דברים לפרשת פקודי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א







בס"ד

ידידים ובוגרים יקרים

שלום רב.

מצ"ב רעיון קצר לפרשת פקודי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.

כמו כן, צרפנו קישור לשיעור וידאו של הרב לפרשת השבוע - דבר תורה לפרשת פקודי  

ביום חמישי הבא ז' אדר ב' (17/03) בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב, בנושא "הלכות פורים" ,ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

הציבור מוזמן.


 

          

פרשת פקודי היא הסיום של ציוויי הקמת המשכן, שהתורה מקדישה להם כמעט ארבע וחצי פרשיות.

לכאורה, כשאדם מזמין בית אצל קבלן הוא אינו צריך לומר לו באלו חומרים וכמויות להשתמש, כמה בטון צריך לצקת ומהו עובי הקירות. הקבלן יודע מעצמו פרטים אלו.

א"כ, מדוע התורה מציינת את כל פרטי הפרטים של בנין המשכן?

אלא שמבחינה פנימית המשכן הוא דגם של העולם, ואלו דברים שלא שייך בהם סברא אנושית, לכן התורה מדגישה את הציוויים ולאחר מכן את תיאור הביצוע, עד הפירוט של התרומה הגדולה שהעם הביא, עד שהכריזו שלא להביא יותר.

ומה אנו למדים מכל זה לדורות?

בפרשת תרומה נאמר "ועשו לי מקדש", והרמב"ם מונה זאת כמצוות עשה. כך במשכן, במדבר ובשילה, עד למקדש בירושלים. אילו היינו יכולים, הייתה חלה עלינו המצווה לבנות את בית המקדש.

אמנם מסופר שבזמן רבי יהושע בן חנניה הייתה נכונות מצד מלכות רומי לאפשר, אבל למעשה העניין לא יצא לפועל. במהלך הדורות לא הייתה לנו אפשרות לבנות את הבית, היינו אנוסים תחת שלטון הגויים שלא אפשרו זאת. גם היום יש מניעות, ואפילו לא מאפשרים ליהודים להתפלל בהר הבית.

חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, כלומר, כל דור צריך להוסיף נדבר מסוים במהלך של בניית המקדש.

בזמן שהתחילה ההתעוררות לציון, אמר החפץ חיים שכיוון שהתחיל מהלך הגאולה יש לעסוק בענייני המקדש, בעבודה ובטהרה. הח"ח ליקט הלכות מהבבלי ומהירושלמי על ענייני קדשים, כדרך שחיבר הרי"ף על שלושת הסדרים. לאחר מכן ייסדו כוללים שעסקו בסדר קדשים. עד היום יש כמה ישיבות שלומדים בהן סדר קדשים כדרך שלומדים את שאר הסדרים, בעמקות ובהיקף.

אף אם לא הייתה מניעה פוליטית או מצד האומות, אנו מנועים מלבנות את בית המקדש: אין לנו מורי הוראה בענייני קדשים וטהרות, ואף אם היו, איננו יודעים לזהות את המקום המדויק של המזבח, כפי שכותב הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן. בבית שני היו שלושה נביאים שהעידו להם על מקום המזבח, כיוון שהוא צריך להיות בדיוק באותו מקום. אף שגודלו של המזבח אינו מעכב, מקומו מעכב. זו המצווה היחידה שקיומה מותנה בגילוי נבואי.

אולם מניעה זו אינה פוטרת אותנו מלעשות הכנות, כמו שדוד הכין תכניות לביהמ"ק על אף שהקב"ה אמר לו שהוא לא יבנה, ורק שלמה המלך כשעלה לכס המלוכה יישם את התכניות ובנה את המקדש.

בדורנו, נפלה לנו הזכות הגדולה לשחרר את ארצנו במלחמת ששת הימים. זכינו ביהודה ושומרון ובייחוד בהר הבית. הנהגת המדינה עשתה משגה חמור כשהחזירה את השליטה בהר הבית לידי הערבים (כשם שעשו במערת המכפלה). לא ייתכן שההשגחה האלוקית מחזירה את המקום לבעליו החוקיים, ואנחנו במו ידינו מסגירים אותו לזרים.

לעניות דעתי זו אחת הסיבות שאין שלום והגויים מתנכלים לעם ישראל. לכל הפחות יש להחזיר את הבעלות על מקום המקדש לעם ישראל.

אנחנו מקווים שנזכה במהרה לגאול את כל חלקי ארצנו, ובייחוד את מקום המקדש, שהוא המקום הקדוש היחיד שיש לעם ישראל.

אם עם ישראל ירצה בכל נפשו ובכל מאודו, ההשגחה האלוקית תאפשר לנו להחזיר את הבעלות לעם ישראל, עד שנכין את עצמנו ונהיה מוכשרים לבניין המקדש, ואין ספק שאז תתגלה גם הנבואה, ואולי עוד בדורנו יתנוסס המקדש במרום הרים, לתפארת עם ישראל כולו, ולתועלת העמים כולם, כפי שדרשו חז"ל שנקרא שמו מוריה, מפני שממנו יוצאת אורה לעולם וממנו יוצאת הוריה לעולם.

 

                                                                        

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

Fwd: דברים לפרשת תצוה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א




ב צרפנו קישור לשיעור וידאו של הרב לפרשת השבוע - דבר תורה קצר לפרשת תצוה  

ביום חמישי הבא ט"ז אדר א' (25/02) בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו של הרב, אשר ימשיך לעסוק בנושא "מצוות ישוב הארץ בזמן סכנה", בביתו של הרב בשכונת "בית אורות" בירושלים.

הציבור מוזמן.


פרשת תצווה עוסקת בבחירת הכוהנים והכשרתם לעבודה. לאחר פשרת תרומה, בה נצטווינו על בניין המשכן וכליו, אנו מצטווים בפרשתנו על הנושאים הקשורים בהכנת העובדים במשכן.

והנה, בתחילת הפרשה ישנם שני פסוקים העוסקים בהכנת השמן למנורה – "ויקחו אלין שמן זית זך". שואלים המפרשים, מדוע פסוקים אלו מופיעים בפרשה העוסקת בהכשרת הכוהנים ולא בפרשה העוסקת בעשיית המנורה?

אלא, שכאן גילתה תורתנו הקדושה את מעלת התורה המיוחסת בייחוד למשה רבנו. במשכן היו שני כלים המרמזים על הופעת אור התורה:

הראשון – הארון שבו שכנו שני לוחות הברית, והוא מייצג את התורה שבכתב וקבלת התורה שבעל פה (מסירת התורה מרב לתלמיד). והשני – המנורה שעיקר סגולתה היא תורת החידוש והחקירה שנמסרה למשה, והוא מסר כוח זה לדורות הבאים.

האור השופע מכוח המנורה מייצג את הכוח שיש לחכמי ישראל לחדש בתורה ולדרוש את הפסוקים על פי המידות שהתורה נדרשת בהן.

בכך שהתורה כתבה את ענייניה של המנורה בתחילת הפרשה העוסקת בכהונה היא מגלה לנו שמדרגת הכהונה ועבודת המקדש היא קרובה במעלתה למעלת התורה. בראשונה נאמרה מעלת התורה, ומייד אחריה מעלת הכהונה. לכן הפסוק אומר על הכוהנים "הקרב אליך", שהם מתקרבים למשה. בחירת אהרון לכהונה איננה בגלל כישרון ומעשים, אלא מעצם הבריאה נשמתו מיועדת לעבודת הכהונה. ובזמן קורח שרצה במחלוקתו לטעון שהכהונה קשורה למעלות המידות, התברר שזו בריאה בהויה שאינה ניתנת לשינוי.

גם בזמננו, על אף שאין לנו את עבודת המקדש, ישנה קדושה מיוחדת לכוהנים, וחלים עליהם מצוות מיוחדות: הימנעות מטומאת מת וזהירות מנשיאת נשים שאינן כשרות לכהונה. בנוסף ישנה מצוות "וקידשתו" שהיא חובה לכבד את הכהן – להעלותו ראשון לתורה, להקדימו לברך ולנהוג בו כבוד.

אולם, עיקר שמירת מעמד הכהונה הוא לקראת העתיד.

אנו מצפים שלא ירחק היום ועם ישראל ישוב לארצו במלוא כוחו ויזכה גם להקמת המקדש ולחידוש העבודה בו. לכן חשוב שהכוהנים יתכוננו לקראת חידוש העבודה במקדש.

לשם כך ערך החפץ חיים ז"ל את ספרו ליקוטי הלכות על סדר קדשים כמו שהרי"ף כתב על שאר סדרי הש"ס, וב"ה זכינו בימינו, שקמו מספר כוללים שבהם שוקדים על לימוד סדר קדשים בעיון כמו שלומדים בישיבות סדרי נשים ונזיקין.

כשם שאנו מתפללים כל יום ומבקשים את השבת השכינה לציון, כך עלינו לפעול כדי לקדם את עבודת המקדש. יש לטפח בכוהנים את הנכונות להיותם משרתי כלל ישראל בעבודת המקדש, ואנו מצידנו נדע לכבדם ולייקרם גם בימינו, עד שנזכה לראות בישועת ה' ובניין בית מקדשנו במהרה בימינו.

 

                                                                        


Fwd: דברים לפרשת משפטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


   

פרשת משפטים נאמרה אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה, וכפי שחז"ל דרשו :'ואלה המשפטים', באה ו'  להוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני.

בפרשתנו מרוכזים כל הדינים שבין אדם לחברו, אשר אנו לומדים בסדר נזיקין.

ההגיון הפשוט אומר, שלאחר המעמד הנשגב והנורא בהר סיני, תעסוק התורה בדברים עליונים של דבקות באלקים חיים. אולם התורה האלוקית יורדת לתחום המעשי  שבין אדם לחברו, כגון עניני נזיקין וכו'. אכן חמורים הם ענינים אלו עד שאומרים בעלי 'התוספות', שאדם צריך להיות זהיר יותר שלא יזיק בהם מאשר שלא ינזק מהם.

אדם צריך להיזהר לא רק על רכושו וממונו של הזולת, אלא גם שלא יזיק את חברו בדיבור, כפי שדרשו חז"ל  'לא תשא שמע שוא' - אזהרה למקבל לשון הרע.  לפעמים נזקים נגרמים בגלל פגיעה בזולת או השפלה של הזולת, והם יותר חמורים מנזקים שנגרמים לממונו, מפני שנזק ממוני ניתן לשלם בכסף, ואילו פגיעה בדיבור אינה ניתנת לפיצוי .

התורה האלוקית עוסקת גם בתחום ההנהגתי ,ומצווה 'אחרי רבים להטות' שמשמעותו שיש ללכת אחר הרוב, אך זאת רק בזמן שיש ספק ואדם לא יודע אם לנטות לכאן או לכאן – אומרת התורה האלוקית שיש להכריע לפי הרוב. גם  בהנהגות הציבור, אם רוב הציבור בוחר בדרך מסויימת והאדם הפרטי מסתפק - עליו ללכת אחר הרוב .

אולם  בזה ישנה מגבלה - 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', כלומר, כאשר אדם משוכנע שדבר מסויים הוא אמיתי והרוב מצדדים בַּשקר, התורה האלוקית מזהירה אותו מפני ההליכה אחרי הרבים לרעות, אע"פ שהם הרבים.

ומי קובע מהו רע? התורה עצמה קובעת מהו טוב ומהו רע. כל עיקרה של התורה הוא 'ועשית הישר והטוב' – עליך לרדוף אחר הצדק והיושר. עזרה וכבוד אמיתי לזולת - זהו טוב, אך מה שהפוך מזה ומנוגד לזה - הוא רע למרות שהרוב החליט כך. דמוקרטיה שבה הולכים אחר הרוב היא דבר יפה ונחמד, אך אם אין בה ערכי-על אמיתיים, היא יכולה להגיע למעשים מחרידים, וכבר היו דברים מעולם שהרוב החליט להשמיד את המיעוט. לכן באה התורה האלוקית לומר, שבזמן שיש לך ספק – לך אחר הרוב, אך בזמן שברור לך שהרוב טועה ועושה רע, נגד תורת ישראל, אסור לך ללכת אחר הרוב, גם אם בשל כך יבואו עליך ייסורים או קשיים אחרים.

אין ספק שאם עם ישראל היה הולך על פי הדרכתה של תורה, כל חיי האומה היו נראים לגמרי אחרת. לא היו אז כל אותן שביתות מזיקות במשק שגורמות להפסדים של הפרט ושל הכלל, וכל אורחות החיים בין אדם לחברו ובין הפרט לציבור היו טובים יותר.

אהבת הצדק והיושר בתחום הנהגת הציבור היא זו שתביא לנו את האושר. יהי רצון שעם ישראל ידע להפנים את הדברים ולהתנהג בהתאם להדרכתה של תורה, שהיא נצחית ואיננה משתנית בהתאם לזמנים.

 

                                                                        

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.


דברים לפרשת וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

שלש פרשות מקדישה התורה למעשיו ולפעליו של אברהם אבינו, מכיון שכל מעשיהם של אבותינו הקדושים לא הצטמצמו לדורם. אלו דברים שהשאירו את רישומם על הנהגת כלל ישראל בכל הדורות.

בסוף פרשת וירא אנו קוראים על נסיון העקידה. בנסיון זה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע עלי אדמות. הקב"ה מביא נסיון על האדם, למרות שהוא יודע מהי מחשבתו, כדי לגלות כלפי חוץ את מה שיש בכוחו של האדם.

מעשה העקידה מוצא את ביטויו בתפילות, במיוחד בימים הנוראים, כשאנו מדגישים דוקא את גדולתו של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו. נשאלת השאלה: כיצד התעלמו חז"ל מיצחק, הרי לפי מסורת חז"ל יצחק אבינו היה כבר בן שלושים ושבע ?  הרי עצם העובדה שאברהם הטעין עליו חבילת עצים מוכיחה שיצחק לא היה תינוק אלא אדם מבוגר.

נאמר שיצחק שאל את אביו : 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'? ותשובת אברהם : 'אלקים יראה לו השה לעולה בני'. לפי הפשט ענה לו, שהקב"ה ימציא את השה, אך לפי המדרש אמר לו : אם יהיה שה – יקריב את השה, ואם לא - לעולה בני. בהמשך  נאמר : 'וילכו שניהם יחדיו', דהיינו, יצחק הבין שהוא הולך להעקד ובאופן טבעי היה צריך לברוח, אך בכל זאת הוא הלך בלב שלם. איך ייתכן שהכתוב מתעלם  ממסירות הנפש של יצחק?

בעל ה'שפת אמת' מלמדנו יסוד גדול מאוד, המבחין במעשה העקידה בין אברהם ליצחק. יצחק אבינו קיבל מינקותו חינוך מאברהם אבינו ומשרה אמנו, שאדם  צריך תמיד לשאוף לעשות את רצון ה'. הוא אינו חי לעצמו, אלא עליו להיות שגריר נאמן למילוי משימתו בעולם. כשמחנכים את האדם מגיל צעיר, שיש למסור את הנפש על מה שהקב"ה דורש, הוא מוכן אפילו לעקידה. אמנם להגיע לדרגה כזו צריך לעמול שנים, אבל אח"כ הדבר נהיה יותר פשוט. יצחק אבינו יסד את התכונה הנפשית ,שאדם מישראל יכול וחייב למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש על מצוות ה' היא ענין מיוחד לעם ישראל ולא לבני נח, גם במצוות שהם חייבים בהן. אם נכרי מכריח נכרי אחר לעבוד ע"ז, אין הוא צריך למסור את נפשו, למרות שאסור לו לעבוד ע"ז. אי אפשר לדרוש ממנו דבר שהוא מנוגד לטבעו. בעם ישראל האהבה שאבותינו הקדושים נטעו בלב כל צאצאיהם לדורות היא כזו, שאדם מוכן לוותר על נוחיותו האישית למען כבוד שמו יתברך. מסירות הנפש נעשתה טבע שני בעם ישראל, ויהודים במשך כל הדורות ובכל הגלויות מסרו את נפשם על התורה.

אצל אברהם אבינו היתה אמורה להיות התלבטות קשה. בתחילה הקב"ה מבטיח : 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואח"כ אומר לו : 'והעלהו שם לעולה'. בהסתכלות פשוטה קיימת סתירה בין שתי האמירות האלה.

גדלותו של אברהם אבינו, שמבטל את רצונו, ולא מנסה לחפש תחבולות כדי להתחמק מצווי ה'. נאמר : 'וישכם אברהם בבקר', ולפי המדרש השטן גרם לשטפונות כדי לעכבו בדרכו. אברהם אבינו היה יכול  לומר : אנוס אני, אין לי אפשרות לעבור, לא אלך. אולם הוא עשה ככל יכולתו כדי לקיים את מצוות בוראו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמר : 'ואנכי עפר ואפר' - אין כלום במחשבותי לעומת ציווי הקב"ה.

משום כך, נסיון העקדה לגבי אברהם אבינו היה גדול יותר מאשר לגבי יצחק, נסיון העקדה הכתיר את אברהם אבינו כגדול המאמינים, ואת  האמונה הגדולה הזאת הנחיל לבניו.

ובזמנינו זה שאנו עומדים בתקופה קשה בהתמודדות נגד הטרור הפראי המנסה בכל דרך לעקור את אחיזתנו בחבלי ארצנו, נשים לנגד עינינו את המסירות הגדולה של אבותינו שמסרו את נפשם למען כבוד שמים. בזמן הזה הנקודה העיקרית היא מצות יישוב  ארצנו כפי שכותב הרב חרל"פ זצ"ל, ואם אנו נעשה את כל מה שבידינו למען המשך קיומנו בארצנו בודאי שתהיה לנו סייעתא דשמיא שנצליח ונזכה לראות בקרוב בישועת השם על עמו ונחלתו.

יהי רצון שנזכה כולנו לסגל לעצמנו את המעלות הגדולות של אבותינו הקדושים. אכן ב"ה זכינו שיש לנו ציבור, ובמיוחד בני נוער, שמוכן למסור את נפשו על גאולת ארצנו והשבתה לידי עם ישראל  מתוך מסירות נפש גדולה, עד שנזכה לראות  את קץ גאולתנו.

 

 


דברים לפרשת לך לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



 

בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.

 

כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?

מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.

 

חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!

מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו  היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!

כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.

 

מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.

 

 

 

 


דברים לפרשת בראשית, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

פרשתנו עוסקת בתיאור בריאת העולם ועשרת הדורות שהיו מאדם הראשון ועד נח.

 

אמונת עם ישראל היא שהבורא הוא מופשט, יחיד, כל יכול, קדמון לכל דבר, וברא את העולם יש מאין. אמונה זו שונה מזו של הפילוסופים היוונים, אשר טענו שהיה חומר קדמון אשר ממנו נברא הכל.

 

יש ראשונים הסוברים שהבריאה היתה כפשוטו כמו שכתוב בפסוקים, שכל יום הקב"ה ברא משהו אחר. הרמב"ן סובר, שביום הראשון, בו נאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נברא חומר היולי שאין לו צורה, וזה מה שכתוב "והארץ היתה תוהו ובוהו". 'תוהו' הכוונה לדבר לא מוגדר, ללא גבולות, ו'בוהו' הכוונה בו היא - שהכל בכחו. בשאר הימים הכל נברא יש מיש, מאותו חומר היולי. לכל הדעות הבורא ברא הכל, ולא היה שום דבר קודם אליו.

 

לפי חשבוננו העולם נברא לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש שנים. ידוע שהארכיאולוגים גילו ממצאים שעל פי חשבון החוקים הנוהגים היום בעולם, היווצרותם אורכת שנים רבות, בעוד שכאמור העולם קיים פחות מששת אלפים שנה.

 

ראשית עלינו לדעת כי ביהדות הנושא של גיל העולם אינו חלק מעיקרי האמונה. עצם העובדה שהבורא ברא את העולם יש מאין היא החשובה ולא איך העולם נברא, האם בפעם אחת או שהיתה התפתחות. כל אחת מהטענות האלה יכולה להשתלב עם תאור הבריאה בספר בראשית.

 

שנית, מעשי בראשית נבראו בקומתם בצביונם ובדעתם, העולם נברא מוכן לשימושו של האדם. לדוגמה, אם האדם היה צריך פחם, הוא לא היה זקוק לחכות אלף שנה לתהליכים הכימיים שהופכים את העצים לפחם, אלא היה לו פחם מוכן. אדם הראשון בעצמו נולד כבחור בן עשרים, בעל כוחות רוחניים ופיזיים גם יחד.

כמו כן עד המבול כוחות הטבע היו חזקים הרבה יותר מהיום, ואף האדם היה חי קרוב לאלף שנה. הרמב"ן כותב שלא רק אלו שהוזכרו במקרא חיו הרבה שנים, אלא כך חיו כל האנשים. האקלים אז היה שונה, והשנים היו כמו בין פסח לעצרת.

לכן אין אנו 'נבהלים' כשאומרים לנו שהווצרות של מאובן מסויים אורכת מליון שנה, מפני שכך אמור להיות לפי חוקי הטבע היום, אך בבריאת העולם היו חוקים אחרים. המבול הטביע את בעלי החיים שהיו אז, ויכול להיות שהיו עוד בעלי חיים שאינם היום.

 

אנו מוצאים שהתורה אינה  מסתירה את המעידות שהיו לאדם הראשון ולחוה אשתו, לקין להבל ולנח, אך היה כדאי להשגחה האלוקית לברוא את העולם כדי שבסופו של דבר יגיע אברהם אבינו ויכיר במי שאמר והיה העולם. שתי הפרשות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', הן הקדמה עד להופעתו של אברהם אבינו אבי האומה הישראלית.

תכלית בריאת העולם היא שתהיה אומה שתבין מהו תפקידו של האדם עלי אדמות. חיי אמונה משפיעים על כל תפיסת העולם, ועל ההתייחסות לכל מה שמתרחש בעולם.

לבעל אמונה יש שאיפות שונות במהותן מאשר למי שחי בשביל לאכול ואוכל בשביל לחיות. לכן דרשו חז"ל ש"בראשית ברא" -  בשביל ראשית, בשביל ישראל שנקראים ראשית, זוהי מטרת בריאת העולם. כמו שרופא בתחילה לומד את האנטומיה של גוף האדם ואחר כך את חכמת הרפואה, כך התורה רוצה שנדע מהי מהותו של האדם, ומהם הכוחות הקיימים בו, ואחר כך מפרטת את המצוות שהאדם חייב בהן.

יהי רצון שנזכה להכיר את המטרה הנעלית שלשמה נברא העולם ולפעול על פי צווי הבורא.

 

 


דברים לפרשת ניצבים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט""א


בשבוע הבא ביום חמישי ד' תשרי (17/09) בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בהלכות סוכה וארבעת המינים, ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

הציבור מוזמן.

            

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.

אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?

בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?

בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.

לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות - זו בחינת השירה שבתורה.

 

הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.

אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.

האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.

למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.

גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.

יהי רצון שנזכה  כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

 

 

 

 

 

הרב שליט"א עם ספר התורה שקיבל מתושבי הקריה, בביתו בשכונת "בית אורות" ביחד עם הרב דני איז'ק ראש ישיבת "בית אורות"

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.