הנושא המרכזי בפרשת 'וירא' הוא פרשת העקידה, שהיתה אחד הנסיונות הגדולים ביותר שנתנסה בהם אברהם.
המדרש מדגיש שהמילה 'ניסה' היא מלשון "נתת ליראיך נס להתנוסס". הנסיון היה להגביה את נפשו של אברהם לרום המעלה שאדם עלי אדמות יכול להגיע, כולל מסירות נפש, שהיא דרגה גבוהה ביותר. אברהם ויצחק, במעמד העקידה, נטעו בשורש נשמותיהם של ישראל את הנכונות והמסוגלות למסירות נפש למען אמונתו יתברך.
בתלמוד מוזכר שנכרי שמכריחים אותו לעבוד עבודה זרה, ומאיימים על חייו, אינו חייב למסור את נפשו על כך. אולם לעם ישראל, שירש תכונה זו מאבותיו, יש חיוב למסור את הנפש. ישראל מוכנים לוותר על חייהם למען אחדותו יתברך.
אנו מדגישים תמיד את מדרגתו הרוחנית של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו במעשה העקידה. נשאלת כאן שאלה. הרי חז"ל אומרים שבזמן העקידה יצחק היה בן שלושים ושבע שנים. כפי שמסביר ה'אבן עזרא' על דרך הפשט, עצם העובדה שיצחק נשא חבילת עצים על שכמו מעידה שהוא לא היה קטן והבין את המציאות. חז"ל גם למדו מתשובת אברהם אבינו על שאלת יצחק "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" - "אלקים יראה לו השה לעולה בני", שיצחק הבין בכוונה שניה שאם ה' ימציא שה יהיה השה לעולה, ואם לאו - לעולה בני. מיד אחר כך כתוב "וילכו שניהם יחדיו", למרות שידע שהוא הולך להעקד. גם הלשון בה השתמשו אברהם ויצחק מעידים שלא נתכהו מהם רגשי אב ובן - אברהם אמר "לעולה בני", ויצחק אמר "אבי". והשאלה היא : מדוע אם כן מבליטים חז"ל את מעלתו של אברהם ולא את מעלתו של יצחק ?
מסביר ה'שפת אמת', שאמנם גם ליצחק היה נסיון בעקדה, אך נסיונו קל יחסית משל אברהם, מפני שאינו עומד בסתירה לחינוכו. יצחק מקטנותו התחנך אצל שרה אימנו ואצל אברהם אבינו לכך שאדם חי בעולם הזה כדי למלא שליחות אלוקית, ולא בשביל עצמו. ממילא אם הקב"ה דורש מהאדם למסור את עצמו על אהבתו יתברך, הרי זה כחלק טבעי ואינטגרלי מהווי החיים שלו, ופשוט לו שצריכים לעשות זאת. אמנם דרגה זו מצריכה עמל של שנים, אך לאחר שאדם עבר את כל המסלול והתחנך לכך, מבחינתו זהו דבר מובן מאליו.
לעומת זאת אצל אברהם אבינו היתה סתירה בין שני מאמרים. מצד אחד ה' מבטיח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" ומצד שני אומר לו "והעלהו שם לעולה".
כאשר אברהם אבינו הולך לבצע את מאמר ה' הוא מביע בזאת את גודל אמונתו בקב"ה. זו התבטלות מוחלטת לקיום המאמר האלוקי, למרות שבדרך הטבע היו יכולות להיות לו קושיות. משום כך לאברהם אבינו היה זה נסיון גדול יותר מאשר ליצחק.
אחר העקידה נאמר "ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך" - כדי לבשר שנולדה רבקה. משמע שאברהם ניתק לגמרי את קשריו עם משפחתו, מפני שכאשר נצטווה "לך לך מארצך וכו'" – הכוונה היתה לניתוק מוחלט כדי שלא יושפע מהם לרעה. ואולם,לאחר שאברהם אבינו התעלה במעמד העקידה למדרגה כה גבוהה, שוב אין חשש שיבולע לו כל רע.
