דברים לפרשת וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

.

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות יום הכיפורים", יתקיים אי"ה הערב בשעה 19:30 (תפילת ערבית בשעה 19:15) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

הציבור מוזמן.

 

חז"ל לומדים מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" את  מצוות כתיבת ספר תורה, שהיא המצווה האחרונה בתורה לפי מוני המצוות.

נשאלת השאלה: מניין שהמצווה היא לכתוב את כל התורה כולה, אולי המצווה היא רק לכתיבת שירת האזינו?

 

הרמב"ם כותב, שכיון שהתורה לא ניתנה להיכתב פרשיות פרשיות אלא רק כל התורה כולה, לא יתכן שיש מצווה לכתוב רק את שירת האזינו, ולכן יש לכתוב את כל התורה. אך עדיין קשה למאן דאמר שהתורה כן ניתנה להיכתב פרשיות פרשיות.

מסביר הנצי"ב, שבכל התורה ובמיוחד בספר 'דברים', יש פסוקים שמתפרשים גם על פי הפשט לשתי הוראות שונות. הוא מדייק זאת מכך שכתוב "ועתה כתבו לכם" בלשון רבים, ואילו בהמשך הפרשה אנו מוצאים שרק משה רבנו כתב, ולא מוזכר שגם יהושע השתתף בכתיבה. אלא שהפסוק מכיל בקרבו שתי הוראות. הראשונה היתה לשעתה למשה רבנו לכתוב את השירה הזאת ולכן הוא כתב לבד, והשניה לדורות למסור את השירה לעם ישראל.

 

ומדוע נקראת התורה שירה?

כידוע, משורר שכותב שיר מרשה לעצמו לפעמים לחרוג מכללי הדקדוק, ואף להשתמש במושגים שאולים כדי להמחיש את אשר ברצונו לתאר. להבדיל מכך, בתורה, מלבד הצד הנגלה יש בה גם עוד "שבעים פנים". בתחילת ספר 'דברים' נאמר שמשה רבנו באר שוב את התורה "באר היטב" , ודרשו חז"ל – "בשבעים לשון". בעל 'הכתב והקבלה' שואל: מה שייך לתרגם את התורה לכל שפות העולם, וכי בני ישראל ידעו שבעים לשון, הרי היה מספיק  לבאר באותן שפות שהם דיברו? אלא ש'שבעים לשון' אין הכוונה לשונות במובן שפות, אלא שבעים הבנות.לפסוקים יש  הבנה מצד הנגלה וגם הבנה פנימית יותר, עד שבעים פנים לתורה. יש דוגמאות לכך, שגם על דרך הפשט פסוק מכיל בקרבו כמה הבנות וכולן כלולות באותה מילה. כגון הפסוק "לא תאכלו על הדם", שמורה לא לאגור את דם הבהמה בגומא ומיד לאכול את הבשר בקרבת מקום, כפי שהיו  שהאמינו שדבר זה מביא את השדים ומגלה את  העתידות. ואולם אנו לומדים מפסוק זה גם את איסור אכילת בהמת קדשים לפני שנזרק דמה, וכמו כן גם אזהרה לסנהדרין שלא יאכלו באותו יום בו הם דנים דיני נפשות. יש מי שלומד מכאן גם אזהרה לבן סורר ומורה, שלא לאכול אכילה שמתחייבים עליה - וכל אלה  בתוך הפשט לאותו פסוק. על אחת כמה וכמה כשיש הבנות פנימיות יותר משמעותיות , ולכן התורה נקראת שירה.

הרא"ש כותב שמטרת כתיבת התורה היא הלימוד, וה'פרישה' מסביר שדעת הרא"ש היא שהיום מי שרוכש ספרי תלמוד ופוסקים מקיים בזה את מצוות כתיבת ספר תורה. אמנם יש הסוברים שהרא"ש התכוון שקניית ספרים היא רק תוספת, אבל רוב הציבור סומך על הבנת ה'פרישה' את הרא"ש, שבזה יוצאים ידי חובה.

נמצא א"כ שכל מי שרוכש ספרי תלמוד ומפרשיו מקיים את  מצוות כתיבת ספר תורה. לכן חשוב מאד שלכל יהודי יהיו בביתו ספרים שיוכל ללמוד בהם חומש, משנה , גמרא וכו' ובזה יקיים מצוות תלמוד תורה, שהיא מצוות עשה בכל זמן ובכל מצב.

 

ברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל, ויהי רצון שנזכה לשנת גאולה וישועה בקרוב בימינו.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

דברים לפרשת נצבים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

.

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות יום הכיפורים", יתקיים אי"ה בשבוע הבא, ביום חמישי ד' תשרי בשעה 19:30 (תפילת ערבית בשעה 19:15) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

הציבור מוזמן.

בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בנ"י ביום מותו ע"מ להכניסם בברית. נשאלת כאן השאלה : הרי עיקרה של הברית כתוב בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. א"כ לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב? אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ט הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.

בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות?  הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, לא היה מושג של ערבות.

וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.

המדרש בספר 'שופטים' שואל : מדוע עמ"י, כשיצא למלחמה נגד הנבלה שנעשתה בפילגש בגבעה, ניגף פעמיים, הרי הם עשו דבר נכון ?! מסביר המדרש, שהקב"ה אמר 'בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם אתם מוחים?' עצם המחאה על הנבלה – נכונה, אך כאשר יש ענין יותר חמור שגם עליו היה להם למחות ולא מחו, כשהעשן של פסל מיכה היה מתערב עם עשן המערכה וכולם היו 'סובלניים' ו'מתחשבים בזולת', זהו עיוות.

מכאן אנו לומדים, שגם אם מוחים על דבר מסוים, אך לא מוחים על משהו שהוא יותר חמור,  המחאה הופכת לקטרוג.

לעיתים אנו עדים לכך שהציבור בצדק מתעורר למחות על עוולות מסוימות, אך אם באותה שעה מתרחש דבר חמור יותר, ואין מוחים על כך אף אם מוחים על דברים אחרים, המחאה הזאת נחשבת לקטרוג והקב"ה בא בתביעה גם על זה. לכן יש לדעת, שתמיד יש לפעול בפרופורציה נכונה, לדעת מהו הדבר החשוב ביותר שעליו יש למחות בראש ובראשונה, ורק אח"כ למחות גם על דברים פחות חשובים ומהותיים.

רק ע"י חיזוק ההתיישבות והאחיזה בכל מרחבי ארצנו נזכה לשלום אמת ולביטחון.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.