דברים לפרשת בלק, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א




          

במסכת 'בבא בתרא' דנה הגמרא מי היו כותבי הספרים בתנ"ך, ולגבי פרשת 'בלק' אומרת הגמרא: "משה רבנו כתב ספרו ופרשת בלעם".

נשאלת השאלה : מה המיוחד בפרשה זו, הרי משה רבנו ע"ה כתב את כל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'? אומר רש"י, שפרשת בלק איננה עוסקת בציווים אלוקיים לעם ישראל או בהתרחשויות שארעו לעם ישראל. יש כאן מעין יציאה מתוך מחנה ישראל, והתבוננות  במתרחש במואב, במדין ובשאר העמים שמסביב - מה הם זוממים, מה הם חושבים, ואיך הם רואים את עם ישראל ?


בלעם היה התיאולוג של העולם הקדמון. הוא ישב בפרס או בעירק, והיה ראש הקתדרה שם, קוסם ומכשף. מצד עצמו הוא לא היה נביא, רק מצד מעלתן של ישראל הקב"ה עשה אותו נביא. הוא ברך את עם ישראל וכל נבואותיו מתמקדות בעליית קרנם של ישראל, מזמן הכניסה לארץ בזמן יהושע בן נון ועד כינון מלכות ישראל בימי שאול ודוד. נבואותיו מתפרשות גם לעתיד לבוא, עד שהוא רואה את מלכות דוד חוזרת עם המשיח שיבוא בסופו של דבר, והשפעתה על העולם כולו.


שלש פעמים הוא מתנבא, בנוסף לפעם הרביעית שהיא לא כתשובה למלך מואב. הנבואה הראשונה, כשהוא רואה את ישראל "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המפרשים מסבירים, שהוא מתאר את עם ישראל כשונה מכל העמים בתוכן החיים שלו, במגמה שלו, במנהגיו, בשאיפותיו, ובכל הווי החיים שלו .

לאחרים אין ערכים עליונים  והכל מתמקד אצלם בענייני חומר, ואין הבדל באיזו שפה הם מדברים. לכל העמים יש הווי תרבות זהה במהותו, אע"פ שהוא שונה בפן החיצוני שלו.

הנצי"ב מסביר את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כך  : "הן עם לבדד" – אם עם ישראל ישמור על תרבותו ועל ייחודיותו, אז - "ישכון", ישב לבטח, וגם אומות העולם יכבדו אותו. רעיון זה הפוך ממה שאומרים, שעם ישראל צריך להתערב עם הגויים כדי לצמצם את האנטישמיות נגדו. האמת הנכונה היא, שרק אם נשמור על ייחודנו ונצמד לתפקידנו האלוקי להיות לברית עם לאור גויים, להודיע את מציאות ה', הגויים יכבדו אותנו. אבל "ובגויים" – אם עם ישראל יתקרב לגויים ויחקה תרבויות נכר, ממילא "לא יתחשב" - הגויים יזלזלו ולא יתחשבו בו.


לצערנו אנו רואים שהאנטישמיות היום גואה בעולם. ככל שעם ישראל ינסה להידמות לגויים, גלי האנטישמיות יגברו. מצד מסויים יש בזה דבר חיובי, שכך נדחים ישראל ולא מתערבים בגויים. כשעם ישראל לא מבין בעצמו, באים גלי השנאה ומרחיקים אותו מהגויים. עלינו לשמור על ייחודנו, על תרבותנו, ועל קדושת החיים שלנו. כמובן שבענייני מסחר אפשר להתקשר עם כל העולם, אך לא בתרבות, במאווים ובשאיפות.


כל שנאת אומות העולם אלינו היא בגלל שאין אנו הולכים בדרכה של תורה .כך גם נאמר בספר 'תהילים' , שבמצרים הקדומה רצו בני ישראל להידמות למצרים - "הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו". יעקב אבינו רצה שבניו יגורו בארץ גושן לבל יתערבו בגויים, אך הם רצו שלא להיבדל  ולכן יצאו מארץ גושן, וכתוצאה מכך גברה השנאה כלפיהם.

 

יהי רצון שעם ישראל ידע ללכת בדרכו של משה רבנו שהנחיל לנו את יסודות התורה, שרק על ידה נזכה לשלום ולביטחון .

 

                                                                        

 

 

 

 



בלי וירוסים. www.avast.com

דברים לפרשת חוקת, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


           

בפרשת 'חוקת' יש מעבר מהשנה השנית ליציאת מצרים, אל שנת הארבעים, לאחר שלושים ושמונה שנים בהן לא היו אירועים מיוחדים. כל זאת החל בניסן של שנת הארבעים,שאז באו מדבר סיני, עד חודש אדר שלאחר מכן, בו נפטר משה.

שנת הארבעים, כפי שכותבת התורה, היא שנת הסתלקותה של מרים, שבעקבותיה לא היו מים לעדה. מסבירים המפרשים שמניעת מי באר מרים לא היתה כעונש אלא כפעולה חינוכית, להרגילם לחיים בדרך הטבע. במדבר בני ישראל חיו בצורה ניסית - ירד להם מן בכל יום, בארה של מרים סיפקה להם מים, וענני כבוד היו סוככים עליהם מפני חום השמש. ההשגחה האלוקית רצתה להרגילם לחיים בדרך הטבע, כדי להכינם לחיים בארץ ישראל.


בגלל חוסר המים אירעה פרשת 'מי מריבה', בה הגיע משה רבנו לכלל טעות וכעס. נחלקו המפרשים בהבנת חטאו של משה רבנו.

 

הנצי"ב בפירושו לתורה אומר, שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל כיצד יש לבקש מהקב"ה גשם בזמן בצורת - הזקן שבחבורה אומר דברי כיבושין ומוסר והציבור עומד בתפילה . כל סדרי התפילות והתעניות בזמן עצירת גשמים מפורטים במסכת 'תענית'.

כיון שבארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים" ועיניהם של ישראל תמיד לשמים בצפייה לגשם, היה צריך משה רבנו  להדגים להם כיצד מתפללים ומתחננים לה' בשביל הגשם. אך כיון שבני ישראל הכעיסו אותו בא לכלל טעות, היכה בסלע ויצאו מים.

לכתחילה משה רבנו היה צריך ללמדם להתפלל והמים היו אמורים לבוא בצורה טבעית, על ידי גשמים או על ידי התגברות נחל כלשהו, ובכל אופן לא על ידי הכאה בסלע. בשל טעות זו נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ.

הנהגתו של משה רבנו היתה למעלה מן הטבע – "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אך עם ישראל רצה הנהגה בדרך הטבע, ולכן הם גם שלחו את המרגלים. אילו ההנהגה היתה בדרכו של משה, לא היו זקוקים כלל לאמצעי מלחמה, אך הם לא רצו לחיות במתח רוחני כל כך גבוה, ולכן מידי פעם התלוננו בני ישראל "למה העליתונו מארץ מצרים" לספירה גבוהה כל כך, שקשה לנו לעמוד בה. משום כך לא זכו שמשה רבנו ינהיג אותם בארץ ישראל.

בדורנו אנו זקוקים ביותר להרבות בתפילה וזעקה לנוכח המצב הקשה בו נתון עמנו, מאויבינו מבחוץ והחלושים מבית. והלוואי שנתאמץ בתפילה לבטל את הגזירות והשם ישמע את קולנו ויוציאנו למרחב במהרה בימינו.


דברים לפרשת שלח לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א






בס"ד

ידידים ובוגרים יקרים

קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע -  שלח לך


          

פרשתנו עוסקת באחת המעידות הקשות שהיו לעם ישראל במדבר, מעידה שהטביעה את חותמה על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אנו רואים שהתורה התייחסה לחטא המרגלים בצורה הרבה יותר חמורה מאשר אל חטא העגל. חורבן בית ראשון ושני, פיזור האומה והייסורים הקשים כולם באו בעטיו של חטא המרגלים.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

מה היתה הסיבה לחטא ומדוע הוא כל כך חמור? חז"ל אומרים שהיתה למרגלים נגיעה אישית. במדבר הם היו נשיאים, אך ידעו שכאשר יבואו לארץ ירדו מגדולתם. הם הלבישו את התנגדותם במסווה של צדקות. הם אמרו שבמדבר יש דגן שמים, מים, ענני כבוד, ואפשרות בלתי מוגבלת לעסוק בתורה, ולעומת זאת בארץ יהי' צורך לעסוק בחקלאות כדי שיהיה אוכל ופרנסה, וגם חששו לביטול תורה. הם לא הבינו שהקב"ה רוצה שעם ישראל יחיה דווקא בארץ, יהיה עם חקלאי, ויתעסק בקדושה בכל תחומי החיים החומריים, על מנת להעלותם ולרוממם.

בגלל הנגיעה הזו נפל עליהם פחד, ולכן אמרו "אפס כי העם". אומר הרמב"ן, שבאמרם כך שללו את היכולת של העם לעמוד במערכה נגד שבעת העממים. אחר כך הרחיבו עוד ואמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - הרגישו בעצמם חולשה כנגד העמים.

התורה מבליטה את מעשיו של כלב בן יפונה ולא את אלו של יהושע בן נון,מפני שאם יהושע בן נון היה מוחה בפני העם היו אומרים שעושה זאת מפני שהוא תלמידו של משה ורוצה לרשת את המנהיגות. מפי כלב נשמעים הדברים משכנעים יותר.

כלב ידע שהכניסה לחברון כרוכה בסיכון ,ומטעם זה חברו לא נכנס, אך הבין שאם עם ישראל לא יכנס לארץ הסיכון כפול ומכופל כי אין קיום לאומה מחוץ לא"י. הרמב"ם כותב בספר המצוות , מצוות עשה קנ'ג, שאי אפשר להעלות על הדעת חלילה שיהודים יעדרו מארץ ישראל, שהרי הקב"ה הבטיח שלא ימחה אותות האומה. מעמדם של ישראל במדבר נבע משאיפתם להיכנס לארץ, אך אם לא יכנסו בדורו של יהושע בן נון העם כולו יהיה נתון בסכנה ולא יהיה קיום לאומה. נמצא שכלב לקח סיכון קטן כדי למנוע סיכון גדול מאוד.

כלב התחזק מההשתטחות על קברי האבות, ונטל את העוז והגבורה לומר שגם אם בדרך הטבע לא נראה שנוכל לכבוש את הארץ, עלינו לדעת שהקב"ה עימנו. כלב הבין שאין ציווי בתורה שאנו לא מסוגלים לקיים, אע"פ שיש מצבים קשים ביותר. הקב"ה אינו מצווה ציווי כדי להכשיל בזדון ח"ו. לכן אומר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

הרב חרל"פ כותב בספרו 'מי מרום', שבדורנו ,עוד מלפני עשרות שנים, הנקודה המרכזית היא מצוות יישוב ארץ ישראל. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה, לכן מצווה זו היתה רדומה, מפני שלא היתה לנו היכולת לקיימה. בדורנו הקב"ה מעיר את ליבות עם ישראל, וההתעוררות לשיבת ציון הולכת וכובשת יותר ויותר רבדים בעם ישראל. ומכיון שזו הנקודה העיקרית, אומות העולם מתנכלים לעם ישראל בעיקר בנקודה זו. עד כדי כך גדולה ההתנגדות עד שנשיא של המעצמה הגדולה מעסיק את עצמו בכל בית או מרפסת שנבנים ביהודה ושומרון. הם יודעים שתפקידם למנוע את שיבת עם ישראל לארצו, ואע"פ שאינהו לא חזו - מזלייהו חזו.

לצערנו הרב יש גם חלושים בתוך עמנו, החושבים שאם נתרפס לפני המחבלים נשיג שלום. עלינו להבין שעם המחבלים אין שלום, לא היה שלום, ולא יהיה שלום. הם שונאי שלום כמו שאומר דוד המלך "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אשרינו שהקב"ה מסכסך בינם לבין עצמם, כדי להחלישם וכדי למנוע מהם לפגוע בעם ישראל.

אנו מקווים שלא ירחק היום שהקב"ה ידביר את כל שונאינו, יסלק את אויבינו, ונזכה לנקיונה של ארצנו. אנו נמשיך בבנין התורה ויראת השמים, בהרחבת הישובים, בבנין ישובים חדשים, ובתיקון חטא המרגלים. בזה יקיץ הקץ על הגלות, ועם ישראל יוכל לשכון לבטח בכל מרחבי ארצנו בקרוב בימינו, אמן.

 

                                                                        

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 

 

 

--





























David Wilder דוד וילדר
Exec Dir: Eretz.Org

p:(+972) 52-429-5554 | p: US: +1-347-725-0325 | e:david@davidwilder.org | w:www.davidwilder.org a: Beit Hadassah, Hebron בית הדסה, חברון 90100
Breaking the Lies - שוברים שקרים

    

דברים לפרשת בהעלותך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע -  בהעלותך

   

פרשתנו עוסקת בתאור מהלכי עם ישראל במדבר, ומתמקדת בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים. בשנה זו החל המסע הראשון לכיוון ארץ ישראל, ביום כ' לחודש אייר.

לפני כל מסע היה משה רבנו אומר 'קומה ה' ויפוצו אויבך' , וכשנחו היה אומר 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל'.

חז"ל אומרים ששני פסוקים אלו, שתחילתם 'ויהי בנסוע הארון' 'ובנחה יאמר', לא כתובים במקום שבו  היו צריכים להיכתב, שהרי לפני כן כתוב בפרשה 'ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים'. דבר נוסף המיוחד בפסוקים אלו, שהם מתוחמים בספר התורה ע"י נ' הפוכה, לומר שאין זה מקומה של הפרשה, אלא שנכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, שלא תהיינה שתי פורעניות סמוכות בתורה, ולא יראה כאילו עם ישראל נשתרש בחטא. יש מחלוקת בין הראשונים מהן שתי הפורענויות, אך לכל שיטה כדאית לה היו כאן חולשות.

נשאלת השאלה: מדוע השתמשה התורה דווקא בהיפוכי האות נ' ? ניתן להסביר זאת על פי מאמר במסכת 'ברכות'. בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים את המזמור 'אשרי', שבנוי  לפי סדר הא"ב, ומורה על החוקיות שישנה בעולם. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בפסוק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון' , המראה שההשגחה האלוקית מספקת מזון למיליארדי נבראים בכל העולם כולו, אע"פ שכל אחד אוכל בשעה אחרת ומזון אחר שנותן לו את החיות. במזמור זה אין פסוק המתחיל באות נ' , מפני שהיא מסמלת את נפילתו של עם ישראל. כך גם נאמר בנביא 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'.

זה ההסבר גם לאותיות נ' ההפוכות. הנפילה, הגלות, המצב הקשה בו עם ישראל נמצא, הוא מצב זמני וחולף. אנחנו מאמינים שהתחילה הגאולה השלישית ועם ישראל חוזר לארצו. כל דבר שאינו במקומו הטבעי, מוכרח בסופו של דבר להתיישר ולהתייצב במקומו.

התורה רמזה לנו שנפילתם של ישראל, כפי שהיה בלכתם במדבר ובמשך הדורות, אינו מצב טבעי שישאר לנצח, אלא עם ישראל יספוג את הייסורים שיזככו אותו, והוא יתרומם וישוב בתשובה.

מה אנו למדים מכך לדורנו?

לפעמים אדם יכול ליפול בייאוש , כשהוא רואה מעידות קשות בהנהגת המדינה, במערכת החינוך, בהתנהגות החברה ועוד. מי שאינו מאמין בחוסנו הפנימי של עם ישראל, עלול ליפול ח"ו בחולשת הדעת ולחשוב שכך יהיה לעולם, ומי יודע לאן עוד עתידים אנו להידרדר. לכן באה התורה האלוקית לרמוז לנו, שמעידתם ונפילתם של ישראל הן תופעות זמניות וחולפות. אנו מאמינים שהקב"ה בחר בעם ישראל שבשורשו הוא טוב, ונפילותיו  וחטאיו נגרמים ע"י משפיעים חיצוניים מאומות העולם, שיש  חלשים מבני עמנו שנגררים אחר פיתויים אלו. אולם לבסוף עם ישראל יתיישר, כמו שהאות נ' ההפוכה היא במצב לא טבעי שלא יכול להמשך לעולם. התורה עצמה הבטיחה שעם ישראל ישוב בתשובה, ואף הרמב"ם כתב זאת להלכה בהלכות תשובה, ומה שהרמב"ם מביא להלכה - כך יהיה. לכן אל ייפול לב המאמין גם כשהוא רואה חולשות גדולות. ההתעלות תבוא מהציבור למטה, ואז עם ישראל יתעורר ויכיר את ערכו, יכיר בקישורו לארצו, ומתוך כך גם יבוא להכרת אלוקי ישראל ולהדבקות בתורת ישראל.

יהי רצון שמהלכים אלו יבואו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה לכך בקרוב בימינו, אמן.

Fwd: דברים לפרשת בהר בחוקותי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



בשבוע הבא, ביום חמישי כ"ט  אייר (25/05) בשעה 20:15 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בנושא "קדושת הר הבית בזמננו", בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9, בשכונת קרית משה ירושלים. (תפילת ערבית בשעה 20:00)



פרשתנו עוסקת באחד הנושאים הבסיסיים בהשקפת עולמה של היהדות, הברכות והקללות שנאמרו בהר סיני, שבהן מקופל אחד מיסודות האמונה שהוא השגחת ה' על היחיד וכמובן על הציבור. כל מה שקורה לאדם מישראל, ועל אחת כמה וכמה לכלל ישראל, אלו דברים שבאים בהשגחת ה' והם תלויים במעשיהם.

בפרשת 'בחוקותי' אומר משה "ואם תלכו עימי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", דהיינו, אם אביא עליכם עונש כדי שתתעוררו בתשובה ואתם תחשבו שזהו נוהג שבעולם והוא מקרה, כי אז אלך עמכם בחמת קרי – על עצם חשיבה זו תענשו.

הדברים אמורים גם לימינו. בעוד מספר ימים נציין בע"ה את יום שחרורה של ירושלים. זהו אירוע כל כך חשוב, שבו עם ישראל זכה לשחרר מעול זרים את ליבה של ארצנו - יהודה, שומרון וחבל עזה, ובמיוחד את מקום המקדש. נראה שאין מספיק מודעות בציבור הרחב לחיוב ההודאה על אירוע זה. בנוסף להצלה ממות לחיים, מעין מה שהיה במלחמת השחרור, עם ישראל זכה לשחרר את מקום המקדש, אך לא היה מודע לגודל השעה. משום כך  החמצנו הזדמנות פז להחזיר את בעלותו של עם ישראל על הר הבית עם כל ההשלכות השליליות שנובעות מכך עד עצם היום הזה.

בכל אופן, מצד ההשגחה האלוקית, שחרורה של ירושלים היה שלב שני אחר הכרזת המדינה. ירושלים מקפלת בתוכה את השאיפה לרוחניות, קדושה, מקדש וכהונה, שהם בסיסיים בעולמה של היהדות. כאשר התרחשו האירועים האלה לא עלה על הדעת שכך הם יסתיימו. חשבו שכל המלחמה תהיה עם המצרים, וכלל לא עם ירדן ששלטה בירושלים וביש"ע. ההשגחה האלוקית סובבה כך, שאויבנו כרתו ברית עם שאר מדינות ערב ונאלצנו להלחם מול כולם. על כך אפשר לומר את מאמר חז"ל, שהגאולה באה בהיסח הדעת. 

אנו רואים שגאולתנו באה שלב אחר שלב. בשלב ראשון הוכרז על הקמת מדינה בחלק קטן מארץ ישראל, ובשלב השני נכבשה ירושלים השלמה שמסמלת את הפן הרוחני.

עם ישראל צריך לדעת, שמקום המקדש שממנו יוצאת אורה לעולם וממנו יוצאת תורה לעולם, חייב להיגאל ולחזור לבעלות עם ישראל. זו ממש חרפה ובושה, שאת המקום המקודש הזה השארנו בשליטת אויבינו. לעם ישראל אין עוד מקומות קדושים, אלא רק מקום מקודש אחד ששלמה המלך קידש – הוא מקום המקדש בהר הבית. גם אם יש כרגע מניעה הלכתית לבנות את בית המקדש, הבעלות על המקום ושמירתו חייבות להיות בידי עם ישראל. כך גם דוד המלך, אע"פ שנאסר עליו לבנות את בית המקדש, מ"מ ערך תוכניות והכין את חומרי הבניה, כדי שבהגיע הזמן יוכל שלמה המלך  להתחיל מיד בבנייתו. 

חז"ל אומרים, שכל דור שבימיו לא נבנה המקדש - כאילו נחרב בימיו. לכל דור יש משימה שמקרבת את בנית המקדש. בדור הקודם, כאשר לא היינו קרובים כלל למקום המקדש, היו צריכים לפחות ללמוד את ענייני המקדש כפי שה'חפץ חיים' בשעתו חיבר 'ליקוטי הלכות' על סדר 'קדשים'. כך גם לדור שלנו יש ציווי אלוקי לגאול את המקום ולהחזירו לבעלותנו. 

אמנם ירושלים מאוחדת, אך המקום הקדוש שלנו נתון למרמס על ידי המחבלים שהורסים ומשחיתים כל זכר לעברו היהודי.

אין ספק שחולשה זו, שעדיין המקום לא נמצא בידינו, היא אחת הסיבות שאין שלום באזורנו והטרור משתולל במדינה. המפתח לשלום הוא בגאולת ארצנו בכלל והר הבית בפרט. אם רק נרצה לגאול אותו, אין ספק שתהיה גם סייעתא דשמיא לכך, ובזה נרומם את קרן עם ישראל וארץ ישראל כולה ונזכה לשלום אמת ובטחון בכל מרחבי ארצנו.

 

                                                                        

Fwd: דברים לפרשת אמור - ל"ג בעומר, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

צרפנו קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע - פרשת אמור

         

השנה חלה פרשת 'אמור' בערב ל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא יום שבו לפי מסורת  רבותינו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, וכן מציינים אותו כיום הילולא על עלייתו של רשב"י לגנזי מרומים.

צריכים להבין את הנושא הזה, שעם ישראל קיבל על עצמו ימי אבלות בימי הספירה. בימים אלה נמנעים מלהסתפר, נמנעים מלהתחתן,נמנעים מריקודים ומלשמוע מוסיקה משמחת.  ויש לשאול: וכי על כל מי שמת בדורות הקודמים אנו מקפידים על ימי אבלות? וכי אם לא היו מתים היו חיים לנצח? מדוע א"כ אנו מקיימים את הדבר הזה?

כדי להבין זאת יש להסביר על פי מקור בתלמוד במסכת 'יבמות' בדף סב. הגמרא אומרת שם, שכאשר מתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם, כלומר עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היוו את העתודה שהיתה צריכה להעביר את התורה לדורות הבאים. נשארו חמישה מגדולי התנאים - רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון רבי יוסי ורבי נחמיה, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. נתאר לנו את עשרים וארבע אלף התלמידים, ונאמר שהם לא היו בדרגה של חמשת הגדולים הללו, אבל מן הסתם היו קרובים לזה. אילו היתה התורה  נמסרת לנו על ידי כל כך הרבה גדולי ישראל, יכול להיות שהרמה התורנית בימינו היתה כמו אצל בעלי התוספות, שהלימוד היה בעמקות וברחבות, ובדבקות גדולה מאוד. נמצא שהאבלות שאנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא אז, מביעה חסר שאנו חשים אף בדורנו אנו. זה מעין מה שהרמב"ן כותב בתורת האדם, בשער שנקרא 'אבלות ישנה', המדבר על חורבן הבית. אנו מתאבלים היום על מה שקרה לנו לפני אלפיים שנה, ואנו חשים את החסר הזה - אין מקדש, אין שפע, אין טובה שיורדת לעולם. מיתתם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זאת גרמה למיעוט הרמה התורנית  וזה חסר לנו. אנחנו מתאבלים היום על אי-כבוד  לתורה, כבוד שאינו חדור בעם כראוי. אלו שנפטרו אז, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, מחייבים אותנו לכפר על כך ולשאוף לתקן את זה בתקופה זאת.

ימי הספירה בפני עצמם משמשים מזה דורות כימי הכנה למתן תורה. גאולתם של ישראל מורכבת משני שלבים, הגאולה הפיזית שהיתה בט"ו ניסן והגאולה הרוחנית כשעם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות. הרי עבדים שיוצאים לחרות ללא ערכים רוחניים  יכולים להראות  כאנשים פשוטים ביותר, שאין להם שום דרך ארץ ולא תורה. אולם חירות אמיתית היא כזו שחז"ל דרשו על התורה, אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות, שעל ידי התורה אדם משתחרר מכל ההשתעבדות החומרית.

לכן בימים אלה כשאנחנו מצד אחד מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא, על החסר במדרגה התורנית, ומצד שני מתכוננים לקראת מתן תורה, ודאי שיש בזה תיקון של העבר, שנדע לכבד את התורה ואת לומדיה, ונלך באורחותיה. עלינו להבין שכל זה לטובתנו, לטובת הבנים והנכדים שלנו, ולטובת עם ישראל כולו. אם עם ישראל כולו ילך לאורה של תורה, לא תהינה תופעות חמורות, כגון אלימות של הנוער, ופגיעה באנשים זקנים, וכל מיני מעשים מגונים. כל זה מפני שלא הולכים לאורה של תורה. התורה מחנכת את האדם למוסריות גבוהה לישרות ולאמינות, ואין צריך לומר שלא להזיק בפועל למישהו אחר.

הלוואי שנדע ליישם את הדברים ולתקן את עצמנו, וממילא כל החברה שלנו תראה אחרת- הרבה יותר אצילית, הרבה יותר מכובדת, וכזו שנעים וטוב לגור בתוכה 

 

 


דברים לפרשת אחרי מות - קדושים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א





          

הקב"ה אומר למשה : "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו". חז"ל בתורת כהנים דרשו, שאותו מקום שבו ישבו ישראל היה יותר מקולקל משאר העמים, וארץ כנען היתה מקולקלת יותר משאר המקומות. עם ישראל התפתח במקום בו היה ניגוד מוחלט לקדושה. המפרשים עומדים על ההבחנה בין ההשתקעות ביצרים הבהמיים, בה עסקו בני ארץ מצרים, ובין זו של בני ארץ כנען. אצל בני ארץ כנען היו חוקים של התועבות, אך בארץ מצרים כל אחד התנהג כאוות נפשו. כשעיוותים מעוגנים בחוק, מבחינה מסוימת הם חמורים יותר מאשר כשהם נעשים בצורה ספונטית.

תורתנו הקדושה הרחיקה מאיתנו את נישואי הקרבה, ואת העניינים הבלתי צנועים, מפני שהם נוגדים את קדושת החיים עפ"י תורת ישראל. למרות שבאופן טבעי יצרו של אדם נגרר אחרי דברים אלו, התורה האלוקית אוסרת אותם, מפני שהם גוררים את האדם לדיוטא התחתונה ולשפל המדרגה.

לאחר מכן אומרת התורה: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מפסוק זה למדו חז"ל, בנוסף למשמעותו הערכית, הלכה למעשה, שאפילו ספק פיקוח נפש של אדם מישראל דוחה שבת ויום הכיפורים. חולה או אישה בהריון ביום הכיפורים, שאם לא יאכלו או ישתו יבואו לידי סכנה - מותרים לאכול. ואומר בעל 'הלכות גדולות', שאף אם מדובר רק בסכנת העובר ולא האם עצמה, דוחים את יום הכיפורים להצלתו. דיני התורה ניתנו לחיים, ואם קיומה של מצווה בא בהתנגשות לחיים, אנו מצווים לחיות ולא למות.

אונקלוס מתרגם "וחי בהם" - בחיי עלמא, בחיי הנצח. אנו מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור, מבוא לקראת העולם הבא, והמצוות שאדם מקיים בעולם הזה מזכות אותו לחיי הנצח בהיפרד הנשמה מהגוף.

מהמילים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" דרשו חז"ל, שקיום המצוות והליכה ע"פ דרכה של תורה הם הנותנים לאדם את החיות ואת שמחת הנפש. הנצי"ב מסביר, שחיות אין פירושו ההיפך ממוות, אלא כאשר אדם מרגיש סיפוק נפשי. התורה היא המזון הרוחני של אדם מישראל, ואם הוא קשור בה יש לו שמחת חיים אמיתית. החסידות פיתחה את ענין עבודת ה' בשמחה, אך גם אלו שאינם הולכים בדרך החסידות מודים שאדם צריך להיות בשמחה, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". אולם מי שאינו קשור לתורה, ממילא קשור לתרבות הקלוקלת הממציאה מנגינות משחקים ושעשועים שונים הממלאים את החלל הריק כדי שאדם יברח ולא יפעיל את מחשבתו. מי שאינו חי לאורה של תורה  חי חיי עבדות, אע"פ שכלפי חוץ הוא נראה כאדם חופשי, מפני שהוא משועבד לסיפוק יצריו, ואינו מסוגל בלעדיהם.  חיי התורה הם החיים החופשיים באמת, כפי שדרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות", ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

יהי רצון שנחיה לאורה של תורה ונהיה בני חורין אמיתיים, ונזכה שתתקיים בנו בקרוב התפילה שהתפללנו בפסח "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך".