שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות תשובה והלכות ראש השנה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ב' אלול (24/08) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45).
הציבור מוזמן.
משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .
נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס , לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .
חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. הח"ח ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.
אם תשאל השאלה לגבי התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נלע"ד שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.
לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.
יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.
דברים לפרשת ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
דברים לפרשת עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.
הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.
לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.
הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.
ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.
זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.
מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.
כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.
בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.
יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.
דברים לפרשת ואתחנן, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בשבת זו אנו מתחילים סדרה של שבע שבתות, הנקראות 'שבע דנחמתא', בהן תיקנו חז"ל לקרוא הפטרות שאינן שייכות לפרשת השבוע אלא לענייני דיומא. בימי 'בין המצרים' קראנו ב'ירמיה' וב'ישעיה', שהתנבאו על חורבן וגלות, אם עם ישראל ימשיך בהידרדרות המוסרית. לאחר תשעה באב אנו מתחילים בפרקי הנחמה של ישעיה הנביא עד ראש השנה.
עלינו להבין מה מועילה נחמה. כאשר עם ישראל סובל גלות, צרות, חורבן ושמדות, הרי יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והיגון שבאים כתוצאה מהייסורים הקשים, בין לאדם בתור פרט ובין לכלל ישראל.
כשנתבונן נראה שיש בזה דבר עמוק. כשלאדם פרטי אירע אסון, והוא מיצר על כך שנשאר לבד, מנחמים אותו כשמספרים לו על מעלותיו של הנפטר, והוא יכול להמשיך את דרכו. דברים אלו מחזקים אותו ונותנים לו גיבוי באופן שהוא יכול לספוג את הייסורים והכאב שישנם בפרידה מנשמה יקרה, ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים.
עם ישראל, אחר שעבר מאורעות קשים שאף עם לא עבר - ייסורים גלות ושואה, זכה להכריז על עצמאות בארץ ישראל שלוש שנים לאחר שכבו כבשני אושוויץ. בזה מתגלה גודל השגחת ה'. למרות כל החולשות, הפילוגים וחילוקי הדעות, עם ישראל חי, מתקבץ לארץ ישראל ומקים מדינה עם כלכלה יציבה ב"ה.
אנו אמנם מוקפים אויבים שיום יום רוצים לפגוע בעם ישראל, אך הם אינם מצליחים מפני שהקב"ה מסכל את עצתם. מתקיים בהם הפסוק "וסכסכתי מצרים במצרים", והם הורגים זה בזה. הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם ואינם מותירים זמן להתנכל לעם ישראל.
פרקי הנחמה מזכירים לנו את מאמר חז"ל במסכת 'יומא', לפיו תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילה 'האל הגדול הגיבור והנורא'. דניאל וירמיהו שהיו בזמן החורבן השמיטו מתפילתם את המילים 'הגיבור והנורא', לא מפני שלא האמינו, שהרי בתורה כבר מופיע שמשה אמר 'הגיבור והנורא' בתפילתו, אלא שלא יכלו להזכיר זאת בתפילה משום שהציבור לא היה מסוגל להבין היכן גבורותיו והיכן נוראותיו של הקב"ה אם המקדש חרב והארץ שממה, ועם ישראל מושפל עד שאול תחתית. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו, שעצם העובדה שכבשה אחת יכולה להתקיים בין שבעים זאבים, בזה ניכרות גבורותיו ונוראותיו.
כך עלינו להרגיש כשאנו מתחילים לקרוא את שבע דנחמתא. עברנו חורבנות, צרות וייסורים, ועד היום אנו סובלים מהאיומים של הרשעים מסביב. הנחמה היא, שלמרות כל הצרות, עם ישראל חי וקיים. אנו זוכים לחנך את ילדינו לתורה ומצוות, ולקיים את יישוב הארץ, למרות החולשות מבפנים, וההתנכלויות מבחוץ. כשרואים את גודל השגחת ה' מבינים את הנחמה. נמצא שהנחמה אינה מילים בעלמא, אלא פקיחת עיניים וראיית גודל השגחת ה'.
בהכנסנו אל 'שבע דנחמתא', אנו מתפללים שהקב"ה ינחם את עמו, ונזכה לתקן את עצמנו עד שנזכה לגאולה השלמה שהובטחה לנו מפי הגבורה, בקרוב בימינו, אמן.
דברים לפרשת בלק, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
במסכת 'בבא בתרא' דנה הגמרא מי היו כותבי הספרים בתנ"ך, ולגבי פרשת 'בלק' אומרת הגמרא: "משה רבנו כתב ספרו ופרשת בלעם".
נשאלת השאלה : מה המיוחד בפרשה זו, הרי משה רבנו ע"ה כתב את כל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'? אומר רש"י, שפרשת בלק איננה עוסקת בציווים אלוקיים לעם ישראל או בהתרחשויות שארעו לעם ישראל. יש כאן מעין יציאה מתוך מחנה ישראל, והתבוננות במתרחש במואב, במדין ובשאר העמים שמסביב - מה הם זוממים, מה הם חושבים, ואיך הם רואים את עם ישראל ?
בלעם היה התיאולוג של העולם הקדמון. הוא ישב בפרס או בעירק, והיה ראש הקתדרה שם, קוסם ומכשף. מצד עצמו הוא לא היה נביא, רק מצד מעלתן של ישראל הקב"ה עשה אותו נביא. הוא ברך את עם ישראל וכל נבואותיו מתמקדות בעליית קרנם של ישראל, מזמן הכניסה לארץ בזמן יהושע בן נון ועד כינון מלכות ישראל בימי שאול ודוד. נבואותיו מתפרשות גם לעתיד לבוא, עד שהוא רואה את מלכות דוד חוזרת עם המשיח שיבוא בסופו של דבר, והשפעתה על העולם כולו.
שלש פעמים הוא מתנבא, בנוסף לפעם הרביעית שהיא לא כתשובה למלך מואב. הנבואה הראשונה, כשהוא רואה את ישראל "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המפרשים מסבירים, שהוא מתאר את עם ישראל כשונה מכל העמים בתוכן החיים שלו, במגמה שלו, במנהגיו, בשאיפותיו, ובכל הווי החיים שלו .
לאחרים אין ערכים עליונים והכל מתמקד אצלם בענייני חומר, ואין הבדל באיזו שפה הם מדברים. לכל העמים יש הווי תרבות זהה במהותו, אע"פ שהוא שונה בפן החיצוני שלו.
הנצי"ב מסביר את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כך : "הן עם לבדד" – אם עם ישראל ישמור על תרבותו ועל ייחודיותו, אז - "ישכון", ישב לבטח, וגם אומות העולם יכבדו אותו. רעיון זה הפוך ממה שאומרים, שעם ישראל צריך להתערב עם הגויים כדי לצמצם את האנטישמיות נגדו. האמת הנכונה היא, שרק אם נשמור על ייחודנו ונצמד לתפקידנו האלוקי להיות לברית עם לאור גויים, להודיע את מציאות ה', הגויים יכבדו אותנו. אבל "ובגויים" – אם עם ישראל יתקרב לגויים ויחקה תרבויות נכר, ממילא "לא יתחשב" - הגויים יזלזלו ולא יתחשבו בו.
לצערנו אנו רואים שהאנטישמיות היום גואה בעולם. ככל שעם ישראל ינסה להידמות לגויים, גלי האנטישמיות יגברו. מצד מסויים יש בזה דבר חיובי, שכך נדחים ישראל ולא מתערבים בגויים. כשעם ישראל לא מבין בעצמו, באים גלי השנאה ומרחיקים אותו מהגויים. עלינו לשמור על ייחודנו, על תרבותנו, ועל קדושת החיים שלנו. כמובן שבענייני מסחר אפשר להתקשר עם כל העולם, אך לא בתרבות, במאווים ובשאיפות.
כל שנאת אומות העולם אלינו היא בגלל שאין אנו הולכים בדרכה של תורה .כך גם נאמר בספר 'תהילים' , שבמצרים הקדומה רצו בני ישראל להידמות למצרים - "הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו". יעקב אבינו רצה שבניו יגורו בארץ גושן לבל יתערבו בגויים, אך הם רצו שלא להיבדל ולכן יצאו מארץ גושן, וכתוצאה מכך גברה השנאה כלפיהם.
יהי רצון שעם ישראל ידע ללכת בדרכו של משה רבנו שהנחיל לנו את יסודות התורה, שרק על ידה נזכה לשלום ולביטחון .
דברים לפרשת חוקת, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בפרשת 'חוקת' יש מעבר מהשנה השנית ליציאת מצרים, אל שנת הארבעים, לאחר שלושים ושמונה שנים בהן לא היו אירועים מיוחדים. כל זאת החל בניסן של שנת הארבעים,שאז באו מדבר סיני, עד חודש אדר שלאחר מכן, בו נפטר משה.
שנת הארבעים, כפי שכותבת התורה, היא שנת הסתלקותה של מרים, שבעקבותיה לא היו מים לעדה. מסבירים המפרשים שמניעת מי באר מרים לא היתה כעונש אלא כפעולה חינוכית, להרגילם לחיים בדרך הטבע. במדבר בני ישראל חיו בצורה ניסית - ירד להם מן בכל יום, בארה של מרים סיפקה להם מים, וענני כבוד היו סוככים עליהם מפני חום השמש. ההשגחה האלוקית רצתה להרגילם לחיים בדרך הטבע, כדי להכינם לחיים בארץ ישראל.
בגלל חוסר המים אירעה פרשת 'מי מריבה', בה הגיע משה רבנו לכלל טעות וכעס. נחלקו המפרשים בהבנת חטאו של משה רבנו.
הנצי"ב בפירושו לתורה אומר, שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל כיצד יש לבקש מהקב"ה גשם בזמן בצורת - הזקן שבחבורה אומר דברי כיבושין ומוסר והציבור עומד בתפילה . כל סדרי התפילות והתעניות בזמן עצירת גשמים מפורטים במסכת 'תענית'.
כיון שבארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים" ועיניהם של ישראל תמיד לשמים בצפייה לגשם, היה צריך משה רבנו להדגים להם כיצד מתפללים ומתחננים לה' בשביל הגשם. אך כיון שבני ישראל הכעיסו אותו בא לכלל טעות, היכה בסלע ויצאו מים.
לכתחילה משה רבנו היה צריך ללמדם להתפלל והמים היו אמורים לבוא בצורה טבעית, על ידי גשמים או על ידי התגברות נחל כלשהו, ובכל אופן לא על ידי הכאה בסלע. בשל טעות זו נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ.
הנהגתו של משה רבנו היתה למעלה מן הטבע – "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אך עם ישראל רצה הנהגה בדרך הטבע, ולכן הם גם שלחו את המרגלים. אילו ההנהגה היתה בדרכו של משה, לא היו זקוקים כלל לאמצעי מלחמה, אך הם לא רצו לחיות במתח רוחני כל כך גבוה, ולכן מידי פעם התלוננו בני ישראל "למה העליתונו מארץ מצרים" לספירה גבוהה כל כך, שקשה לנו לעמוד בה. משום כך לא זכו שמשה רבנו ינהיג אותם בארץ ישראל.
בדורנו אנו זקוקים ביותר להרבות בתפילה וזעקה לנוכח המצב הקשה בו נתון עמנו, מאויבינו מבחוץ והחלושים מבית. והלוואי שנתאמץ בתפילה לבטל את הגזירות והשם ישמע את קולנו ויוציאנו למרחב במהרה בימינו.
דברים לפרשת שלח לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בס"ד
ידידים ובוגרים יקרים
קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע - שלח לך
פרשתנו עוסקת באחת המעידות הקשות שהיו לעם ישראל במדבר, מעידה שהטביעה את חותמה על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אנו רואים שהתורה התייחסה לחטא המרגלים בצורה הרבה יותר חמורה מאשר אל חטא העגל. חורבן בית ראשון ושני, פיזור האומה והייסורים הקשים כולם באו בעטיו של חטא המרגלים.
מה היתה הסיבה לחטא ומדוע הוא כל כך חמור? חז"ל אומרים שהיתה למרגלים נגיעה אישית. במדבר הם היו נשיאים, אך ידעו שכאשר יבואו לארץ ירדו מגדולתם. הם הלבישו את התנגדותם במסווה של צדקות. הם אמרו שבמדבר יש דגן שמים, מים, ענני כבוד, ואפשרות בלתי מוגבלת לעסוק בתורה, ולעומת זאת בארץ יהי' צורך לעסוק בחקלאות כדי שיהיה אוכל ופרנסה, וגם חששו לביטול תורה. הם לא הבינו שהקב"ה רוצה שעם ישראל יחיה דווקא בארץ, יהיה עם חקלאי, ויתעסק בקדושה בכל תחומי החיים החומריים, על מנת להעלותם ולרוממם.
בגלל הנגיעה הזו נפל עליהם פחד, ולכן אמרו "אפס כי העם". אומר הרמב"ן, שבאמרם כך שללו את היכולת של העם לעמוד במערכה נגד שבעת העממים. אחר כך הרחיבו עוד ואמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - הרגישו בעצמם חולשה כנגד העמים.
התורה מבליטה את מעשיו של כלב בן יפונה ולא את אלו של יהושע בן נון,מפני שאם יהושע בן נון היה מוחה בפני העם היו אומרים שעושה זאת מפני שהוא תלמידו של משה ורוצה לרשת את המנהיגות. מפי כלב נשמעים הדברים משכנעים יותר.
כלב ידע שהכניסה לחברון כרוכה בסיכון ,ומטעם זה חברו לא נכנס, אך הבין שאם עם ישראל לא יכנס לארץ הסיכון כפול ומכופל כי אין קיום לאומה מחוץ לא"י. הרמב"ם כותב בספר המצוות , מצוות עשה קנ'ג, שאי אפשר להעלות על הדעת חלילה שיהודים יעדרו מארץ ישראל, שהרי הקב"ה הבטיח שלא ימחה אותות האומה. מעמדם של ישראל במדבר נבע משאיפתם להיכנס לארץ, אך אם לא יכנסו בדורו של יהושע בן נון העם כולו יהיה נתון בסכנה ולא יהיה קיום לאומה. נמצא שכלב לקח סיכון קטן כדי למנוע סיכון גדול מאוד.
כלב התחזק מההשתטחות על קברי האבות, ונטל את העוז והגבורה לומר שגם אם בדרך הטבע לא נראה שנוכל לכבוש את הארץ, עלינו לדעת שהקב"ה עימנו. כלב הבין שאין ציווי בתורה שאנו לא מסוגלים לקיים, אע"פ שיש מצבים קשים ביותר. הקב"ה אינו מצווה ציווי כדי להכשיל בזדון ח"ו. לכן אומר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
הרב חרל"פ כותב בספרו 'מי מרום', שבדורנו ,עוד מלפני עשרות שנים, הנקודה המרכזית היא מצוות יישוב ארץ ישראל. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה, לכן מצווה זו היתה רדומה, מפני שלא היתה לנו היכולת לקיימה. בדורנו הקב"ה מעיר את ליבות עם ישראל, וההתעוררות לשיבת ציון הולכת וכובשת יותר ויותר רבדים בעם ישראל. ומכיון שזו הנקודה העיקרית, אומות העולם מתנכלים לעם ישראל בעיקר בנקודה זו. עד כדי כך גדולה ההתנגדות עד שנשיא של המעצמה הגדולה מעסיק את עצמו בכל בית או מרפסת שנבנים ביהודה ושומרון. הם יודעים שתפקידם למנוע את שיבת עם ישראל לארצו, ואע"פ שאינהו לא חזו - מזלייהו חזו.
לצערנו הרב יש גם חלושים בתוך עמנו, החושבים שאם נתרפס לפני המחבלים נשיג שלום. עלינו להבין שעם המחבלים אין שלום, לא היה שלום, ולא יהיה שלום. הם שונאי שלום כמו שאומר דוד המלך "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אשרינו שהקב"ה מסכסך בינם לבין עצמם, כדי להחלישם וכדי למנוע מהם לפגוע בעם ישראל.
אנו מקווים שלא ירחק היום שהקב"ה ידביר את כל שונאינו, יסלק את אויבינו, ונזכה לנקיונה של ארצנו. אנו נמשיך בבנין התורה ויראת השמים, בהרחבת הישובים, בבנין ישובים חדשים, ובתיקון חטא המרגלים. בזה יקיץ הקץ על הגלות, ועם ישראל יוכל לשכון לבטח בכל מרחבי ארצנו בקרוב בימינו, אמן.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
David Wilder דוד וילדר
Exec Dir: Eretz.Org
p:(+972) 52-429-5554 | p: US: +1-347-725-0325 | e:david@davidwilder.org | w:www.davidwilder.org | a: Beit Hadassah, Hebron בית הדסה, חברון 90100
Breaking the Lies - שוברים שקרים
דברים לפרשת בהעלותך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע - בהעלותך
פרשתנו עוסקת בתאור מהלכי עם ישראל במדבר, ומתמקדת בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים. בשנה זו החל המסע הראשון לכיוון ארץ ישראל, ביום כ' לחודש אייר.
לפני כל מסע היה משה רבנו אומר 'קומה ה' ויפוצו אויבך' , וכשנחו היה אומר 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל'.
חז"ל אומרים ששני פסוקים אלו, שתחילתם 'ויהי בנסוע הארון' 'ובנחה יאמר', לא כתובים במקום שבו היו צריכים להיכתב, שהרי לפני כן כתוב בפרשה 'ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים'. דבר נוסף המיוחד בפסוקים אלו, שהם מתוחמים בספר התורה ע"י נ' הפוכה, לומר שאין זה מקומה של הפרשה, אלא שנכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, שלא תהיינה שתי פורעניות סמוכות בתורה, ולא יראה כאילו עם ישראל נשתרש בחטא. יש מחלוקת בין הראשונים מהן שתי הפורענויות, אך לכל שיטה כדאית לה היו כאן חולשות.
נשאלת השאלה: מדוע השתמשה התורה דווקא בהיפוכי האות נ' ? ניתן להסביר זאת על פי מאמר במסכת 'ברכות'. בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים את המזמור 'אשרי', שבנוי לפי סדר הא"ב, ומורה על החוקיות שישנה בעולם. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בפסוק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון' , המראה שההשגחה האלוקית מספקת מזון למיליארדי נבראים בכל העולם כולו, אע"פ שכל אחד אוכל בשעה אחרת ומזון אחר שנותן לו את החיות. במזמור זה אין פסוק המתחיל באות נ' , מפני שהיא מסמלת את נפילתו של עם ישראל. כך גם נאמר בנביא 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'.
זה ההסבר גם לאותיות נ' ההפוכות. הנפילה, הגלות, המצב הקשה בו עם ישראל נמצא, הוא מצב זמני וחולף. אנחנו מאמינים שהתחילה הגאולה השלישית ועם ישראל חוזר לארצו. כל דבר שאינו במקומו הטבעי, מוכרח בסופו של דבר להתיישר ולהתייצב במקומו.
התורה רמזה לנו שנפילתם של ישראל, כפי שהיה בלכתם במדבר ובמשך הדורות, אינו מצב טבעי שישאר לנצח, אלא עם ישראל יספוג את הייסורים שיזככו אותו, והוא יתרומם וישוב בתשובה.
מה אנו למדים מכך לדורנו?
לפעמים אדם יכול ליפול בייאוש , כשהוא רואה מעידות קשות בהנהגת המדינה, במערכת החינוך, בהתנהגות החברה ועוד. מי שאינו מאמין בחוסנו הפנימי של עם ישראל, עלול ליפול ח"ו בחולשת הדעת ולחשוב שכך יהיה לעולם, ומי יודע לאן עוד עתידים אנו להידרדר. לכן באה התורה האלוקית לרמוז לנו, שמעידתם ונפילתם של ישראל הן תופעות זמניות וחולפות. אנו מאמינים שהקב"ה בחר בעם ישראל שבשורשו הוא טוב, ונפילותיו וחטאיו נגרמים ע"י משפיעים חיצוניים מאומות העולם, שיש חלשים מבני עמנו שנגררים אחר פיתויים אלו. אולם לבסוף עם ישראל יתיישר, כמו שהאות נ' ההפוכה היא במצב לא טבעי שלא יכול להמשך לעולם. התורה עצמה הבטיחה שעם ישראל ישוב בתשובה, ואף הרמב"ם כתב זאת להלכה בהלכות תשובה, ומה שהרמב"ם מביא להלכה - כך יהיה. לכן אל ייפול לב המאמין גם כשהוא רואה חולשות גדולות. ההתעלות תבוא מהציבור למטה, ואז עם ישראל יתעורר ויכיר את ערכו, יכיר בקישורו לארצו, ומתוך כך גם יבוא להכרת אלוקי ישראל ולהדבקות בתורת ישראל.
יהי רצון שמהלכים אלו יבואו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה לכך בקרוב בימינו, אמן.