דברים לפרשת אחרי מות - קדושים - יום העצמאות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


          

מאז הכרזת המדינה לפני שישים שנה ישנה הסתייגות של חוגים מסויימים לקיומה, מפני שהמדינה לא מתנהלת לאור תורת ישראל.

 

בשנים האחרונות פשטה ההסתייגות הזאת גם לחוגים, שדגלו בעבר בהליכה עם הציונות החילונית. זאת בעקבות הגברת המדיניות האנטי יהודית ואנטי ציונית, ובייחוד לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, הגליית יהודים מיישובם, החרבת הבתים והסגרת חבלי ארץ לידי המחבלים.

 

ניתן להבין את המניעים להבעת רגשי הזעם והכעס כלפי אלה שמובילים מדיניות שלילית זו. אולם, בכל זאת, כשאנו בוחנים את המצב הכללי של עמנו בתקופה שלאחר השואה ומתבוננים לעומק, עד כמה ששכלנו מגיע, במשמעות של האירועים הגדולים שהתחוללו לעינינו בדורות האחרונים, נראה שיש להביט בראיה אחרת על התופעות הגדולות המתרחשות לפנינו.

 

מי שמאמין בהשגחת ה' על עמו, לא ישגה לרגע במחשבה שכל שאירע בתקופת השואה באירופה קרה במקרה. תמיד עלינו לברר ולעסוק בשאלה – מה ההשגחה העליונה רוצה מאיתנו ? מדוע בא עלינו אסון נורא, שלא היה כמותו בתולדות האנושות ?

 

מאמר קצר זה אינו המקום המתאים לעסוק בלקחי השואה. אולם נקודה אחת ברצוני להדגיש כאן – חשיבות המדינה לאור מאורעות השואה.  אצל מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל למדנו, שעצם הכרזת המדינה – יש בה קידוש שם שמים עצום מול חילול השם הנורא שהיה בזמן השואה האיומה, כאשר כבוד ישראל נרמס עד עפר ממש. תקומת מדינת ישראל אחרי הגלות הארוכה והקשה, ובייחוד שהיא קמה רק שלוש שנים לאחר שכבו תנורי אושוויץ, היא תשובה לחילול השם הגדול שהיה בעבר.

 

ולעצם הקושיה – כיצד ניתן להתייחס בצורה חיובית למדינת ישראל לאור התנהגותם של קובעי המדיניות בה ? התשובה היא, שמדינת ישראל שייכת לכל החוגים  ולכל הרבדים בעמנו, לכל בני עמנו בכל פזוריהם וגם לדורות הבאים. לכן, שומה עלינו להודות לבורא עולם על הטובה הגדולה שניתנה לנו לאחר שנות עינוי וסבל. ההתנגדות שלנו היא רק למדיניות של מנהלי המדינה, שמתוך ההתרחקות ממקורות התורה הביאו את עצמם ואת העם היושב בציון להתנתקות מהלאומיות והתנתקות מארץ ישראל.

 

אנו צריכים להפנים את ההבדל הפשוט שיש בין היחס למדינה לבין היחס למנהליה. עלינו להודות לה' על שנתן לנו מדינה, ולהתפלל להתפתחותה ושיגשוגה, ויחד עם זאת עלינו לפעול כדי לשנות את הכיוון אליו חותרות מערכות המדינה השונות. טרם הגענו אל הגאולה השלימה, אך אנו מצפים ונערכים לכך שלא ירחק היום ועם ישראל יתעורר ויחזור בתשובה, כפי שהרמב"ם פסק בהלכות תשובה, בקרוב בימינו אמן.

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

דברים לפרשת תזריע - מצורע, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת תזריע - מצורע, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.

שיעורו החודשי של הרב לקראת יום העצמאות, בנושא "חובת ההודיה לה' ביום העצמאות", יתקיים אי"ה מחרתיים, יום חמישי כ"ז ניסן בשעה 19:45 (תפילת ערבית בשעה 19:30) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

          

רש"י מביא בשם המדרש את מאמרו של רבי שמלאי "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". בפרשת 'שמיני' התורה דיברה על טומאת בעלי חיים, שאדם הנוגע בבע"ח מתים נטמא ואסור לו להיכנס למקדש, ואם הוא כהן הוא אסור באכילת תרומה. בפרשת 'תזריע ומצורע' התורה מדברת על טומאת אדם, טומאת נידה, טומאת מצורע, ושאר הטומאות היוצאות מגופו.


כל דיני טומאת האדם מיוחדים לישראל ואינם שייכים באומות העולם.

אדם מישראל, בשל מעלתו הרוחנית ובגלל שאיפתו לחיי נצח, כל דבר שהיה אפשרי שיהיו ממנו חיים או שיש בו הפסקת חיים - יש בו טומאה. היהדות כולה חותרת לקראת חיים.

אחד משלשה עשר עיקרי האמונה שלנו הוא האמונה בתחיית המתים, ולפי המקובלים לאחר תחיית המתים יחיו לעולם. המוות הוא הסיוט החמור והקשה ביותר, והוא יפסק לעולם, מפני שהשאיפה היא לחיי נצח. הכוהנים, מורי התורה בעם ישראל, צריכים להתעסק אך ורק עם חיות של תורה, ולכן עליהם להתרחק ממתים.

במעמד הר סיני עם ישראל הגיע לדרגה בה היה יכול להשתחרר מהסיוט של המוות, אלא שהם חטאו בחטא העגל , ולכן נשארו במדרגה שבה היו.


במקום שיש הפסקת חיים - יש טומאה וממילא יש ריחוק מקדושה , כמו אכילת תרומה או כניסה למקדש.


באומות העולם אין מושג של קבלת טומאה, ויש אף דעה בתלמוד שמת גוי אינו מטמא (למרות שאנו לא פוסקים כך, אלא  רק שאינו מטמא באוהל) , והסיבה לכך היא שרק  במקום שיש נשמה קדושה, בהסתלקותה נכנסת רוח טומאה. 'אור החיים' הקדוש ממשיל זאת לשתי חביות, אחת שיש בה חצץ ואחת שיש בה דבש. כשירוקנו את החביות, זו שהיה בה חצץ תישאר ריקה, אך זו שהיה בה דבש תתמלא בשקצים ורמשים. כשיש הפסקת חיים או פגיעה בערך החיים בגופו ונשמתו של אדם מישראל, בגלל מעלתו וקדושתו, נדבקים בו כוחות הטומאה.

זהו מה שנאמר בהמשך "והתקדשתם והייתם קדושים". יש ענין לשאוף לקדושה ולטהרה , כדי שתשרה השכינה על עם ישראל. אולם כשיש דברים שמטמאים את האדם, אין מקום לגילוי שכינה.

כדי לזכות לגילוי שכינה ולהרמת קרן ישראל יש להקפיד בענייני הטהרה. אמנם בזמננו אין לנו אפשרות להיטהר מהטומאה החמורה של המת,  כפי שכותב הרמב"ם 'עד שיערה עלינו רוח ממרום', אך משאר טומאות ודאי שיש להיטהר מהן. אילו היה לנו אפר פרה אדומה, היינו יכולים להיטהר היום אף מטומאת מת. לעתיד לבוא, כשתתגלה הנבואה, נדע היכן הטמינו את כדי אפר הפרה ונוכל שוב להיטהר.


שאיפת היהדות היא לקדושה ולטהרה , כדי שהאדם מישראל יהיה משכן לשכינה, כמו שכתוב בפרשת 'תרומה'  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ליבו של כל אדם צריך להיהפך למשכן לקדושה, ולכן יש להתרחק מהטומאה, ובמיוחד הכוהנים שהם מורי התורה בעם ישראל.


יהי רצון שהקב"ה יערה עלינו ממרום רוח של קדושה וטהרה , ונזכה לגילוי השכינה בקרוב בימינו.

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

דברים לפרשת צו - שבת הגדול, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


שיעורו החודשי של הרב ב"הלכות פסח", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.


          

השבת שלפני פסח נקראת 'שבת הגדול'. ה'טור' מסביר שהשבת נקראת כך בגלל הנס הגדול שארע לאבותינו במצרים, בזמן שהפרישו שה לקרבן והמצרים לא העזו לפגוע בהם. יש מפרשים שהטעם הוא להוציא מדעת הצדוקים, שאמרו ש"ממחרת השבת" הנאמר בספירת העומר כוונתו לשבת שחלה סמוך לפסח, ואילו חז"ל סוברים שהכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח שגם נקרא בשם 'שבת'. לכן קוראים לשבת  זו 'שבת הגדול', לומר שזו שבת וזו שבת, וכאן באה לידי ביטוי אמיתותה וחשיבותה של תורה שבעל פה, ולכן נקראת השבת – 'שבת הגדול'. עיקרה של 'שבת הגדול' הוא הכנה לקראת חג המצות.

בקהילות מסוימות נוהגים לקרוא בשבת זו חלק מן ההגדה. חג המצות תופס מקום מרכזי בהשקפת עולמה של היהדות. הגמרא  אומרת שיש מצווה להזכיר את יציאת מצרים כל יום, חוץ מהמצווה המיוחדת לספר באריכות בליל הסדר. הרמב"ם לומד זאת מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". אולם מפסוק זה אפשר ללמוד שיש חיוב, אך מנין שדווקא בליל הסדר?

אלא מכך שכתוב במקום "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" למדו חז"ל שהחיוב הוא לספר בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. ומניין שגם מי שאין לו בן חייב? - שנאמר "זכור את היום הזה".

נמצא שמי שיש לו בן, מלבד קיום המצווה הכללית, מקיים גם את מצות "והגדת לבנך".

הרבה מצוות בתורה נסמכו לענין יציאת מצרים, כגון שבת, ציצית ועוד, משום שביציאת מצרים באו לכלל גילוי יסודות האמונה. האמונה שיש בורא לעולם שגם משגיח עליו, שיש שכר ועונש - אלו עקרונות בסיסיים ביהדות, שעל ידי שידוד מערכות הטבע בזמן יציאת מצרים הם באו לכלל גילוי.

לכן יש מצווה לספר לילדים, שכבר מקטנותם ידעו שהם חיים בעולם לא כדי למלא עצמם בתאוות אלא כדי לחיות חיי קדושה, ללמוד תורה,ולהכיר את מי שאמר והיה העולם.

בתפילין שאנו מניחים בכל יום חול כתובות שתי פרשיות שבהן מובלט ענין זה. לא בכל דור הקב"ה משנה את חוקי הטבע כדי להוציא מליבם של הכופרים. הוא עשה זאת בזמן יציאת מצרים, ומאז נמסר ומסופר מאב לבן מדור לדור.

יתירה מזאת, גם ממה שאירע לפני יציאת מצרים, הגלות השעבוד והעונשים שקיבלו המצרים, אנו לומדים פרק חשוב בהשגחת ה' בעולם. הרמב"ם אומר שלמרות שיש לאדם בחירה חופשית, לפעמים יש מצב שבו נשללת הבחירה, מפני שהבחירה והיכולת לשוב בתשובה הן מעין זכות יתר שהקב"ה נותן. לכן לפעמים מי שמרשיע בזדון ובמודעות נגד רצון ה' נשללת ממנו אפשרות הבחירה והחזרה בתשובה.

בחמש המכות הראשונות מוזכר שפרעה חיזק את ליבו מעצמו, אך בחמש המכות האחרונות הקב"ה הכביד את ליבו.למדנו מכאן יסוד לדורות, שאמנם יש לאדם בחירה חופשית, אך לפעמים היא נשללת ממנו מרוב רשעותו. אמנם אנו לא יכולים לקבוע ממי היא נשללה, אך אנו מצפים שכל אדם אשר מתנהג לא טוב יתקן את עצמו.

המצה מבטאת את השאיפה לחרות, שהרי בחיפזון יצאו בני ישראל ממצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ.

ברוסיה הסובייטית הרשעים לא אפשרו ליהודים לאפות מצות. וכי מה הפריעה להם אפיית המצות ומדוע מעסיק אותם הלחם אשר אוכלים היהודים? אלא שהם ידעו שהמצה מסמלת בעם ישראל את השאיפה לחרות, ורצו לדכא שאיפה זאת. היהודים ברוסיה, אפילו אלו שביום יום לא קיימו את המצוות כי לא ידעו, אפו מצות בהחבא ובמסירות נפש.

הרב קוק כתב על חודש ניסן משפט שמכיל בתוכו את התוכן של החודש: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו". השאיפה לחרות והשחרור מהשעבוד, שאצל אומות העולם משמעותם רק לא להיות עבד, אצלנו הכוונה גם לשחרור מהשעבוד ליצרים ולתאוות. יש לשאוף להיות בן חורין אמיתי, ולא להיגרר אחר החולשות האנושיות.

יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד מחג הפסח את השאיפה לחרות אמיתית, הן לאדם הפרטי שלא יהיה משועבד לתאוותיו והן לחרות כללית של עם ישראל שלא יהיה משועבד לשום אומה ולשון, ונזכה לשגשוגה וחירותה האמיתית של מדינת ישראל בכבוד גדול.

חג כשר ושמח לכל בית ישראל.


 


דברים לפרשת ויקרא - החודש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


שיעורו החודשי של הרב ב"הלכות פסח", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ו' ניסן בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

          

פרשת 'החודש' היא האחרונה מתוך ארבע הפרשיות שתקנו חכמינו לקרוא, כהכנה לקראת חודש ניסן. בפרשה זו התורה מדברת על ההכנות של כלל ישראל, לקראת יציאתם מארץ מצרים.

"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" - מצוות 'עשה' של קידוש החודשים ועיבור השנים היא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם עוד בהיותם במצרים. בפסוק כתוב "לכם", מפני שלגבי שנות העולם אנו מונים מתשרי שבתשרי נברא העולם, אך אנו, כדי להזכיר את גאולת מצרים, מונים את החודשים מניסן. החודשים בלוח העברי הם חודשי לבנה, והשנים הן שנות השמש, ומשום כך מידי פעם אנו צריכים לעבר את השנה. היום קיים לוח קבוע מהלל הנשיא האחרון, כך שבכל תשע עשרה שנה אנו מעברים שבע שנים כדי לסגור את הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה, שעודפת עליה באחד עשר ימים. אנו נאלצים לנהוג כך, מכיוון שמועדי ישראל נקבעו לפי מציאות הטבע בעולם - ניסן צריך להיות דווקא בחודש האביב, שבועות צריך להיות בזמן שיש ביכורים, וסוכות בזמן האסיף.

ככלל, כל עניני הזמנים ע"פ תורתנו הקדושה נקבעים ע"פ הטבע. הלילה מתחיל מצאת הכוכבים ולא בשעה 12, שאין לזה שום אחיזה בטבע שהקב"ה הטביע בעולם, הלילה קודם ליום כמו במעשה בראשית, וכ"כ החודש מתחיל במולד הלבנה ולא בצורה שרירותית כפי שאצל אומות העולם.

אלא שיש להתבונן, מדוע מצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם?

מצוות קידוש החודש מרמזת על מעלתם של ישראל, שביכולתם לקדש את החומר ואת הזמן. הרמב"ן מכנה את הזמן כ'הדק שבנבראים', ולעם ישראל יש יכולת לקדשו, כפי שאנו אומרים בתפילה "מקדש ישראל והזמנים" - הקב"ה קידש את ישראל ונתן להם יכולת לקדש את החומר ואת הזמן. מי שחש את ההתגלות שישנה בכל יום בכוחות שמשפיעים על הנשמה, במועדים וביום השבת, יודע איזו השפעה יש להם על עם ישראל. לכן זו המצווה הראשונה, מפני שבה הקב"ה נותן לעם ישראל את היכולת לקדש את החומר ואת הזמן.

גם אכילתו של אדם, שינתו, וכל צרכיו החומריים מתקדשים, כאשר הוא יודע שכל מגמתם היא כדי שיוכל לקיים תורה ומצוות ואינם מטרה מצד עצמם אלא לקיים את רצון ה'.

דוגמא לכך אנו מוצאים בקורבנות, עליהם נקרא בפרשיות שבשבועות הקרובים. בזמן שבית המקדש היה קיים, גם מי שאיננו מבני ישראל היה יכול להקריב קרבן ולהתפלל, אך רק קרבן עולה שכולו לשמים. קרבן שלמים שגם בעליו אוכל ממנו מיוחד רק לעם ישראל. אומות העולם יכולים להבין שיש דבר שכולו לשמים או כולו לאדם, אך אין ביכולתם להבין שבדבר אחד יש גם משל גבוה וגם משל הדיוט, חלק למזבח וחלק לבעלים. כוחם ומעלתם של ישראל היא היכולת לחבר בין שמים לארץ, לחבר חלק לגבוה עם חלק להדיוט, ובזה הם מקדשים את החומר.

כיוצא בזה אנו מוצאים גם בחג הסוכות, כאשר אנו נכנסים אל הסוכה ומקיימים מצווה בכל איברינו, אף שלא במודעות, ואפילו תוך כדי שינה מקיימים מצווה. 

בחסידות מודגש ענין זה במיוחד ע"י אכילה מהשיריים של הרב'ה ,שמעלה ניצוצות קדושה באכילתו, וזו מעין אכילת מזבח. ביהדות סעודה יכולה להיחשב סעודת מצווה, מפני שאיננו אוכלים כדי למלא את הכרס אלא לצרכי עבודת ה'.

יהי רצון שנדע להפיק את הלקחים, ולהבין מהו ייעודו של עם ישראל החוזר לארצו, שאינו רק כדי לחיות כאן ולהגן על עצמו, אלא כדי לגלות את האור שבנשמתנו ולקדש את ה' בכל תחומי חיינו. אם אנחנו נדע לקדש את עצמנו תהיה לנו סייעתא דשמיא, והקב"ה יצעיד אותנו לקראת גאולתנו בקרוב בימינו.

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


 


דברים לפרשת כי תשא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


פרשתנו משופעת בנושאים שונים, כאשר בתחילתה כל עניני המשכן וכליו. לאחר מכן בא התיאור של אחת המעידות הקשות של דור המדבר - חטא העגל, וקבלת לוחות שניים. ה'אבן עזרא' מביא בשם הגאון ,שכבוד הלוחות השניים היה יותר מאשר הלוחות הראשונים. מסביר הנצי"ב שהכוונה, שלמרות שהראשונים ניתנו בפומבי והשניים בצינעה, מ"מ הכוונה היא שהמעלה הגדולה של התורה שבע"פ שהיא נותנת אפשרות גם לאדם לחדש דברים בתורה והם נחשבים דברי אלוקים חיים, ומתגלה שזה רצון ה'.

יש כאן גם דברים גדולים שנתגלו אחר חטא העגל, והם ההדרכות האלוקיות בהנהגת העוה"ז.

משה רבנו התפלל על חטא העגל והזכיר זכות אבות, ואז הקב"ה לימד אותו את ענין שלוש עשרה המידות.הרמב"ם מגדיר את שלוש עשרה המידות כחוקים שהטביע האלוק בעולם להנהגת המין האנושי. יש חוקיות בעולם כולו, וזה כלול ב'אני אעביר כל טובי על פניך'. משה רבנו ידע בחכמתו את כל החוקים בהם הבורא מנהיג את העולם כולו, לפיהם י"ג המידות מתייחסות להנהגה של הקיבוץ האנושי. כל אדם עלול לחטוא עוד מראשיתה של הבריאה, מפני שיש בו גם יצר טוב וגם יצר רע. משום כך ברא הקב"ה את התשובה עוד לפני שברא את העולם, שהרי אם לא היתה אפשרות התשובה היה האדם  מתייאש לגמרי.

בי"ג מדות נאמר שם ה' פעמיים , האחת לפני שיחטא האדם והשניה לאחר שיחטא. 'רחום וחנון' - הידיעה האלוקית אינה מכריחה את התנהגות האדם. ידיעת האלוק איננה מכריחה את הבחירה, והאדם נשאר חופשי. גם כשנגזרה גזרה  עדין יש בכוחה של תפילה מעומק הלב וכוונה אמיתית לשנות את האדם או לשנות את המציאות, והמצב אינו אבוד.

בזמן מרדכי ואסתר, נהפך חודש אדר מיגון לשמחה בזכות התשובה והתפילה של עם ישראל. גם היום יש איום גדול על קיומו של עם ישראל ועל קיום ההתיישבות בארץ ישראל.

עלינו להתפלל לקב"ה מעומק הלב ולא לחשוב שהמציאות מראה שאין מוצא. גם אם בעיני בשר ודם נראה שאין מוצא, אנחנו מאמינים 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב' .

אם י"ג מידות נאמרות בכוונה, אזי הקב"ה משפיע שפע על העולם הזה, ומשבש ומפר את עצת הזוממים להרע לעם ישראל.

נקווה שגם בדורנו ישבית הקב"ה את כל מדיינינו ,יסולקו כל שונאינו ויפר ה' את עצת כל אויבנו,  ונזכה גם החודש הזה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.

 

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 


דברים לפרשת תרומה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


שיעורו החודשי של הרב לקראת חג הפורים, בנושא "הלכות פורים", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ז' אדר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

          

בפרשתנו מופיע הציווי על בנין המשכן. התורה כותבת בפירוט רב מה צריך להיות בדיוק במשכן, כמה קרשים, כמה קרסים, כמה אדנים וכו', עד כדי שהיא מקדישה ארבע וחצי פרשיות לענין בנית המשכן.

כשאדם בונה בית, הוא אינו צריך לומר לקבלן כמה בטון וכמה ברזל צריך לשים מפני שזה ענין של מקצועיות, והקבלן הוא המקצוען. אולם המשכן אינו סתם בנין בעלמא , אלא דגם של העולם כולו ,שצריך להיבנות עפ"י הוראות מדוייקות של הקב"ה , ובזה לא שייך לסמוך על סברא של אדם.  בפרשת 'משפטים'  כתבה התורה "אשר יאמר כי הוא זה" , וממילים אלו למדו חז"ל את כל היסודות של הלכות טוען ונטען. לעומת זאת במשכן שהוא דגם של כל העולם, שהשכינה שורה בו  ושהאלוקות מתגלה בו,  הכל מפורט לפרטי פרטים, מפני שאלו דברים שאין מקום לסברא האנושית להכריע בהם.

בצלאל היה האומן הראשי וחז"ל דרשו את שמו שכביכול היה בצל  אל, מפני שהוא ידע בדיוק את כל פרטי הקמת המשכן, כנגד איזה עולם הוא משמש, למה הוא רומז ומה העמקות שיש בו.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – יש מצווה מהתורה לדורות לבנות את בית הבחירה במקום אשר בחר ה', בירושלים. אם כן נשאלת השאלה: האם עלינו לקיים את המצווה הזאת בזמננו, אם נתעלם לרגע מהחולשות המדיניות , ולבנות את בית המקדש?

ה'חתם סופר', הרב קלישר ועוד גדולי ישראל, התעוררו לענין זה לפני כמאתים שנה. מרן הרב קוק זצ"ל בשו"ת 'משפט כהן'  טוען שהמצווה היחידה שטעונה גילוי וחזרה של הנבואה היא בנין המקדש. המצווה היא לבנות את המזבח בדיוק באותו מקום שנתקדש בימי שלמה המלך ואי אפשר להזיזו למקום אחר. אמנם נעשו מדידות בהר הבית, אך אי אפשר לזהות את המקום בדיוק מושלם. משום כך ברור ,שאפילו אם לא היתה מניעה פוליטית ומדינית, לא היינו יכולים לבנות את בית המקדש ,מחוסר ידע. בנוסף לחסרון הידיעה באיתור המקום המדוייק, יש גם חסרון ידיעה בהלכות עבודה ובהלכות טומאה וטהרה.

אולם חז"ל אמרו ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", לכן בכל דור יש חובה להוסיף נדבך בתחום הרוחני לקרוב בנין בית המקדש. לפני כמאה שנה, בעקבות התחלת שיבת עם ישראל לארצו, חיבר ה'חפץ חיים' ליקוט של הלכות קדשים, מעין מה שעשה הרי"ף על הש"ס, ובעקבות זאת התחילו כהנים ללמוד את סדר 'קדשים'. גם היום ישנן ישיבות מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון, כפי שלומדים את שאר הסדרים.

גם אם מנועים אנו מלבנות את המקדש בפועל, בכל זאת מוטל עלינו לגאול את המקום ולהחזירו לבעלות עם ישראל.

נתפלל שהנהגת המדינה תדע ,שכשם שאנו מצווים לגאול את הארץ, כך עלינו לגאול גם את מקום המקדש ולהחזיר את הבעלות עליו לעם ישראל.

יהי רצון שנזכה לראות בהשבתה של הגזלה לבעליה החוקיים, וארץ ישראל תחזור להיות כולה של עם ישראל, ובמיוחד הר הבית שעליו יתנוסס בית המקדש בב"א.

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



דברים לפרשת משפטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


          

פרשת משפטים נאמרה אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה, וכפי שחז"ל דרשו :'ואלה המשפטים', באה ו'  להוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני.

בפרשתנו מרוכזים כל הדינים שבין אדם לחברו, אשר אנו לומדים בסדר נזיקין.

ההגיון הפשוט אומר, שלאחר המעמד הנשגב והנורא בהר סיני, תעסוק התורה בדברים עליונים של דבקות באלקים חיים. אולם התורה האלוקית יורדת לתחום המעשי  שבין אדם לחברו, כגון עניני נזיקין וכו'. אכן חמורים הם ענינים אלו עד שאומרים בעלי 'התוספות', שאדם צריך להיות זהיר יותר שלא יזיק בהם מאשר שלא ינזק מהם.

אדם צריך להיזהר לא רק על רכושו וממונו של הזולת, אלא גם שלא יזיק את חברו בדיבור, כפי שדרשו חז"ל  'לא תשא שמע שוא' - אזהרה למקבל לשון הרע.  לפעמים נזקים נגרמים בגלל פגיעה בזולת או השפלה של הזולת, והם יותר חמורים מנזקים שנגרמים לממונו, מפני שנזק ממוני ניתן לשלם בכסף, ואילו פגיעה בדיבור אינה ניתנת לפיצוי .

התורה האלוקית עוסקת גם בתחום ההנהגתי, ומצווה 'אחרי רבים להטות' שמשמעותו שיש ללכת אחר הרוב, אך זאת רק בזמן שיש ספק ואדם לא יודע אם לנטות לכאן או לכאן – אומרת התורה האלוקית שיש להכריע לפי הרוב. גם  בהנהגות הציבור, אם רוב הציבור בוחר בדרך מסויימת והאדם הפרטי מסתפק - עליו ללכת אחר הרוב .

אולם  בזה ישנה מגבלה - 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', כלומר, כאשר אדם משוכנע שדבר מסויים הוא אמיתי והרוב מצדדים בַּשקר, התורה האלוקית מזהירה אותו מפני ההליכה אחרי הרבים לרעות, אע"פ שהם הרבים.

ומי קובע מהו רע? התורה עצמה קובעת מהו טוב ומהו רע. כל עיקרה של התורה הוא 'ועשית הישר והטוב' – עליך לרדוף אחר הצדק והיושר. עזרה וכבוד אמיתי לזולת - זהו טוב, אך מה שהפוך מזה ומנוגד לזה - הוא רע למרות שהרוב החליט כך. דמוקרטיה שבה הולכים אחר הרוב היא דבר יפה ונחמד, אך אם אין בה ערכי-על אמיתיים, היא יכולה להגיע למעשים מחרידים, וכבר היו דברים מעולם שהרוב החליט להשמיד את המיעוט. לכן באה התורה האלוקית לומר, שבזמן שיש לך ספק – לך אחר הרוב, אך בזמן שברור לך שהרוב טועה ועושה רע, נגד תורת ישראל, אסור לך ללכת אחר הרוב, גם אם בשל כך יבואו עליך ייסורים או קשיים אחרים.

אין ספק שאם עם ישראל היה הולך על פי הדרכתה של תורה, כל חיי האומה היו נראים לגמרי אחרת, וכל אורחות החיים בין אדם לחברו ובין הפרט לציבור היו טובים יותר.

אהבת הצדק והיושר בתחום הנהגת הציבור היא זו שתביא לנו את האושר. יהי רצון שעם ישראל ידע להפנים את הדברים ולהתנהג בהתאם להדרכתה של תורה, שהיא נצחית ואיננה משתנית בהתאם לזמנים.

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------