דברים לפרשת משפטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשת משפטים נאמרה אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה, וכפי שחז"ל דרשו :'ואלה המשפטים', באה ו'  להוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני.

בפרשתנו מרוכזים כל הדינים שבין אדם לחברו, אשר אנו לומדים בסדר נזיקין.

ההגיון הפשוט אומר, שלאחר המעמד הנשגב והנורא בהר סיני, תעסוק התורה בדברים עליונים של דבקות באלקים חיים. אולם התורה האלוקית יורדת לתחום המעשי  שבין אדם לחברו, כגון עניני נזיקין וכו'. אכן חמורים הם ענינים אלו עד שאומרים בעלי 'התוספות', שאדם צריך להיות זהיר יותר שלא יזיק בהם מאשר שלא ינזק מהם.

אדם צריך להיזהר לא רק על רכושו וממונו של הזולת, אלא גם שלא יזיק את חברו בדיבור, כפי שדרשו חז"ל  'לא תשא שמע שוא' - אזהרה למקבל לשון הרע.  לפעמים נזקים נגרמים בגלל פגיעה בזולת או השפלה של הזולת, והם יותר חמורים מנזקים שנגרמים לממונו, מפני שנזק ממוני ניתן לשלם בכסף, ואילו פגיעה בדיבור אינה ניתנת לפיצוי .

התורה האלוקית עוסקת גם בתחום ההנהגתי, ומצווה 'אחרי רבים להטות' שמשמעותו שיש ללכת אחר הרוב, אך זאת רק בזמן שיש ספק ואדם לא יודע אם לנטות לכאן או לכאן – אומרת התורה האלוקית שיש להכריע לפי הרוב. גם  בהנהגות הציבור, אם רוב הציבור בוחר בדרך מסויימת והאדם הפרטי מסתפק - עליו ללכת אחר הרוב .

אולם  בזה ישנה מגבלה - 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', כלומר, כאשר אדם משוכנע שדבר מסויים הוא אמיתי והרוב מצדדים בַּשקר, התורה האלוקית מזהירה אותו מפני ההליכה אחרי הרבים לרעות, אע"פ שהם הרבים.

ומי קובע מהו רע? התורה עצמה קובעת מהו טוב ומהו רע. כל עיקרה של התורה הוא 'ועשית הישר והטוב' – עליך לרדוף אחר הצדק והיושר. עזרה וכבוד אמיתי לזולת - זהו טוב, אך מה שהפוך מזה ומנוגד לזה - הוא רע למרות שהרוב החליט כך. דמוקרטיה שבה הולכים אחר הרוב היא דבר יפה ונחמד, אך אם אין בה ערכי-על אמיתיים, היא יכולה להגיע למעשים מחרידים, וכבר היו דברים מעולם שהרוב החליט להשמיד את המיעוט. לכן באה התורה האלוקית לומר, שבזמן שיש לך ספק – לך אחר הרוב, אך בזמן שברור לך שהרוב טועה ועושה רע, נגד תורת ישראל, אסור לך ללכת אחר הרוב, גם אם בשל כך יבואו עליך ייסורים או קשיים אחרים.

אין ספק שאם עם ישראל היה הולך על פי הדרכתה של תורה, כל חיי האומה היו נראים לגמרי אחרת. לא היו אז כל אותן שביתות מזיקות במשק שגורמות להפסדים של הפרט ושל הכלל, וכל אורחות החיים בין אדם לחברו ובין הפרט לציבור היו טובים יותר.

אהבת הצדק והיושר בתחום הנהגת הציבור היא זו שתביא לנו את האושר. יהי רצון שעם ישראל ידע להפנים את הדברים ולהתנהג בהתאם להדרכתה של תורה, שהיא נצחית ואיננה משתנית בהתאם לזמנים.

דברים לפרשת בשלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



פרשתנו עוסקת במה שהתרחש לאחר שעם ישראל עזב את אדמת מצרים. למרות שפרעה אמר 'קומו צאו מתוך עמי', לאחר שהבין שאין בדעת עם ישראל לחזור, נהפך לבו והתחרט על ששלחם.

היום דבר מקובל הוא שאיש ציבור מבטיח משהו ולא מתכוון כלל לקיים אותו. אולם בדורות הקודמים, כשמלך אמר משהו היה לזה גיבוי, כמו שאומרת הגמרא, שמלך האומר שיעקור הר  - ההר יעקר ולא יחזור מדבריו. אולם כאן פרעה חזר בו מפני ששנאה גברה, והמצרים אמרו "לקינו, נטלו ממוננו ושילחנום". למרות שהם עשו זאת  בהכרה מלאה - חזרו בהם.

פרשתנו עוסקת בתיאור שני איומי מלחמה שהיו על עם ישראל, האחד איום פרעה שרודף אחר עם ישראל על מנת להחזירם למצרים, והאחר בסוף הפרשה - מלחמת עמלק.

יש הבדל מהותי בין שתי מלחמות אלו. למרות שגם מעשהו של פרעה נבע מרשעות, הרי היתה לו טענה מסויימת: "מה זאת עשינו כי שילחנו את בני ישראל מעבדנו", דהיינו, היו לנו עבדים ואנו הוצאנו אותם לחופשי בחינם. אולם מלחמת עמלק שונה במהותה. לעמלק לא היתה שום עילה להלחם בעם ישראל. לא היה בין שתי האומות כל שיג ושיח. בני ישראל לא התכוונו לרשת את ארצו, ולא התגרו בהם. עמלק יצא למלחמה אך ורק מתוך שנאה תהומית וכעס על עצם הופעת אורם של ישראל על במותי ההיסטוריה. מכאן אנו למדים שיכולה להיות שנאה שאין לה שום נימוק הגיוני, וממילא אין שום פתרון להשקיט אותה.

המלחמה במצרים היתה בדרך ניסית, אך המלחמה בעמלק התנהלה בדרך הטבע "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" - מלחמה ממש. כמובן,תפילתו של משה סייעה ללוחמים במערכה.

עמלק מייצג את ההתנגדות לגילוי השכינה והקדושה בעולם (לצערנו, גם היום יש אתיאיסטים מסוגים שונים שרוצים למחוק כל זכר של קדושה), לכן לאחר הניצחון על עמלק הקב"ה מבטיח שיימחה את זכר עמלק מן העולם. מחיית עמלק נעשית באמצעות עם ישראל. ככל שעם ישראל יגביר את הקדושה בעולם ע"י שמירת התורה והמצוות, ככל שנגביר את העוצמה הרוחנית, בזה אנו מוחקים את עמלק.

אי אפשר לפתור את בעיית הרשעות בעולם על ידי דיפלומטיה וכדומה. אין פתרון  אחר לבעיה, אלא רק כאשר עם ישראל יהיה בדרגה רוחנית גבוהה, ויקרין קדושה ואמונה בבורא עולם, כמו שכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

בל נחשוב כי התקרבות והתרפסות כלפי אומות העולם יביאו את הגאולה, להיפך, וכך כותב הגרי"מ חרל"פ, שהגאולה תבוא רק כאשר לא תמצא אומה אחת שמוקירה את ישראל – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ההתקרבות שלנו לאומות, והנסיונות למצוא חן בעיני העמים, יתנפצו אל מול סלעי המציאות. אין מה להיבהל מכך - זהו תהליך הגאולה. כמו שבלידה, בתחילה יש לאישה צירים כואבים מאד שהולכים ומתגברים, אך בסופו של דבר התוצאה היא הבאת חיים חדשים לעולם. עם ישראל צריך להיפרד מהעמים כדי למלא את שליחותו האלוקית להיות "לברית עם לאור גויים". אנו רואים שהמהלכים האלוקיים חותרים לקראת ייעוד זה, ואין הדבר רחוק. גם כשיש ירידות ונפילות, אנו סמוכים ובטוחים כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, ובע"ה עוד בדורנו נזכה למחיית עמלק, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ובא לציון גואל.

בייחוד בזמן האחרון אנו עדים לאנטישמיות שצוברת תאוצה ביבשת אירופה ושאר ארצות. נדע נאמנה שזה חלק מתהליך הגאולה, והלוואי שנזכה לראות בישועת השם המלאה על עמו ונחלתו בקרוב בימינו.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 

 


דברים לפרשת בא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

בפרשתנו בא לכלל סיום המהלך של יציאת מצרים. המהלך הזה כלל שידוד מערכות הטבע ע"י ההשגחה האלוקית, כדי לאלץ את המצרים לשלח את בני ישראל מארץ מצרים.

לפני צאתם של בני ישראל ממצרים ציווה הקב"ה  אותם לקיים את קרבן הפסח, כדי להרחיקם מעבודה זרה ולהכינם לקבלת עול מלכות שמים.

המצווה הראשונה שנצטוו כלל ישראל כציבור עוד לפני מתן תורה היא זו שכתובה בפרשתנו, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". זו אינה הודעה לקונית בעלמא, אלא שלפי הרמב"ם ושאר מוני המצוות יש כאן ציווי מיוחד למנות את התאריך ע"פ הלוח העברי, להבדיל מהתאריכים שבהם משתמשים גויים אחרים. החודשים שאנו מונים הם  לפי מהלך הלבנה, והשנים  לפי מהלך השמש.

אנו רואים שכל הנושאים ההלכתיים שקשורים לזמן נקבעים לפי התופעות הטבעיות. היום מתחיל בצאת הכוכבים וכן השבתות והמועדים. חצות היום וחצות הלילה נמדדים לפי אמצע היום ואמצע הלילה. המועדים נקבעים ונקראים לפי עונות החקלאות: חג האסיף, חג הקציר וכדומה . הכל נקבע בהתאם לכוחות שההשגחה האלוקית מפעילה במציאות, עד כדי כך שאם קורה שפסח עשוי לחול לא באביב מעברים את השנה ומוסיפים עוד חודש.

השנה מתחילה בתשרי, כשרואים שינוי בטבע, עוצמת החום פוחתת והימים מתקצרים. אצל אומות העולם כגון הנוצרים, השנה מתחלפת באמצע החורף, כשאין כל שינוי בטבע. גם היום מתחלף אצלם בשעה שתים עשרה בלילה ללא כל קשר לשינוי בטבע. הכל נקבע באופן מלאכותי, בלי שום  אחיזה במציאות.

קידוש החודשים הוא אחד מהתחומים שמסורים לבית הדין הגדול, לסנהדרין. ידוע שהסמיכה בוטלה בזמנו של הלל נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא . הראשונים שואלים: כיצד מתקדשים א"כ בזמננו החודשים והשנים? תשובתם, שאותו הלל הנשיא האחרון, לאחר שראה שהסמיכה עלולה להתבטל, קידש את החודשים ועיבר את השנים, עד לביאת הגואל וחזרת הסנהדרין אשר יוכלו לשוב ולקדש.

הרמב"ם אינו מתייחס למעשה הזה של הלל הנשיא האחרון, לא בפירוש המשניות, לא בספר המצוות, ולא ביד החזקה. קידוש החודש על פי הרמב"ם נעשה ע"י בני ארץ ישראל. בזה מביע הרמב"ם רעיון עמוק, שלציבור שיושב בארץ יש באופן פוטנציאלי סמכות לחדש את הסמיכה. לדעת רוב הפוסקים כל מערכת המשפט התורנית כיום היא רק מדרבנן  - 'שליחותייהו קעבדינן'. איך יוכל להתקיים לעתיד לבא הפסוק "ואשיבה שופטייך כבראשונה", הרי בטלה הסמיכה? עפ"י הרמב"ם יש בכוחנו לחדש את הסמיכה, כאשר כל חכמי ארץ ישראל יקבעו מי הוא המוסמך, ואז יוכל הוא להסמיך אחרים.

קידוש החודשים מתאפשר כאשר כל הציבור שיושב בארץ, על כל חכמיו, מסכים שביום פלוני יהיה ראש חודש. הרמב"ם בפירוש המשניות ל'בכורות' וכן בספר המצוות מצוה קנ"ג כותב, שאם ח"ו לא יהיו לפחות עשרה יהודים בארץ ישראל, שהם נקראים עדה, אזי לכל מערך המועדים לא יהיה תוקף. אותם עשרה יהודים שהיו בארץ, גם בתקופות הקשות שבהן היתה ארץ ישראל חרבה, בהסכמתם החילו את הקידוש לזמן הזה. בספר המצוות (מצוות 'עשה' קנג) כתב הרמב"ם : "ואנחנו אמנם נחשב היום, כדי שנדע היום שקבעו... בני ארץ ישראל... ועל קביעתם נסמוך ולא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא, והבן זה מאד . ואני אוסיף לך באור , שאילו היה אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת ,כיון שהבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ. הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".

נמצא שכל רצף התאריך וקביעת המועדים תלוי בישיבתנו בארץ. אילו  לא היה עם ישראל בארץ לא היה דין של קידוש החודש. מכאן רואים, שהמצווה הראשונה שהקב"ה מצווה אותנו כעם, קידוש החודשים, תלויה בקיומה של האומה שהוא מותנה בהיותה בארץ.

יהי רצון שנזכה לכך שעם ישראל יתעורר לגאולתו ויחזור לארצו, ונזכה לקיים את מצוות קידוש החודשים כלכתחילה על ידי סנהדרין.

דברים לפרשת וארא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשת 'וארא' עוסקת במהלכים האלוקיים שאילצו את המצרים לשלח את עם ישראל, אך בתוך הפרשה משובצות גם כמה הדרכות להתבוננות נכונה על ההתרחשויות שמסביבנו.

בתחילה משה רבנו מסרב שבעה ימים, כאשר הקב"ה שולחו להוציא את עם ישראל ממצרים. משה רבנו ידע שעם ישראל עדיין לא הגיע לכלל השלמות, שגלות מצרים היתה צריכה להביאו. לכן סבר משה כי עדיף שיגאלו בעוד זמן מה, עם כל הסבל הכרוך בכך, מאשר שיגאלו עכשיו ואח"כ יזדקקו לגלויות נוספות על מנת להגיע לשלמות. אולם ההשגחה האלוקית ידעה שאם הם יישארו במצרים זמן נוסף, כבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה. משום כך הקב"ה שולח את משה.

משה רבנו טען שצריך לשלוח את אהרון והזקנים, שהם טובים ממנו, ולא אותו. ה' נתן לו שני אותות. האות הראשון הוא המטה שנהפך לנחש, וכשאחז אותו בזנבו הפך למטה, דהיינו, הזנב הפך לראש.בזה רצה הקב"ה לרמוז לו ,שלפעמים יש להעמיד מנהיג על העם למרות שלא גדל בתוכו ולא היה מוכר, כל זאת בשל הסגולות הנפשיות של אותו אדם.

אח"כ אומר הקב"ה למשה, שאם לא יאמינו לשני האותות האלה, יבוא האות השלישי שהוא שונה מהשניים הראשונים אשר באו כדי לאמת את השליחות. באות השלישי ה' אומר למשה לקחת ממימי היאור, לשפוך על היבשה והם יהפכו לדם. אות זה לא בא לאמת את השליחות, אלא בא לומר שמי שיתחכם עם מהלך הגאולה, מהלך הגאולה עצמו יהפך לו לרועץ. ואכן כך באמת היה, שכל אלו שלא רצו להיגאל מתו בשלושת ימי האפילה ולא זכו לצאת ממצרים.

הדבר מודגש פעמיים בפסוק "וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאוֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" כדי לרמוז שכך הדבר אף לדורות עולם, שכשהקב"ה גואל את עם ישראל ויש אנשים שחושבים שזו אינה הגאולה, הקב"ה מעניש על כך. "והיו לדם ביבשת" - המים שנותנים חיות, אם הם לא מתקבלים על ידי מי שצריך, הם נהפכים לו לרועץ.

דוגמא לדבר אנו מוצאים בזמן המלכים, כשהיה רעב בשומרון. אחר מפלת חיל ארם היה ניתן להשיג חיטים ושעורים בזול. מי שלגלגו על כך נרמסו בזמן שהעם פרץ החוצה, וכך לא זכו לגאולה.

כך גם לדורות. כל מי שלא מאמין שזו גאולת עם ישראל ומתחכם,  הגאולה כשלעצמה עלולה חלילה להיהפך לו לרועץ.

אנו מאמינים שגילויי ההשגחה האלוקית, שהשיבה את עם ישראל לארצו, אלו מהלכים אלוקיים ואל לנו להתחכם יותר מדי. יש להודות על מה שיש, וכל כמה שעם ישראל יהיה מוכן יותר וירצה יותר את הגאולה, אזי המהלכים יהיו מהירים וקלים יותר לעם ישראל.

אנו רואים זאת בכל שבע המכות שמוזכרות בפרשתנו, שעל ידן  העניש הקב"ה את המצרים, כדי להמריץ אותם לשלח את ישראל וכן על מנת שיפיקו את הלקחים על ההשגחה. אין מקרה בעולם והכל תחת השגחת ה' על עם ישראל, בין אם מבינים ובין אם לא מבינים.

אור גאולת ישראל שהתחיל להתנוצץ בדורנו, ילך ויגדל, ילך ויתרחב, עד שנגיע לראות את  הגאולה על כל מרחביה, ועם ישראל יתעורר לתשובה שלמה. המצב העכשווי הוא רק זמני. אם נהיה ראויים, יעשה הקב"ה כך שהמהלכים האלוקיים יתרחשו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה בקרוב לראות בישועת ה' על עמו ועל נחלתו.

דברים לפרשת שמות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

צרפנו קישור לשיעור של הרב משנה שעברה בהלכות הנוגעות לשלג : השלג בהלכה מאת הגאון הרב ליאור שליט"א (9 דק') לחצו כאן!!!

http://www.youtube.com/watch?v=DzI0n5AqmJc&feature=youtu.be

שבת שלום יוסי דרמר ספר שמות בכללו נקרא על ידי הראשונים 'ספר הגלות והגאולה'. הגלות היא קיום הנבואה שנאמרה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". מה היתה מטרת הגלות, מה היא תרמה לבניינה של האומה? אומרים המפרשים, שהגלות היתה כדי שעם ישראל יפנים את ענין ביטול הרצון העצמי להשתעבדות כלפי שמיא.

כמו שעבד אינו עושה כל מה שליבו חפץ אלא את מה שאומרים לו, כך גם כאן, העבדות הקשה באה לדכא ולהחליש את החומר עד כדי שיוכלו לומר 'נעשה ונשמע'. כמובן חלק גדול מעם ישראל לא הגיע למדרגה הזו ולא יצא ממצרים, וגם לאלו שיצאו ממצרים היו מידי פעם מעידות, אך מבחינה בסיסית עם ישראל הוכשר על ידי הגלות לומר 'נעשה ונשמע'.

כשהחליט הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים, אמר הקב"ה למשה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". לפי חז"ל, רק לאחר שבעה ימים ניאות משה לקבל על עצמו את השליחות הזאת. כיצד יתכן שמשה רבנו לא קיבל מיד את השליחות, הרי היה צר לו מסבלם וצרתם של בני ישראל ? אנו רואים בתחילת הפרשה, שכאשר יצא משה מפלטין של מלך וראה איש מצרי מכה איש עברי, מיד נחלץ לעזרתו להצילו, ואם הוא יודע שעם ישראל סובל מאד, איך הוא אומר "שלח נא ביד תשלח" ? מדוע לדחות את הגאולה ולא לגאול עכשיו? אלא, שידע משה רבנו כי גלות מצרים טרם השלימה את המטרה שלשמה עם ישראל יצא אליה.

לא כולם הגיעו למדרגה הראויה, ולא כולם היו מוכנים לגאולה. משה חשב שעדיף שיישארו עוד זמן מה במצרים, למרות המשך סבל עול השעבוד, בכדי שבסופו של דבר יצאו לחרות עולם ולא יגלו שוב. אולם משה רבנו לא ידע, שאם יישארו עוד עלול להיווצר מצב שכבר לא יהיה את מי לגאול, חלילה.

משל לאדם שנפצע קשה בתאונת דרכים, אם יגישו לו טיפול רפואי בהקדם יצילו את חייו, אך אם חלילה ימשיך לדמם על הכביש, לאחר זמן קצר לא יהיה את מי להציל. משום כך 'הכריח' הקב"ה את משה רבנו לגאול את ישראל.

לפי זה צריך להבין את דברי משה רבנו בהמשך: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". אם לא הגיע זמן הגאולה - מדוע נשלחתי, ואם הגיע - מדוע הוכבד עול השעבוד? בפסוקים אין תשובה מפורשת לכך, אך המפרשים אומרים, שמה שאמר הקב"ה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – זאת התשובה. הקב"ה מבקש לומר למשה, שלא יחשוב שהכבדת עול השעבוד היא 'המצאה' של פרעה, אלא שהכל לפי התכנון של ה', מפני שעם ישראל לא היה זכאי לכך שמהלך הגאולה יתחיל בשידוד מערכות הטבע ע"י ניסים. הכבדת עול השעבוד באה כתחליף לאי זכאותם. "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" - הכל מתוכנן ע"י הקב"ה, כדי שמכאן ואילך תתאפשר היציאה בדרך של שידוד מערכות הטבע. עם ישראל לא גילה מספיק נכונות להיגאל, כפי שחז"ל אומרים, שמשתתפי המשלחת שהייתה אמורה להופיע לפני פרעה ולדרוש "שלח את עמי ויעבדוני", נשמטו אחד אחד - הם פחדו לבוא לפני פרעה.

כשבאו משה ואהרן, היה יכול פרעה לומר להם: 'את מי אתם מייצגים, העם לא רוצה'. משום כך בא עליהם העונש של הכבדת עול השיעבוד , אך התוצאה היתה שנסללה הדרך לגאולה, ועם ישראל הגיע למעמד הר סיני כדי לומר 'נעשה ונשמע'. המפרשים אומרים שגלות מצרים היא אב טיפוס לגלויות האחרות, כפי שאנו רואים בדורות שלנו את המצב בו עם ישראל נתון. אנו מאמינים שעם כל הייסורים הפוקדים את עמנו כתוצאה מהחולשות, בסופו של דבר ניגאל. אין לנו ספק שתהליך גאולת עם ישראל שהתחיל בדורנו יגדל ויפרח, עד שנזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ובישועת ה' על עמו ונחלתו.

דברים לפרשת וישלח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

המאבק שיש לעם ישראל ולתרבותו עם התרבות הכללית העולמית. כתוב "ויותר יעקב לבדו" - יעקב אבינו נשאר לבדו, כי בודדים הם העומדים במערכה כזאת. לאורך כל הדורות ועד ימינו עומד עם ישראל לבדו מול כל העולם, לא רק במערכה הפיסית אלא גם במערכה הרוחנית, כאשר עם ישראל הוא נושא הדגל של האמונה האמיתית בבורא עולם.

עוד מסופר בפרשה על מלחמתם של בני יעקב, על החרבתה של שכם ועל הריגת תושביה כנקמה על מה שעשה שכם בן חמור לדינה אחותם.

הרמב"ם, הרמב"ן וכל גדולי המפרשים שואלים : מהו הבסיס ההלכתי, שעל פיו היה מותר לבני יעקב לפגוע גם באנשים שלא היתה להם שייכות לחטיפתה של דינה ולהתעללות בה. המהר"ל בפירושו לתורה מיישב את השאלה ע"י קביעת עיקרון, שיש לו השלכה אקטואלית לזמננו.

המהר"ל מבאר שהפגיעה במשפחת יעקב כשנגזלה דינה, לא היתה עבריינות של אדם פרטי, אלא פגיעה של עם אחד בעם אחר כבמלחמה. הדבר מדוקדק בלשונם, שאמרו "והיינו לעם אחד", משמע שעד עתה היו שני עמים.

כשעמים נלחמים זה בזה, העם הנתקף מגיב בפעולות גמול .לפעמים בפעולות גמול נפגעים גם אזרחי האויב , שאין להם שייכות ישירה לעבירה ולפגיעה שנעשתה על ידי בני עמם. היות ויש לזה גדר של פעולת גמול מלחמתית בין עם לעם, אין לדקדק ולבחון מי בדיוק התקיף או ביצע את הפשע.

לצערנו, היום יש הרוצים לבלום את עוצמת התגובה של צבא ישראל באויב, בטענה של פגיעה ב'חפים מפשע'. זו רחמנות שאינה במקומה, ולמעשה זוהי אכזריות. אין היום עוד צבא מוסרי כמו צבא ישראל שנמנע מפגיעה באזרחים, אולם כשיש מלחמה ומתקיפים את עם ישראל, יש להגיב בהתאם. לפעמים מזהים מחבלים שיורים מתוך בית מסויים . אפשר לחסלם על ידי פגיעה ישירה ממטוס ללא סיכון כלל, ואפשר גם לשלוח יחידת חי"ר תוך כדי סיכון החיילים. על פי תורתנו הקדושה, חייבים לעשות כל מה שאפשר ללא סיכון חיילינו, אע"פ שעלולים להפגע אזרחי האויב. חיי חיילינו חשובים יותר מחיי האויב. אין כאן בעיה מוסרית של פגיעה בחפים מפשע, אלא בדיוק להיפך! סיכון חיילים שלנו הוא פגיעה בחפים מפשע הגובלת באכזריות!

כל צבא נורמלי נוהג כך. גם במלחמת העולם השניה , בעלות הברית הפציצו ערים אזרחיות בעורף האויב! חלק מהמלחמה הוא לחץ על אזרחי האויב, המשמשים כתומכי לחימה.

למחבלים שתוקפים אותנו אין אוכלוסיה של 'חפים מפשע' אלא של מחפים על פשע. ייתכן שלא כולם שותפים פעילים למעשי המחבלים, אך הם ודאי מסייעים להם ומעודדים אותם.

לכן, כאשר אין פתרון יעיל אחר, מותר לצבא ישראל לפגוע במי שצריך ואין לחפש 'עם פינצטה' אחר מי שירה. העיקר הוא למנוע סיכון מהחיילים שלנו.

אין ספק, שאם צבא ישראל ינהג על פי הדרכתה של תורה, שהיא דרך מוסר המלחמה האמיתית וטוהר הנשק האמיתי, שיש לפגוע באויב כדי למנוע פגיעה באוכלוסיה ובחיילים שלנו, הקב"ה ישבית את כל שונאינו ומדיינינו, ונזכה לשלום אמיתי בכל מרחבי ארצנו

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים -  לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.
דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.
יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו  נעשה לשם שמים.
מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.
כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו  ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.
גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.
יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה, ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.