דברים לפרשת ניצבים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט""א


בשבוע הבא ביום חמישי ד' תשרי (17/09) בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בהלכות סוכה וארבעת המינים, ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

הציבור מוזמן.

            

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.

אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?

בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?

בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.

לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות - זו בחינת השירה שבתורה.

 

הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.

אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.

האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.

למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.

גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.

יהי רצון שנזכה  כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

 

 

 

 

 

הרב שליט"א עם ספר התורה שקיבל מתושבי הקריה, בביתו בשכונת "בית אורות" ביחד עם הרב דני איז'ק ראש ישיבת "בית אורות"

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 


דברים לפרשת שופטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


הערב בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב לקראת הימים הנוראים, ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

          

 

בפרשיות הקודמות משה רבנו לימד והדריך את עם ישראל לגבי דברים הנוגעים להתנהגות היחיד. בפרשתנו הוא מתמקד בנושאים הקשורים לכלל ישראל : מערכת המשפט, סמכויות בית הדין הגדול, פרשת מינוי מלך, ומצוות השייכות לניהול מערכות המלחמה של צבא ישראל.

הפרשה פותחת במינוי שופטים, באכיפת החוקים ובעשיית משפט צדק. כל אדם מישראל שמופיע לפני בית דין צריך לדעת נאמנה שיזכה למשפט צדק, ולא יחשוש לעיוות דין ועשיית עוול. מערכת משפטי התורה מבוססת על חוקים קבועים שאינם משתנים במשך הזמן, ואשר מגמתם היא להוציא את הצדק והיושר לאור עולם.

בהמשך הפרשה מופיעים חוקי המלוכה. התורה נתנה סמכות למלך לחוקק חוקים לצורך הזמן בהתאם לנסיבות, על מנת לארגן את סדרי החיים לטובת הציבור ושלומו באותו זמן. במידה מסוימת, משפטי המלוכה משלימים את החסר מבחינה חוקית באותו דור.

בתפילת 'שמונה עשרה' שאנו מתפללים כל יום, תקנו חז"ל את ברכת 'ואשיבה שופטיך', אשר בה אנו מבקשים "והסר ממנו יגון ואנחה". זוהי התפילה היחידה אשר בה מופיעה בקשה כזאת  להסרת יגון ואנחה. ביטוי זה לא נאמר אפילו בתפילה ל החזרת מלכות ישראל ובניין המקדש.

הסיבה לכך היא, שבמדינה שבה מערכת המשפט  מעוותת ומושחתת, אזי האזרח הפשוט מרגיש על כל צעד ושעל ובכל אורחות חייו את העיוות והשחיתות, ומציאות כזאת ממלאת אותו ביגון ואנחה. לעומת זאת, גם בזמן שאין לנו שלטון משלנו, אך מערכת המשפט פועלת בהגינות, החיים השוטפים מתנהלים כתקנם, כפי שהיה בימי רבי יהודה הנשיא ידידו של אנטונינוס השליט הרומאי.

בפרשת עגלה ערופה, כשנמצא הרוג שאין ידוע מי הרגו, זקני בית הדין צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". שואלים חז"ל : וכי יעלה על הדעת שזקני בית הדין שופכי דמים הם? ה'בבלי' מסביר, שהכוונה בכך היא לומר שהם לא מנעו מהנהרג אוכל וליווי , וממילא הם אינם אשמים במה שנגרם לו.  ה'ירושלמי' מבאר שהכוונה כאן היא, שבית הדין מכריזים שהם לא עיוותו את הדין ולא הביאו לשחרורו של האיש שאולי בצע את הרצח הזה.

מכאן אנו לומדים שמערכת המשפט צריכה להפעיל את סמכותה ולהרתיע רוצחים פוטנציאלים. בשום פנים ואופן אסור לה לשחרר מחבלים מתוך שיקולים צדדיים, ובודאי לא לשם 'מחווה'. הפתרון היחיד לבעיית המחבלים הוא יישובם בארצות מוצאם!            

יהי רצון שנזכה שעוד בימינו יתקיימו דברי הנביא  "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה , ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

 

 


דדברים לפרשת ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


שיעורו החודשי של הרב לקראת הימים הנוראים, יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ה' אלול (20/08) בשעה 20:00 ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

        

 

משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .

נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס ,לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .

חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. הח"ח ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.

אם תשאל השאלה לגבי  התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נלע"ד שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש, למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.

לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.

יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 


דברים לפרשת עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


     

 

בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.

הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.

לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה,  כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.

הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.

ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.

זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.

מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.

כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.

בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.

יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.

דברים לפרשת ואתחנן, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



בשבת זו אנו מתחילים סדרה של שבע שבתות, הנקראות 'שבע דנחמתא', בהן תיקנו חז"ל  לקרוא הפטרות שאינן שייכות לפרשת השבוע אלא לענייני דיומא. בימי 'בין המצרים' קראנו ב'ירמיה' וב'ישעיה', שהתנבאו על חורבן וגלות, אם עם ישראל ימשיך בהידרדרות המוסרית. לאחר תשעה באב אנו מתחילים בפרקי הנחמה של ישעיה הנביא עד ראש השנה.

עלינו להבין מה מועילה נחמה. כאשר עם ישראל סובל גלות, צרות, חורבן ושמדות, הרי יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והיגון שבאים כתוצאה מהייסורים הקשים, בין לאדם בתור פרט ובין לכלל ישראל.

כשנתבונן נראה שיש בזה דבר עמוק. כשלאדם פרטי אירע אסון, והוא מיצר על כך שנשאר לבד, מנחמים אותו כשמספרים לו על מעלותיו של הנפטר, והוא יכול להמשיך את דרכו. דברים אלו מחזקים אותו ונותנים לו גיבוי באופן שהוא יכול לספוג את הייסורים והכאב שישנם בפרידה מנשמה יקרה, ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים.

עם ישראל, אחר שעבר מאורעות קשים שאף עם לא עבר - ייסורים גלות ושואה, זכה להכריז על עצמאות בארץ ישראל שלוש שנים לאחר שכבו כבשני אושוויץ.  בזה מתגלה גודל השגחת ה'. למרות כל החולשות, הפילוגים וחילוקי הדעות, עם ישראל חי, מתקבץ לארץ ישראל ומקים מדינה עם כלכלה יציבה ב"ה.

אנו אמנם מוקפים אויבים שיום יום רוצים לפגוע בעם ישראל, אך הם אינם מצליחים מפני שהקב"ה מסכל את עצתם. מתקיים בהם הפסוק "וסכסכתי מצרים במצרים", והם הורגים זה בזה. הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם ואינם מותירים זמן להתנכל לעם ישראל.

פרקי הנחמה מזכירים לנו את מאמר חז"ל במסכת 'יומא', לפיו תקנו אנשי כנסת הגדולה  לומר בתפילה 'האל הגדול הגבור והנורא'. דניאל וירמיהו שהיו בזמן החורבן השמיטו מתפילתם את המילים 'הגבור והנורא', לא מפני שלא האמינו, שהרי בתורה כבר מופיע שמשה אמר 'הגבור והנורא' בתפילתו, אלא שלא יכלו להזכיר זאת בתפילה משום שהציבור לא היה מסוגל להבין היכן  גבורותיו והיכן נוראותיו של הקב"ה אם המקדש חרב והארץ שממה, ועם ישראל מושפל עד שאול תחתית. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו, שעצם העובדה שכבשה אחת יכולה להתקיים בין שבעים זאבים, בזה ניכרות גבורותיו  ונוראותיו.

כך עלינו להרגיש כשאנו מתחילים לקרוא את שבע דנחמתא. עברנו חורבנות, צרות וייסורים, ועד היום אנו סובלים מהאיומים של הרשעים מסביב. הנחמה היא, שלמרות כל הצרות, עם ישראל חי וקיים. אנו זוכים לחנך את ילדינו לתורה ומצוות, ולקיים את יישוב הארץ, למרות החולשות מבפנים, וההתנכלויות מבחוץ. כשרואים את גודל השגחת ה' מבינים את הנחמה. נמצא שהנחמה אינה מילים בעלמא, אלא פקיחת עיניים וראיית גודל השגחת ה'.

בהכנסנו אל 'שבע דנחמתא', אנו מתפללים שהקב"ה ינחם את עמו, ונזכה לתקן את עצמנו עד שנזכה לגאולה השלמה שהובטחה לנו מפי הגבורה, בקרוב בימינו, אמן.


Fwd: דברים לפרשת דברים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

השבת היא השבת השלישית משבתות בין המצרים, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. חז"ל תקנו שבשבתות הללו ההפטרות אינן קשורות לתוכן הפרשות אלא לענייני דיומא, תוכחות ודברי המוסר של נביאי ישראל. בשתי השבתות הראשונות מפטירים מירמיהו הנביא, ובשבת פרשת 'דברים', הנקראת 'שבת חזון', ההפטרה מדברי ישעיהו הנביא.

הנביאים התריעו שהמשך ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל תביא חורבן. כשקדמונינו קבעו לקרוא בתורה, כיוונו כך שגם התכנים של אותה פרשה יתאימו לענייני דיומא, לעורר אותנו לתשובת המשקל, כשם שדברי הנביאים 'בשעתם וגם לדורות, נועדו לכך.


בפרשת 'דברים' משה רבנו לא בא ללמד את עם ישראל מצוות. חומש דברים הוא חומש של מוסר ותוכחה של משה לעם ישראל לפני פרידתו. הוא מעורר אותם לתשובה על העבר, כדי שמכאן ואילך יתקנו את מעשיהם.


החטא הראשון שעליו משה מוכיח את העם הוא חטא המרגלים, ורק בפרשה הבאה, פרשת 'ואתחנן', הוא מוכיח אותם על חטא העגל, למרות שמבחינת הזמנים חטא העגל קדם לחטא המרגלים. משה רבנו מוצא לנכון לעורר אותם לתשובה על חטא המרגלים, מפני שהעונש שעם ישראל נענש עליו היה יותר גדול מהעונש על חטא העגל. אנו רואים שלמרות שחטא העגל הוא חטא חמור של עבודה זרה, מ"מ המאיסה בארץ חמדה היא חמורה יותר, ולכן העונש עליה חמור הרבה יותר : חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גלות וכל הנלווה.


משה רבנו מוכיח את עם ישראל ואומר להם: "בדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם". מפרש רש"י : "שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו", דהיינו חסרון האמונה שמוצא משה רבנו ע"ה בעם ישראל אינו באחד משלשה עשר עיקרי האמונה, אלא בחוסר האמונה בהבטחת ה' להביאם לא"י.


מכאן אנו למדים על חשיבותה של א"י לעם ישראל, שביאתם לארץ אינה רק כפתרון לבעיה בטחונית ומקום מגורים, אלא קיומה של האומה מותנה בזה, ורק כשהאומה בארץ היא נחשבת כעם. כך כותב הרמב"ם  בספר המצוות : מצוות קידוש החודש, שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יהיו בארץ. חלילה לאל מעשות זאת, שהרי הבטיח שלא ימחה אותות האומה, דהיינו, אם לא יהיו אלא רק קומץ יהודים בארץ ישראל הרי הדבר נחשב כאילו האומה אינה קיימת. גם בתקופות הקשות ביותר היו בארץ לפחות עשרה יהודים שנחשבים 'עדה'. גם בזמן שארץ יהודה וארץ השומרון היו חרבות, היו בגליל עשרה יהודים.

כמובן ,יש הבדל אם יש עשרה יהודים או שיש מאה, אלף, מליון, או עשרה מליון. אינו דומה מרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה. לכן כל חיזוק של אחיזתנו במרחבי ארצנו, מחזק את החיים הלאומיים של כנסת ישראל.


זאת אנו קוראים בשבת זו לפני תשעה באב, מפני שהחורבן היה בגלל מאיסה בארץ חמדה, ועלינו לעורר את הערגה הנפשית, את החשק והרצון ליישב את כל חבלי ארצנו ולהאחז בהם, וזה בסופו של דבר יביא את השלום ואת הבטחון.

הסגרת הארץ לידי המחבלים, לא רק שלא תביא שלום, אלא היא עלולה חלילה להגביר את ההתנכלויות שלהם ואת הירי על הישובים.


יהי רצון שעם ישראל יתקן את חטא המרגלים, וממילא תשעה באב יהפך ליום שמחה, ובית המקדש יבנה ויעמוד על תילו בתפארתו.

 

הרב ליאור בשיעור בבתי דריינוף בבית אל השבוע

 

 

הרב ליאור מברך את חברי מליאת המועצה המקומית בית אל ומחזקם בהתנגדות להרס הבתים

דברים לפרשת מטות - מסעי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


         

 

פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים : פרשת נדרים, מלחמת מדין, ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן.

הנושא ההלכתי הראשון הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר את החפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.


משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.

למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.


אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור
של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.


לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.


יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.

 

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.