שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות תשובה והלכות ראש השנה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ב' אלול (24/08) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45).
הציבור מוזמן.
משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .
נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס , לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .
חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. הח"ח ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.
אם תשאל השאלה לגבי התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נלע"ד שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.
לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.
יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.
דברים לפרשת ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
דברים לפרשת עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.
הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.
לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.
הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.
ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.
זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.
מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.
כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.
בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.
יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.
דברים לפרשת ואתחנן, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
בשבת זו אנו מתחילים סדרה של שבע שבתות, הנקראות 'שבע דנחמתא', בהן תיקנו חז"ל לקרוא הפטרות שאינן שייכות לפרשת השבוע אלא לענייני דיומא. בימי 'בין המצרים' קראנו ב'ירמיה' וב'ישעיה', שהתנבאו על חורבן וגלות, אם עם ישראל ימשיך בהידרדרות המוסרית. לאחר תשעה באב אנו מתחילים בפרקי הנחמה של ישעיה הנביא עד ראש השנה.
עלינו להבין מה מועילה נחמה. כאשר עם ישראל סובל גלות, צרות, חורבן ושמדות, הרי יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והיגון שבאים כתוצאה מהייסורים הקשים, בין לאדם בתור פרט ובין לכלל ישראל.
כשנתבונן נראה שיש בזה דבר עמוק. כשלאדם פרטי אירע אסון, והוא מיצר על כך שנשאר לבד, מנחמים אותו כשמספרים לו על מעלותיו של הנפטר, והוא יכול להמשיך את דרכו. דברים אלו מחזקים אותו ונותנים לו גיבוי באופן שהוא יכול לספוג את הייסורים והכאב שישנם בפרידה מנשמה יקרה, ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים.
עם ישראל, אחר שעבר מאורעות קשים שאף עם לא עבר - ייסורים גלות ושואה, זכה להכריז על עצמאות בארץ ישראל שלוש שנים לאחר שכבו כבשני אושוויץ. בזה מתגלה גודל השגחת ה'. למרות כל החולשות, הפילוגים וחילוקי הדעות, עם ישראל חי, מתקבץ לארץ ישראל ומקים מדינה עם כלכלה יציבה ב"ה.
אנו אמנם מוקפים אויבים שיום יום רוצים לפגוע בעם ישראל, אך הם אינם מצליחים מפני שהקב"ה מסכל את עצתם. מתקיים בהם הפסוק "וסכסכתי מצרים במצרים", והם הורגים זה בזה. הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם ואינם מותירים זמן להתנכל לעם ישראל.
פרקי הנחמה מזכירים לנו את מאמר חז"ל במסכת 'יומא', לפיו תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילה 'האל הגדול הגיבור והנורא'. דניאל וירמיהו שהיו בזמן החורבן השמיטו מתפילתם את המילים 'הגיבור והנורא', לא מפני שלא האמינו, שהרי בתורה כבר מופיע שמשה אמר 'הגיבור והנורא' בתפילתו, אלא שלא יכלו להזכיר זאת בתפילה משום שהציבור לא היה מסוגל להבין היכן גבורותיו והיכן נוראותיו של הקב"ה אם המקדש חרב והארץ שממה, ועם ישראל מושפל עד שאול תחתית. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו, שעצם העובדה שכבשה אחת יכולה להתקיים בין שבעים זאבים, בזה ניכרות גבורותיו ונוראותיו.
כך עלינו להרגיש כשאנו מתחילים לקרוא את שבע דנחמתא. עברנו חורבנות, צרות וייסורים, ועד היום אנו סובלים מהאיומים של הרשעים מסביב. הנחמה היא, שלמרות כל הצרות, עם ישראל חי וקיים. אנו זוכים לחנך את ילדינו לתורה ומצוות, ולקיים את יישוב הארץ, למרות החולשות מבפנים, וההתנכלויות מבחוץ. כשרואים את גודל השגחת ה' מבינים את הנחמה. נמצא שהנחמה אינה מילים בעלמא, אלא פקיחת עיניים וראיית גודל השגחת ה'.
בהכנסנו אל 'שבע דנחמתא', אנו מתפללים שהקב"ה ינחם את עמו, ונזכה לתקן את עצמנו עד שנזכה לגאולה השלמה שהובטחה לנו מפי הגבורה, בקרוב בימינו, אמן.