תורת חברון: פרשת השבוע ושיעורי הלכה מאת הגאון הרב דב ליאור שליט"א Rav Dov Lior: נובמבר 2017

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.
דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.
יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו נעשה לשם שמים.
מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.
כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.
גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.
יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה ,ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ה' כסלו (23/11) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שש פרשיות לתולדות חייו של יעקב אבינו, לעומת פרשה אחת בלבד ליצחק אבינו. הסיבה לכך היא, שמעשיו ופעליו של יעקב אבינו ובניו מרובים היו, אך יצחק, כיון שהיה מרומם מעניני העוה"ז, היה כולו קודש בבחינת עולה תמימה. ממילא, עיסוקיו של יצחק בעניני העולם הזה היו מועטים, ולכן גם מעשיו הכתובים בתורה, דברים שהביעו את רישומם על מהלך ההסטוריה של עם ישראל, לא היו מרובים.
הנושא המרכזי בפרשתנו הוא ברכת יצחק לבניו לפני מותו.
המפרשים שואלים : עד היכן היתה טעותו של יצחק אבינו, וכי הוא חשב שההבטחה לאברהם אבינו בפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", שממנו תצא האומה הנבחרת, מכוונת לעשו? וכי הוא לא ידע באמת את ההבדל התהומי בין עשו ליעקב? עד כמה אפשר לטעות בזה?!
הרמב"ן מסביר על דרך הפשט, שהיתה כאן טעות מוחלטת, אך רבקה לא העמידה את יצחק על טעותו. כשראתה אותו בפעם הראשונה , נבהלה ממנו ונוצר מרחק של כבוד בינה ובין יצחק , שמנע ממנה להעמידו על טעותו.
ואולם רוב המפרשים אומרים שלא היתה ליצחק טעות מוחלטת. הוא ידע שהאומה הנבחרת אמורה לצאת מיעקב ולא מעשו, אלא שברכו בענייני העולם הזה.
אנו יודעים ש'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', אך בענינים שבין אדם לחברו כמו גמילות חסדים ביקור חולים וכו', אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם מי שעושה גמילות חסדים לא מפני ציווי התורה אלא מדעתו האנושית זוכה לשכר בעוה"ז.
יצחק אבינו ידע שמיעקב תצא האומה הנבחרת להתהלך לפני ה', אך בשל מעלתו הרוחנית, חשב שאם יהיו מזרעו של יעקב שיקיימו גמ"ח מדעתם ולא לשם שמים לפי דין תורה, ראוי שלא יחשב להם כלל. רבקה, בגלל אהבתה הגדולה ליעקב, רצתה שגם אם בניו של יעקב יתרחקו ממקור הקדושה במידה מסויימת, אך יעשו צדקה וחסד, יחשב להם כמצווה ולפחות יאכלו פירותיהם בעוה"ז. משום כך רצתה שיעקב אבינו יקבל את הברכות.
אמנם יעקב אבינו קיבל את הברכות לשפע בעוה"ז, אך בערמה, מפני שלפי האמת אין זה מתאים למדרגתו של יעקב, שהכל אצלו צריך ללכת לפי גדרה של תורה ולא על פי גישה אנושית רציונאלית. מכל מקום ברור , שיצחק לא טעה לחשוב שמעשו תצא האומה הנבחרת.
בסוף הפרשה, כשעשו מבקש להרוג את יעקב, רבקה אומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך קום ברח לך". הפרשנים התלבטו בפירוש המילה 'מתנחם'. הנצי"ב אומר (בהוספות מכי"ק, בסוף 'העמק דבר') דבר מעניין. עשו נהג ברמיה מתוחכמת. עד עכשיו היתה הכרזת מלחמה של עשו על יעקב, ויעקב אכן נשמר מפני עשו. לאחר שעשו רואה שבדרך זו לא יצליח לפגוע ביעקב, מוציא עשו קול שהוא מתנחם וחוזר בו מכוונתו להרוג את יעקב, וכי הוא רוצה 'שלום'. רבקה שמבינה את התכסיס של עשו מגלה זאת ליעקב ואומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך – להרגך", מה שהוא מתנחם וחוזר בו, כביכול, זה לא למטרת שלום אלא להיפך , כדי שלא תיזהר והוא יוכל להרגך.
כך נוהגים גם הרשעים הארורים בזמננו. הם הכריזו על הליכה בדרך ה'שלום', אך למעשה כל כוונתם היא לפגוע ולהילחם בעם ישראל, ולכן אין להאמין להם כלל. הם חדורים שנאה ארסית לעם ישראל ומתנגדים לעצם קיומו. עלינו להשמר מהם ולא ללכת שולל אחרי פטפוטי ההבל של 'שלום' מדומה. איתם לא היה שלום ולא יהיה שלום. אנו צריכים לשאוף לישבם בארצות מוצאם.
יהי רצון שעם ישראל ילמד מתוך הפרשה, להכיר את תכונותיהם של עמים אלו ולא ילך אחריהם שולל, אלא ידבק בהדרכתה של התורה , שרק היא תביא בטחון ושלום אמת לכל מרחבי ארצנו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שלש פרשות מקדישה התורה למעשיו ולפעליו של אברהם אבינו, מכיון שכל מעשיהם של אבותינו הקדושים לא הצטמצמו לדורם. אלו דברים שהשאירו את רישומם על הנהגת כלל ישראל בכל הדורות.
בסוף פרשת וירא אנו קוראים על נסיון העקידה. בנסיון זה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע עלי אדמות. הקב"ה מביא נסיון על האדם, למרות שהוא יודע מהי מחשבתו, כדי לגלות כלפי חוץ את מה שיש בכוחו של האדם.
מעשה העקידה מוצא את ביטויו בתפילות, במיוחד בימים הנוראים, כשאנו מדגישים דוקא את גדולתו של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו. נשאלת השאלה: כיצד התעלמו חז"ל מיצחק, הרי לפי מסורת חז"ל יצחק אבינו היה כבר בן שלושים ושבע ? הרי עצם העובדה שאברהם הטעין עליו חבילת עצים מוכיחה שיצחק לא היה תינוק אלא אדם מבוגר.
נאמר שיצחק שאל את אביו : 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'? ותשובת אברהם : 'אלקים יראה לו השה לעולה בני'. לפי הפשט ענה לו, שהקב"ה ימציא את השה, אך לפי המדרש אמר לו : אם יהיה שה – יקריב את השה, ואם לא - לעולה בני. בהמשך נאמר : 'וילכו שניהם יחדיו', דהיינו, יצחק הבין שהוא הולך להעקד ובאופן טבעי היה צריך לברוח, אך בכל זאת הוא הלך בלב שלם. איך ייתכן שהכתוב מתעלם ממסירות הנפש של יצחק?
בעל ה'שפת אמת' מלמדנו יסוד גדול מאוד, המבחין במעשה העקידה בין אברהם ליצחק. יצחק אבינו קיבל מינקותו חינוך מאברהם אבינו ומשרה אמנו, שאדם צריך תמיד לשאוף לעשות את רצון ה'. הוא אינו חי לעצמו, אלא עליו להיות שגריר נאמן למילוי משימתו בעולם. כשמחנכים את האדם מגיל צעיר, שיש למסור את הנפש על מה שהקב"ה דורש, הוא מוכן אפילו לעקידה. אמנם להגיע לדרגה כזו צריך לעמול שנים, אבל אח"כ הדבר נהיה יותר פשוט. יצחק אבינו יסד את התכונה הנפשית ,שאדם מישראל יכול וחייב למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש על מצוות ה' היא ענין מיוחד לעם ישראל ולא לבני נח, גם במצוות שהם חייבים בהן. אם נכרי מכריח נכרי אחר לעבוד ע"ז, אין הוא צריך למסור את נפשו, למרות שאסור לו לעבוד ע"ז. אי אפשר לדרוש ממנו דבר שהוא מנוגד לטבעו. בעם ישראל האהבה שאבותינו הקדושים נטעו בלב כל צאצאיהם לדורות היא כזו, שאדם מוכן לוותר על נוחיותו האישית למען כבוד שמו יתברך. מסירות הנפש נעשתה טבע שני בעם ישראל, ויהודים במשך כל הדורות ובכל הגלויות מסרו את נפשם על התורה.
אצל אברהם אבינו היתה אמורה להיות התלבטות קשה. בתחילה הקב"ה מבטיח : 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואח"כ אומר לו : 'והעלהו שם לעולה'. בהסתכלות פשוטה קיימת סתירה בין שתי האמירות האלה.
גדלותו של אברהם אבינו, שמבטל את רצונו, ולא מנסה לחפש תחבולות כדי להתחמק מצווי ה'. נאמר : 'וישכם אברהם בבקר', ולפי המדרש השטן גרם לשטפונות כדי לעכבו בדרכו. אברהם אבינו היה יכול לומר : אנוס אני, אין לי אפשרות לעבור, לא אלך. אולם הוא עשה ככל יכולתו כדי לקיים את מצוות בוראו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמר : 'ואנכי עפר ואפר' - אין כלום במחשבותי לעומת ציווי הקב"ה.
משום כך, נסיון העקדה לגבי אברהם אבינו היה גדול יותר מאשר לגבי יצחק, נסיון העקדה הכתיר את אברהם אבינו כגדול המאמינים, ואת האמונה הגדולה הזאת הנחיל לבניו.
יהי רצון שנזכה כולנו לסגל לעצמנו את המעלות הגדולות של אבותינו הקדושים. אכן ב"ה זכינו שיש לנו ציבור, ובמיוחד בני נוער, שמוכן למסור את נפשו על גאולת ארצנו והשבתה לידי עם ישראל מתוך מסירות נפש גדולה, עד שנזכה לראות את קץ גאולתנו.