תורת חברון: פרשת השבוע ושיעורי הלכה מאת הגאון הרב דב ליאור שליט"א Rav Dov Lior

דברים לפרשת וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל.
פרשת יוסף ואחיו נראית לנו לא ברורה. איך ייתכן שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך ייתכן שהאחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת ? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול, כמו אצל אומות העולם, אך ודאי לא לשבטי - יה.
אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נופלים מעט ממדרגתם הרוחנית הגדולה, צריך אביהם לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בוודאי לא התכוון להבליט את אישיותו, כפי שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.
אולם אחיו רצו לסלקו, מפני שחשבו שהוא מתנהג כלפיהם בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת 'בבא בתרא' ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.
הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם מתוך כך שרק הוא הראוי שממנו תצא האומה הנבחרת, כפי שאצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אולם יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים שאינם מקפידים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, ולכן כשהבהמה מפרכסת עדיין אסור להם לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי, אך לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מותרת למרות שהבהמה מפרכסת (אכן יוצא מכאן שיש לישראל דין קל יותר מאומות העולם בענין זה). האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל למרות שעדין לא ניתנה תורה, גם לקולא, אולם יוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נוח, ולכן המפרכסת אסורה להם.
את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה, כפי שאומרים חז"ל, שבגלל מכירת יוסף נהרגו עשרת הרוגי מלכות. חטאם נתן את אותותיו א"כ גם לאחר דורות רבים. מכל מקום, הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.
דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.
יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו נעשה לשם שמים.
מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.
כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.
גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.
יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה ,ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ה' כסלו (23/11) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שש פרשיות לתולדות חייו של יעקב אבינו, לעומת פרשה אחת בלבד ליצחק אבינו. הסיבה לכך היא, שמעשיו ופעליו של יעקב אבינו ובניו מרובים היו, אך יצחק, כיון שהיה מרומם מעניני העוה"ז, היה כולו קודש בבחינת עולה תמימה. ממילא, עיסוקיו של יצחק בעניני העולם הזה היו מועטים, ולכן גם מעשיו הכתובים בתורה, דברים שהביעו את רישומם על מהלך ההסטוריה של עם ישראל, לא היו מרובים.
הנושא המרכזי בפרשתנו הוא ברכת יצחק לבניו לפני מותו.
המפרשים שואלים : עד היכן היתה טעותו של יצחק אבינו, וכי הוא חשב שההבטחה לאברהם אבינו בפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", שממנו תצא האומה הנבחרת, מכוונת לעשו? וכי הוא לא ידע באמת את ההבדל התהומי בין עשו ליעקב? עד כמה אפשר לטעות בזה?!
הרמב"ן מסביר על דרך הפשט, שהיתה כאן טעות מוחלטת, אך רבקה לא העמידה את יצחק על טעותו. כשראתה אותו בפעם הראשונה , נבהלה ממנו ונוצר מרחק של כבוד בינה ובין יצחק , שמנע ממנה להעמידו על טעותו.
ואולם רוב המפרשים אומרים שלא היתה ליצחק טעות מוחלטת. הוא ידע שהאומה הנבחרת אמורה לצאת מיעקב ולא מעשו, אלא שברכו בענייני העולם הזה.
אנו יודעים ש'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', אך בענינים שבין אדם לחברו כמו גמילות חסדים ביקור חולים וכו', אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם מי שעושה גמילות חסדים לא מפני ציווי התורה אלא מדעתו האנושית זוכה לשכר בעוה"ז.
יצחק אבינו ידע שמיעקב תצא האומה הנבחרת להתהלך לפני ה', אך בשל מעלתו הרוחנית, חשב שאם יהיו מזרעו של יעקב שיקיימו גמ"ח מדעתם ולא לשם שמים לפי דין תורה, ראוי שלא יחשב להם כלל. רבקה, בגלל אהבתה הגדולה ליעקב, רצתה שגם אם בניו של יעקב יתרחקו ממקור הקדושה במידה מסויימת, אך יעשו צדקה וחסד, יחשב להם כמצווה ולפחות יאכלו פירותיהם בעוה"ז. משום כך רצתה שיעקב אבינו יקבל את הברכות.
אמנם יעקב אבינו קיבל את הברכות לשפע בעוה"ז, אך בערמה, מפני שלפי האמת אין זה מתאים למדרגתו של יעקב, שהכל אצלו צריך ללכת לפי גדרה של תורה ולא על פי גישה אנושית רציונאלית. מכל מקום ברור , שיצחק לא טעה לחשוב שמעשו תצא האומה הנבחרת.
בסוף הפרשה, כשעשו מבקש להרוג את יעקב, רבקה אומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך קום ברח לך". הפרשנים התלבטו בפירוש המילה 'מתנחם'. הנצי"ב אומר (בהוספות מכי"ק, בסוף 'העמק דבר') דבר מעניין. עשו נהג ברמיה מתוחכמת. עד עכשיו היתה הכרזת מלחמה של עשו על יעקב, ויעקב אכן נשמר מפני עשו. לאחר שעשו רואה שבדרך זו לא יצליח לפגוע ביעקב, מוציא עשו קול שהוא מתנחם וחוזר בו מכוונתו להרוג את יעקב, וכי הוא רוצה 'שלום'. רבקה שמבינה את התכסיס של עשו מגלה זאת ליעקב ואומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך – להרגך", מה שהוא מתנחם וחוזר בו, כביכול, זה לא למטרת שלום אלא להיפך , כדי שלא תיזהר והוא יוכל להרגך.
כך נוהגים גם הרשעים הארורים בזמננו. הם הכריזו על הליכה בדרך ה'שלום', אך למעשה כל כוונתם היא לפגוע ולהילחם בעם ישראל, ולכן אין להאמין להם כלל. הם חדורים שנאה ארסית לעם ישראל ומתנגדים לעצם קיומו. עלינו להשמר מהם ולא ללכת שולל אחרי פטפוטי ההבל של 'שלום' מדומה. איתם לא היה שלום ולא יהיה שלום. אנו צריכים לשאוף לישבם בארצות מוצאם.
יהי רצון שעם ישראל ילמד מתוך הפרשה, להכיר את תכונותיהם של עמים אלו ולא ילך אחריהם שולל, אלא ידבק בהדרכתה של התורה , שרק היא תביא בטחון ושלום אמת לכל מרחבי ארצנו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שלש פרשות מקדישה התורה למעשיו ולפעליו של אברהם אבינו, מכיון שכל מעשיהם של אבותינו הקדושים לא הצטמצמו לדורם. אלו דברים שהשאירו את רישומם על הנהגת כלל ישראל בכל הדורות.
בסוף פרשת וירא אנו קוראים על נסיון העקידה. בנסיון זה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע עלי אדמות. הקב"ה מביא נסיון על האדם, למרות שהוא יודע מהי מחשבתו, כדי לגלות כלפי חוץ את מה שיש בכוחו של האדם.
מעשה העקידה מוצא את ביטויו בתפילות, במיוחד בימים הנוראים, כשאנו מדגישים דוקא את גדולתו של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו. נשאלת השאלה: כיצד התעלמו חז"ל מיצחק, הרי לפי מסורת חז"ל יצחק אבינו היה כבר בן שלושים ושבע ? הרי עצם העובדה שאברהם הטעין עליו חבילת עצים מוכיחה שיצחק לא היה תינוק אלא אדם מבוגר.
נאמר שיצחק שאל את אביו : 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'? ותשובת אברהם : 'אלקים יראה לו השה לעולה בני'. לפי הפשט ענה לו, שהקב"ה ימציא את השה, אך לפי המדרש אמר לו : אם יהיה שה – יקריב את השה, ואם לא - לעולה בני. בהמשך נאמר : 'וילכו שניהם יחדיו', דהיינו, יצחק הבין שהוא הולך להעקד ובאופן טבעי היה צריך לברוח, אך בכל זאת הוא הלך בלב שלם. איך ייתכן שהכתוב מתעלם ממסירות הנפש של יצחק?
בעל ה'שפת אמת' מלמדנו יסוד גדול מאוד, המבחין במעשה העקידה בין אברהם ליצחק. יצחק אבינו קיבל מינקותו חינוך מאברהם אבינו ומשרה אמנו, שאדם צריך תמיד לשאוף לעשות את רצון ה'. הוא אינו חי לעצמו, אלא עליו להיות שגריר נאמן למילוי משימתו בעולם. כשמחנכים את האדם מגיל צעיר, שיש למסור את הנפש על מה שהקב"ה דורש, הוא מוכן אפילו לעקידה. אמנם להגיע לדרגה כזו צריך לעמול שנים, אבל אח"כ הדבר נהיה יותר פשוט. יצחק אבינו יסד את התכונה הנפשית ,שאדם מישראל יכול וחייב למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש על מצוות ה' היא ענין מיוחד לעם ישראל ולא לבני נח, גם במצוות שהם חייבים בהן. אם נכרי מכריח נכרי אחר לעבוד ע"ז, אין הוא צריך למסור את נפשו, למרות שאסור לו לעבוד ע"ז. אי אפשר לדרוש ממנו דבר שהוא מנוגד לטבעו. בעם ישראל האהבה שאבותינו הקדושים נטעו בלב כל צאצאיהם לדורות היא כזו, שאדם מוכן לוותר על נוחיותו האישית למען כבוד שמו יתברך. מסירות הנפש נעשתה טבע שני בעם ישראל, ויהודים במשך כל הדורות ובכל הגלויות מסרו את נפשם על התורה.
אצל אברהם אבינו היתה אמורה להיות התלבטות קשה. בתחילה הקב"ה מבטיח : 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואח"כ אומר לו : 'והעלהו שם לעולה'. בהסתכלות פשוטה קיימת סתירה בין שתי האמירות האלה.
גדלותו של אברהם אבינו, שמבטל את רצונו, ולא מנסה לחפש תחבולות כדי להתחמק מצווי ה'. נאמר : 'וישכם אברהם בבקר', ולפי המדרש השטן גרם לשטפונות כדי לעכבו בדרכו. אברהם אבינו היה יכול לומר : אנוס אני, אין לי אפשרות לעבור, לא אלך. אולם הוא עשה ככל יכולתו כדי לקיים את מצוות בוראו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמר : 'ואנכי עפר ואפר' - אין כלום במחשבותי לעומת ציווי הקב"ה.
משום כך, נסיון העקדה לגבי אברהם אבינו היה גדול יותר מאשר לגבי יצחק, נסיון העקדה הכתיר את אברהם אבינו כגדול המאמינים, ואת האמונה הגדולה הזאת הנחיל לבניו.
יהי רצון שנזכה כולנו לסגל לעצמנו את המעלות הגדולות של אבותינו הקדושים. אכן ב"ה זכינו שיש לנו ציבור, ובמיוחד בני נוער, שמוכן למסור את נפשו על גאולת ארצנו והשבתה לידי עם ישראל מתוך מסירות נפש גדולה, עד שנזכה לראות את קץ גאולתנו.

דברים לפרשת נח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות ברכות – ברכת הגשמים וברכות השבח", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום שלישי ד' חשוון (24/10) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.
כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.
לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.
גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.
מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.
כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים.
כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.
דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת. בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית.
כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ניצבים - וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בנ"י ביום מותו ע"מ להכניסם בברית.
נשאלת כאן השאלה : הרי עיקרה של הברית כתוב בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. א"כ לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב ?
אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ט הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.
בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות? הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל לא היה מושג של ערבות.
וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.
בהמשך הפרשה נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.
אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?
בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?
בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.
לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות – זו בחינת השירה שבתורה.
הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.
אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.
האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.
למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.
גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.
יהי רצון שנזכה כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

דברים לפרשת כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע - כי תבוא

הנושא המרכזי בפרשתנו הוא הברכות והקללות, שמשה רבנו אומר לכלל ישראל שבועות מספר לפני שהוא נפרד מהם. זו מעין חזרה על תוכן הברכות והקללות שנאמרו בסוף ספר ויקרא, לאחר מתן תורה.
משה רבנו עומד בפני הדור הנכנס לארץ ורוצה להחדיר למודעות שלהם שהנהגת ה' בעולם תלויה בהתנהגות עם ישראל. אם ילכו בדרכה של תורה תהיה הצלחה מכל הבחינות, הן בענייני פרנסה, הן בענייני הבריאות, והן מבחינת השלום, הביטחון, והישיבה בארץ. אולם אם ח"ו יעזבו את עבודת ה' יבואו אותן צ"ט קללות הכתובות בפרשה.
הרמב"ן אומר שהקללות שבפרשת 'בחוקותי' הן כנגד חורבן בית ראשון והקללות שבפרשתנו הן כנגד חורבן בית שני.
אחת הקללות היא "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", דהיינו, שגם כשבאים האסונות הלב אטום ולא רואים את המציאות נכוחה. הייסורים שההשגחה האלוקית מביאה על עם ישראל אינם לשם הענשה, אלא בעיקר כדי לעורר את העם לתשובה ולחשיבה, שידעו שהעונשים באים כתוצאה ממעשיהם הרעים. אך אם יש אטימות, תימהון לבב, ועיוורון שאינו עיוורון פיזי אלא עיוורון מלהבין את המציאות בצורה נכונה, באות מכות נאמנות. אלו לא מכות שבאות לעורר ונעלמות, אלא מכות ממושכות.
לצערנו, ראינו מציאות כזו בדור הקודם בו התרחשה השואה, שאף אחד לא שאל למה באה עלינו השואה.
גם היום, המצב הביטחוני קשה, מתגברים האיומים מקרוב ומרחוק, ולרוב הציבור אין מודעות שאלו עונשים על החולשות שיש בעמנו.
אולם אנו, כאנשים המאמינים בהשגחת ה' על עמו, עלינו לשאול מדוע הולכים ומתגברים האיומים על עם ישראל גם ממדינות רחוקות. נלע"ד שאחת הסיבות העיקריות לכך היא המשך חטא המרגלים. חלק מהציבור עדיין לא הבין שעם ישראל חזר לארצו ולמולדתו, ועליו לגאול אותה, ליישב אותה, ולרוקן את הארץ מהמחבלים ותומכיהם. לצערנו, לא רק שלא עושים זאת, אלא להיפך, משאירים אותם פה, מטפחים אותם, ועוד רוצים להקים להם מדינה. בנוסף לכך, מתנכלים ליהודים שבמסירות ונאמנות רוצים ליישב את הארץ ולגאול אותה. מחפשים עילות 'מתחת לאדמה' כדי להרחיק מתיישבים ממקום מגורם ומביימים כתבי אישום ומשפטים. זהו החטא בעצמו, וזו אחת הסיבות העיקריות שבגינה אנחנו סובלים. אין שום פתרון לבעיה הזאת כל זמן שעם ישראל לא יבין שעליו לגאול את הארץ ולהחזיר אותה לבעלות מוחלטת של עם ישראל.
אנו נמצאים בימים של תשובה. התשובה צריכה להיות לא רק בעניינים פרטיים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, אלא גם בנושאים כלליים. עם ישראל צריך לדעת שהמשימה האלוקית המוטלת עליו בדור הזה היא לחזור לארץ, לכונן בה ממלכה, ולהחיל את הריבונות של עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ואיסור חמור הוא לומר, אפילו על שעל אחד מארץ ישראל, שהוא שייך לעם אחר.
יהי רצון שתפקחנה העיניים ולקראת ראש השנה עם ישראל יחזור בתשובה, והקב"ה יכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים, ולשנת גאולה וישועה.