תורת חברון: פרשת השבוע ושיעורי הלכה מאת הגאון הרב דב ליאור שליט"א Rav Dov Lior

דברים לפרשת ויגש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "התנהלות יוסף ואחיו לאור ההלכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.
בפרשתנו מסופר על כל מהלך האירועים עד ירידת יעקב ובניו למצרים .
יש להבין מדוע משך יוסף את כל הענין עד שהתוודע אל אחיו. וכי הוא לא ידע שאביו מצטער בכל רגע נוסף?!
אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם חלומות נבואיים, ואין ביכולתו לעשות שום פעולה אשר תשבש את התגשמות החלומות. משום כך רצה יוסף לגרום לכך שאביו יבוא אליו, לאחר שיאסר בנימין. ואולם כאשר אמר לו יהודה : "והיה כראותו כי אין הנער ומת", הבין יוסף שאין הכוונה כפשוטו שיעקב יבוא וישתחווה לו, ואז התוודע אל אחיו.
הכתוב אומר שאחיו נבהלו מפניו. עשרים שנה הם סברו שהצדק איתם במכירת יוסף, והנה יום אחד מתברר להם שהכל נבע מטעות יסודית. מעמד זה היה מאוד לא נעים עבורם. אף שיוסף היה הצעיר שבאחים, הם לא יכלו לעמוד בתוכחתו. חז"ל למדו מבהלת האחים מוסר השכל : 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה' - אם הם נבהלו מתוכחתו של אחיהם הקטן, איך נעמוד אנחנו בתוכחתו של הקב"ה ביום הדין!?
ההשגחה האלוקית סובבה את כל האירועים כך שבני ישראל ירדו למצרים. יעקב אבינו חשב שהוא רק יורד לראות את בנו וחוזר לארץ, אך לפני צאתו רמז לו הקב"ה במראות הלילה שמכאן ואילך מתחילה הגלות. הירידה לא תהיה בבחינת 'יום' אלא בבחינת 'לילה'.
עוד אמר הקב"ה ליעקב : "אל תירא מרדה מצרימה" - משמע שיעקב פחד מהירידה למצרים. הוא חשש לגורל הרוחני של נכדיו וניניו. בארץ ישראל כבר הושרשה הקדושה, אך מצרים היתה שיא טומאת ארץ העמים, כעין 'תרבות המערב' של היום. הקב"ה 'מרגיע' את יעקב באומרו "ויוסף ישית ידו על עיניך", ואכן יוסף דאג שכולם ישכנו בחבל ארץ נפרד, בארץ גושן, לא יחד עם המצרים.
יעקב אבינו גם דאג לשלוח את יהודה לפניו להקים בארץ גושן בתי אולפנא, תלמודי תורה ומוסדות חינוך, כדי שכל צאצאיו ילמדו להיות נאמנים לתורתם ולתורת אבותיהם. אין ספק שבכל אותן שבע עשרה שנה שיעקב חי במצרים הוא דאג, טיפל, חינך והשפיע על כל הצאצאים שכבר אז היו רבים מאד.
מכאן אנו לומדים, ששמירת ערכי החינוך אצל הילדים היא בסיסית ועקרונית לשמירתה של האומה. אכן חז"ל אומרים, שאחרי שיוסף ואחיו נפטרו חלק מהעם התחיל למעוד - יצאו מארץ גושן, הפרו את ברית המילה ועוד. עם זאת סייגים מסויימים כן היו להם - שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושיהם, ולא התחתנו עם גויים. היום לצערנו גם סייגים אלו אינם קיימים, ורבבות אחינו בגולה הולכים לאיבוד ע"י התבוללות בגויים. זהו כרסום גדול בקיומו הפיזי של עם ישראל.
יוסף עצמו שימש דוגמא לדורו ולדורות הבאים. לאחר שנמכר ע"י אחיו, היה בין הגויים עשרות שנים ובכל זאת שמר על קדושתו ועל יושרו. כאשר הודיעו ליעקב אבינו שיוסף חי נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם" - ששרתה עליו שכינה. יעקב היה בחברון וצפה ברוח קדשו, ואמר: "עוד יוסף חי" - מלך הוא ועומד בצדקו. להיות מלך בעל עמדת כוח כמעט בלתי מוגבלת ולא להסתאב במנעמי השלטון, ולא להיגרר לשחיתות וחוסר יושר, זהו נסיון קשה מאד. חז"ל אומרים שיוסף היה מלך במצרים שמונים שנה! בכל הזמן הזה היה נאמן וישר "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", למרות שהיה יכול להעביר חלק מהכסף לחשבונו הפרטי. יוסף הראה דוגמא של ישרות ומוסריות לדור הצעיר. כל צאצאי בני ישראל למדו ממנו וקיבלו כוח לעמוד ולשמור על צדקותם וישרותם גם בתוך חשכת הגלות.
התורה מספרת לנו גם על גדולת האחים, שהודו על האמת ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". הם הבינו שאין מקרה, ואם באים ייסורים על אדם עליו לחשוב מדוע הם באו, כדי שיתקן ולא יעסוק בהטלת האשמות על אחרים.
עלינו ללמוד ממעשי אבותינו וללכת בדרכם, כדברי חז"ל שצריך אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". מובא בשם ר' בונים מפשיסחא שאמר: איני חושש שבשמים יטענו עלי מדוע לא הייתי כמו אברהם אבינו, אלא מדוע לא הייתי ר' בונים. דהיינו : האם התאמצתי להיות מה שאני יכול להיות ? האם מלאתי את שליחותי, או שנתתי לזמן לעשות את שלו ?
כל אחד מאיתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו על מנת לקשור את עצמו לכלל ישראל, לקיים תורה ומצוות ולחנך את ילדיו ומשפחתו, ובזה להמשיך את מסורת אבותינו הקדושים, עד שנזכה לגאולתנו השלמה.

דברים לפרשת מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "התנהלות יוסף ואחיו לאור ההלכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ג' טבת (21/12) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.
הציבור מוזמן

פרשת מקץ היא הפרשה השנייה שהתורה מקדישה למעשיו של יוסף הצדיק.
ירידתו של יוסף למצרים וכל האירועים שאירעו לו הטביעו את רישומם בעת ההיא, וגם על כנסת ישראל בכל מהלך הדורות. ירידתו של יוסף למצרים נועדה להכשיר את הקרקע ולהכין את התשתית לקליטת בית יעקב, שממנו עתידה להתפתח האומה הישראלית. אכן בפרשת 'שמות' אנו רואים את ההכרה הראשונה בבני ישראל כעם מצד פרעה , כשאמר "הנה עם בני ישראל".
ההשגחה האלוקית סובבה כך, שיוסף ירד למצרים כדי שייעשה מושל ויאפשר את קליטת בני יעקב בזמן הרעב, לכלכל אותם, ולתת להם את האפשרות להכין את מוסדות התורה בארץ גושן.
לא פחות חשוב מכך, היתה ירידתו על מנת להוות דוגמא לדורות. יוסף היה לבדו בארץ מצרים, שהייתה שקועה באליליות ובתרבות של אותם הימים . אף על פי כן הוא הצליח לעמוד בצדקו בכל התחומים. בתחום המוסר - בניסיון שהיה לו עם אשת פוטיפר, וכן בישרות שבין אדם לחברו. כתוב "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" – יוסף הביא את כל ההכנסות ממכירת התבואה לבית האוצר של המלך ולא לקח לעצמו אפילו פרוטה. כידוע, יוסף היה משנה למלך פרעה, ולמעשה כל סמכויות השלטון היו בידיו במשך שמונים שנה (שספק רב אם היה כמותו בכל היסטורית העמים), כך שלכאורה היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אולם יוסף נהג בישרות ובנקיות כפיים. הוא עשה מלאכתו במסירות ובנאמנות למלוכה, ואת כל הכסף הביא ביתה פרעה. זו דוגמא לאדם בעל יראת שמים אמיתית, יראת שמים שבאה לידי ביטוי בישרות בתחום המוסר ובתחום הממון.
זהו לימוד לדורות, שכאשר יהודי נקלע לגלות בין הגויים, עליו ללמוד מהנהגתו של יוסף, לשמור בתוקף על אמונתו היהודית ולעמוד בכל הנסיונות.
ליוסף נולדו שני בנים במצרים. הם קיבלו חינוך יהודי שורשי, ללא בית ספר וללא תלמוד תורה. למרות עבודתו הרבה בענייני המלוכה, ואע"פ שהגיע בזמן לעבודה (ולא רק על מנת להחתים כרטיס) ולא פרש ממנה לפני סיומה, השכיל יוסף לחנך את בניו לתורה ומצוות. מן הסתם לימד אותם לפני העבודה ולאחר שחזר מהעבודה, כדי שידעו כיצד להתנהג ולא ילמדו מכל בני הנסיכים שסביבם. הוא החדיר לתודעתם מאיזו משפחה הם באים ולמה עליהם לשאוף. אכן זכו מנשה ואפרים, שבהם יברך כל הורה את בנו : "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", לאמר שגם אם חלילה יקלעו הילדים לסביבה רדודה וחלשה, ימשיכו את החינוך של אבותיהם. זו הדוגמא של יוסף לדורות.
יהי רצון שנשכיל כולנו ללכת בדרכו של יוסף בחינוך הבנים, שעם ישראל ישמור על עצמותו וקדושתו ואז נזכה לגאולה בקרוב בימינו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

דברים לפרשת וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל.
פרשת יוסף ואחיו נראית לנו לא ברורה. איך ייתכן שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך ייתכן שהאחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת ? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול, כמו אצל אומות העולם, אך ודאי לא לשבטי - יה.
אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נופלים מעט ממדרגתם הרוחנית הגדולה, צריך אביהם לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בוודאי לא התכוון להבליט את אישיותו, כפי שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.
אולם אחיו רצו לסלקו, מפני שחשבו שהוא מתנהג כלפיהם בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת 'בבא בתרא' ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.
הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם מתוך כך שרק הוא הראוי שממנו תצא האומה הנבחרת, כפי שאצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אולם יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים שאינם מקפידים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, ולכן כשהבהמה מפרכסת עדיין אסור להם לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי, אך לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מותרת למרות שהבהמה מפרכסת (אכן יוצא מכאן שיש לישראל דין קל יותר מאומות העולם בענין זה). האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל למרות שעדין לא ניתנה תורה, גם לקולא, אולם יוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נוח, ולכן המפרכסת אסורה להם.
את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה, כפי שאומרים חז"ל, שבגלל מכירת יוסף נהרגו עשרת הרוגי מלכות. חטאם נתן את אותותיו א"כ גם לאחר דורות רבים. מכל מקום, הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.
דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.
יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו נעשה לשם שמים.
מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.
כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.
גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.
יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה ,ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ה' כסלו (23/11) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שש פרשיות לתולדות חייו של יעקב אבינו, לעומת פרשה אחת בלבד ליצחק אבינו. הסיבה לכך היא, שמעשיו ופעליו של יעקב אבינו ובניו מרובים היו, אך יצחק, כיון שהיה מרומם מעניני העוה"ז, היה כולו קודש בבחינת עולה תמימה. ממילא, עיסוקיו של יצחק בעניני העולם הזה היו מועטים, ולכן גם מעשיו הכתובים בתורה, דברים שהביעו את רישומם על מהלך ההסטוריה של עם ישראל, לא היו מרובים.
הנושא המרכזי בפרשתנו הוא ברכת יצחק לבניו לפני מותו.
המפרשים שואלים : עד היכן היתה טעותו של יצחק אבינו, וכי הוא חשב שההבטחה לאברהם אבינו בפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", שממנו תצא האומה הנבחרת, מכוונת לעשו? וכי הוא לא ידע באמת את ההבדל התהומי בין עשו ליעקב? עד כמה אפשר לטעות בזה?!
הרמב"ן מסביר על דרך הפשט, שהיתה כאן טעות מוחלטת, אך רבקה לא העמידה את יצחק על טעותו. כשראתה אותו בפעם הראשונה , נבהלה ממנו ונוצר מרחק של כבוד בינה ובין יצחק , שמנע ממנה להעמידו על טעותו.
ואולם רוב המפרשים אומרים שלא היתה ליצחק טעות מוחלטת. הוא ידע שהאומה הנבחרת אמורה לצאת מיעקב ולא מעשו, אלא שברכו בענייני העולם הזה.
אנו יודעים ש'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', אך בענינים שבין אדם לחברו כמו גמילות חסדים ביקור חולים וכו', אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם מי שעושה גמילות חסדים לא מפני ציווי התורה אלא מדעתו האנושית זוכה לשכר בעוה"ז.
יצחק אבינו ידע שמיעקב תצא האומה הנבחרת להתהלך לפני ה', אך בשל מעלתו הרוחנית, חשב שאם יהיו מזרעו של יעקב שיקיימו גמ"ח מדעתם ולא לשם שמים לפי דין תורה, ראוי שלא יחשב להם כלל. רבקה, בגלל אהבתה הגדולה ליעקב, רצתה שגם אם בניו של יעקב יתרחקו ממקור הקדושה במידה מסויימת, אך יעשו צדקה וחסד, יחשב להם כמצווה ולפחות יאכלו פירותיהם בעוה"ז. משום כך רצתה שיעקב אבינו יקבל את הברכות.
אמנם יעקב אבינו קיבל את הברכות לשפע בעוה"ז, אך בערמה, מפני שלפי האמת אין זה מתאים למדרגתו של יעקב, שהכל אצלו צריך ללכת לפי גדרה של תורה ולא על פי גישה אנושית רציונאלית. מכל מקום ברור , שיצחק לא טעה לחשוב שמעשו תצא האומה הנבחרת.
בסוף הפרשה, כשעשו מבקש להרוג את יעקב, רבקה אומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך קום ברח לך". הפרשנים התלבטו בפירוש המילה 'מתנחם'. הנצי"ב אומר (בהוספות מכי"ק, בסוף 'העמק דבר') דבר מעניין. עשו נהג ברמיה מתוחכמת. עד עכשיו היתה הכרזת מלחמה של עשו על יעקב, ויעקב אכן נשמר מפני עשו. לאחר שעשו רואה שבדרך זו לא יצליח לפגוע ביעקב, מוציא עשו קול שהוא מתנחם וחוזר בו מכוונתו להרוג את יעקב, וכי הוא רוצה 'שלום'. רבקה שמבינה את התכסיס של עשו מגלה זאת ליעקב ואומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך – להרגך", מה שהוא מתנחם וחוזר בו, כביכול, זה לא למטרת שלום אלא להיפך , כדי שלא תיזהר והוא יוכל להרגך.
כך נוהגים גם הרשעים הארורים בזמננו. הם הכריזו על הליכה בדרך ה'שלום', אך למעשה כל כוונתם היא לפגוע ולהילחם בעם ישראל, ולכן אין להאמין להם כלל. הם חדורים שנאה ארסית לעם ישראל ומתנגדים לעצם קיומו. עלינו להשמר מהם ולא ללכת שולל אחרי פטפוטי ההבל של 'שלום' מדומה. איתם לא היה שלום ולא יהיה שלום. אנו צריכים לשאוף לישבם בארצות מוצאם.
יהי רצון שעם ישראל ילמד מתוך הפרשה, להכיר את תכונותיהם של עמים אלו ולא ילך אחריהם שולל, אלא ידבק בהדרכתה של התורה , שרק היא תביא בטחון ושלום אמת לכל מרחבי ארצנו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שלש פרשות מקדישה התורה למעשיו ולפעליו של אברהם אבינו, מכיון שכל מעשיהם של אבותינו הקדושים לא הצטמצמו לדורם. אלו דברים שהשאירו את רישומם על הנהגת כלל ישראל בכל הדורות.
בסוף פרשת וירא אנו קוראים על נסיון העקידה. בנסיון זה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע עלי אדמות. הקב"ה מביא נסיון על האדם, למרות שהוא יודע מהי מחשבתו, כדי לגלות כלפי חוץ את מה שיש בכוחו של האדם.
מעשה העקידה מוצא את ביטויו בתפילות, במיוחד בימים הנוראים, כשאנו מדגישים דוקא את גדולתו של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו. נשאלת השאלה: כיצד התעלמו חז"ל מיצחק, הרי לפי מסורת חז"ל יצחק אבינו היה כבר בן שלושים ושבע ? הרי עצם העובדה שאברהם הטעין עליו חבילת עצים מוכיחה שיצחק לא היה תינוק אלא אדם מבוגר.
נאמר שיצחק שאל את אביו : 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'? ותשובת אברהם : 'אלקים יראה לו השה לעולה בני'. לפי הפשט ענה לו, שהקב"ה ימציא את השה, אך לפי המדרש אמר לו : אם יהיה שה – יקריב את השה, ואם לא - לעולה בני. בהמשך נאמר : 'וילכו שניהם יחדיו', דהיינו, יצחק הבין שהוא הולך להעקד ובאופן טבעי היה צריך לברוח, אך בכל זאת הוא הלך בלב שלם. איך ייתכן שהכתוב מתעלם ממסירות הנפש של יצחק?
בעל ה'שפת אמת' מלמדנו יסוד גדול מאוד, המבחין במעשה העקידה בין אברהם ליצחק. יצחק אבינו קיבל מינקותו חינוך מאברהם אבינו ומשרה אמנו, שאדם צריך תמיד לשאוף לעשות את רצון ה'. הוא אינו חי לעצמו, אלא עליו להיות שגריר נאמן למילוי משימתו בעולם. כשמחנכים את האדם מגיל צעיר, שיש למסור את הנפש על מה שהקב"ה דורש, הוא מוכן אפילו לעקידה. אמנם להגיע לדרגה כזו צריך לעמול שנים, אבל אח"כ הדבר נהיה יותר פשוט. יצחק אבינו יסד את התכונה הנפשית ,שאדם מישראל יכול וחייב למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש על מצוות ה' היא ענין מיוחד לעם ישראל ולא לבני נח, גם במצוות שהם חייבים בהן. אם נכרי מכריח נכרי אחר לעבוד ע"ז, אין הוא צריך למסור את נפשו, למרות שאסור לו לעבוד ע"ז. אי אפשר לדרוש ממנו דבר שהוא מנוגד לטבעו. בעם ישראל האהבה שאבותינו הקדושים נטעו בלב כל צאצאיהם לדורות היא כזו, שאדם מוכן לוותר על נוחיותו האישית למען כבוד שמו יתברך. מסירות הנפש נעשתה טבע שני בעם ישראל, ויהודים במשך כל הדורות ובכל הגלויות מסרו את נפשם על התורה.
אצל אברהם אבינו היתה אמורה להיות התלבטות קשה. בתחילה הקב"ה מבטיח : 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואח"כ אומר לו : 'והעלהו שם לעולה'. בהסתכלות פשוטה קיימת סתירה בין שתי האמירות האלה.
גדלותו של אברהם אבינו, שמבטל את רצונו, ולא מנסה לחפש תחבולות כדי להתחמק מצווי ה'. נאמר : 'וישכם אברהם בבקר', ולפי המדרש השטן גרם לשטפונות כדי לעכבו בדרכו. אברהם אבינו היה יכול לומר : אנוס אני, אין לי אפשרות לעבור, לא אלך. אולם הוא עשה ככל יכולתו כדי לקיים את מצוות בוראו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמר : 'ואנכי עפר ואפר' - אין כלום במחשבותי לעומת ציווי הקב"ה.
משום כך, נסיון העקדה לגבי אברהם אבינו היה גדול יותר מאשר לגבי יצחק, נסיון העקדה הכתיר את אברהם אבינו כגדול המאמינים, ואת האמונה הגדולה הזאת הנחיל לבניו.
יהי רצון שנזכה כולנו לסגל לעצמנו את המעלות הגדולות של אבותינו הקדושים. אכן ב"ה זכינו שיש לנו ציבור, ובמיוחד בני נוער, שמוכן למסור את נפשו על גאולת ארצנו והשבתה לידי עם ישראל מתוך מסירות נפש גדולה, עד שנזכה לראות את קץ גאולתנו.

דברים לפרשת נח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות ברכות – ברכת הגשמים וברכות השבח", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום שלישי ד' חשוון (24/10) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.
כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.
לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.
גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.
מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.
כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים.
כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.
דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת. בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית.
כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------