעה, ולמעשה כל סמכויות השלטון היו בידיו במשך שמונים שנה (שספק רב אם היה כמותו בכל היסטורית העמים), כך שלכאורה היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אולם יוסף נהג בישרות ובנקיות כפיים. הוא עשה מלאכתו במסירות ובנאמנות למלוכה, ואת כל הכסף הביא ביתה פרעה. זו דוגמא לאדם בעל יראת שמים אמיתית, יראת שמים שבאה לידי ביטוי בישרות בתחום המוסר ובתחום הממון.
זהו לימוד לדורות, שכאשר יהודי נקלע לגלות בין הגויים, עליו ללמוד מהנהגתו של יוסף, לשמור בתוקף על אמונתו היהודית ולעמוד בכל הנסיונות.
ליוסף נולדו שני בנים במצרים. הם קיבלו חינוך יהודי שורשי, ללא בית ספר וללא תלמוד תורה. למרות עבודתו הרבה בענייני המלוכה, ואע"פ שהגיע בזמן לעבודה (ולא רק על מנת להחתים כרטיס) ולא פרש ממנה לפני סיומה, השכיל יוסף לחנך את בניו לתורה ומצוות. מן הסתם לימד אותם לפני העבודה ולאחר שחזר מהעבודה, כדי שידעו כיצד להתנהג ולא ילמדו מכל בני הנסיכים שסביבם. הוא החדיר לתודעתם מאיזו משפחה הם באים ולמה עליהם לשאוף. אכן זכו מנשה ואפרים, שבהם יברך כל הורה את בנו : "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", לאמר שגם אם חלילה יקלעו הילדים לסביבה רדודה וחלשה, ימשיכו את החינוך של אבותיהם. זו הדוגמא של יוסף לדורות.
יהי רצון שנשכיל כולנו ללכת בדרכו של יוסף בחינוך הבנים, שעם ישראל ישמור על עצמותו וקדושתו ואז נזכה לגאולה בקרוב בימינו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

דברים לפרשת וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל.
פרשת יוסף ואחיו נראית לנו לא ברורה. איך ייתכן שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך ייתכן שהאחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת ? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול, כמו אצל אומות העולם, אך ודאי לא לשבטי - יה.
אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נופלים מעט ממדרגתם הרוחנית הגדולה, צריך אביהם לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בוודאי לא התכוון להבליט את אישיותו, כפי שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.
אולם אחיו רצו לסלקו, מפני שחשבו שהוא מתנהג כלפיהם בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת 'בבא בתרא' ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.
הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם מתוך כך שרק הוא הראוי שממנו תצא האומה הנבחרת, כפי שאצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אולם יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים שאינם מקפידים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, ולכן כשהבהמה מפרכסת עדיין אסור להם לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי, אך לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מותרת למרות שהבהמה מפרכסת (אכן יוצא מכאן שיש לישראל דין קל יותר מאומות העולם בענין זה). האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל למרות שעדין לא ניתנה תורה, גם לקולא, אולם יוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נוח, ולכן המפרכסת אסורה להם.
את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה, כפי שאומרים חז"ל, שבגלל מכירת יוסף נהרגו עשרת הרוגי מלכות. חטאם נתן את אותותיו א"כ גם לאחר דורות רבים. מכל מקום, הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------