פרשתנו מתחלקת לשני נושאים מרכזיים. הנושא הראשון הוא חנוכת המשכן שהחלה בכ"ג אדר והסתיימה בר"ח ניסן, ע"פ מסורת חז"ל. הנושא השני הוא איסור מאכלות אסורות.
בנושא מאכלות אסורות דרשו חז"ל שאדם מישראל שאוכל אותם הוא מאבד את השכל הישר היהודי, "ונטמאתם בם" דרשו חז"ל "ונטמתם בם". מי שאוכל דברים אסורים אין לו השכל הישר של צאצאי אברהם אבינו והוא יכול לחוס על אויבים במקום שצריך לרחם על יהודים, זה בתור עונש על שעיקם דרכו.
נושא זה מופיע בספר ויקרא כיון שבעלי חיים ועופות, במצבים מסוימים, מטמאים, ואלו דינים השייכים לטומאת מקדש וקודשיו.
בסיום חנוכת המשכן קרה אסון גדול לעם ישראל. נדב ואביהוא בני אהרן הקריבו אש זרה אשר לא צוה ה', ונענשו במיתה. אירוע זה היה אמור לשבש את שמחתם של ישראל ביום חנוכת המשכן והשראת השכינה.
כאן לימדה אותנו ההשגחה האלוקית כיצד עלינו להתנהג במצבים שאור וחושך משמשים בעירבוביא.
יש מחלוקת תנאים לאן הכניסו נדב ואביהו את האש, האם למזבח החיצון, או למזבח הפנימי, ולכל שיטה כדאית לה היתה זו טעות. הם רצו לעלות בהשגת חכמת האלוקות לא באופן הדרגתי אלא בקפיצה. היה להם להט לדבקות אלוקית.
תנא אחד אומר שהם נכנסו למקדש שתויי יין. מסביר רבי יונתן אייבשיץ, שאין הכוונה שהם ממש שתו יין, הרי חתן ביום חתונתו צם כדי לשמור על צלילות דעתו, וזו היתה חתונה של כלל ישראל. וכי אלו שהיו אמורים להנהיג את הדור לאחר משה ואהרן, יתנהגו בקלות ראש כזאת כמו שתיית יין העלולה לשבש את צלילות דעתם!?
אלא "שתויי יין" הכוונה שהם היו בבחינת 'שיכורים' מרוב להט ודבקות רוחנית. הם ניסו להשיג השגות רוחניות באופן לא הדרגתי, אלא בפעם אחת. נפשם נדבקה בעולם העליון והם לא יכלו לחזור לגופם, כיון שלא הכינו את עצמם לכך, שלא כמו רבי עקיבא שנכנס לפרדס ויצא בשלום.
לאחר מותם, אמר משה רבנו לאהרן "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן". מה היה במילים אלו של משה רבנו כדי להפיג את עוצמת הכאב וצער האסון באובדן שני בניו דוקא ביום של שמחה?
משה רבנו אומר "הוא אשר דבר ה'" למרות שלא היה דיבור מפורש, מפני שלפעמים גילויי ההשגחה האלוקית בעולם נחשבים כדיבור. "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" - אל תחשוב שמיתת שני בניך היתה לריק. התועלת שתצמח מכך היא שכל הקרובים אל המשכן, במיוחד הכהנים העובדים, יהיו בחרדת קודש, ויזהרו במקדש וקודשיו. כלל ישראל יראו עד כמה מקום זה מכובד ומקודש, עד שאפילו קדושי ה' ששגגו במשהו נענשו, כל שכן שכל העם צריך להזהר בו מתוך חרדת קודש.
אנו לומדים מכך שגם בדורנו, שאור וחושך משמשים בעירבוביא, מצד אחד מתרחשת לעינינו שיבת ציון, עם ישראל חוזר לארצו, למרות ההתנכלות של הרשעים. ומצד שני עם ישראל סובל מהאויבים מבחוץ, ומהחולשות הגדולות מבפנים. במצב כזה אדם יכול ליפול ביאוש ובחולשת הדעת ולא יודע איך לעכל דברים אלו.
אלא שדרכו של עולם, כל זמן שלא הגיע התיקון השלם, גם לדברים משמחים מתלווים ייסורים קשים, אך אין זה פוטר אותנו מלהודות על הדברים החיוביים שבכל זאת מתרחשים.
יהי רצון שעם ישראל יידע ויתנהג בדרכה של תורה בשמירת קדושת החיים היהודיים, ואזי תחזור אליו גם השפיות האיתנה והטבעית התואמת את רוח ישראל סבא ונזכה לראות בישועת ה' השלמה על עמו ונחלתו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
