Fwd: דברים לפרשת בהר בחוקותי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



בשבוע הבא, ביום חמישי כ"ט  אייר (25/05) בשעה 20:15 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בנושא "קדושת הר הבית בזמננו", בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9, בשכונת קרית משה ירושלים. (תפילת ערבית בשעה 20:00)



פרשתנו עוסקת באחד הנושאים הבסיסיים בהשקפת עולמה של היהדות, הברכות והקללות שנאמרו בהר סיני, שבהן מקופל אחד מיסודות האמונה שהוא השגחת ה' על היחיד וכמובן על הציבור. כל מה שקורה לאדם מישראל, ועל אחת כמה וכמה לכלל ישראל, אלו דברים שבאים בהשגחת ה' והם תלויים במעשיהם.

בפרשת 'בחוקותי' אומר משה "ואם תלכו עימי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", דהיינו, אם אביא עליכם עונש כדי שתתעוררו בתשובה ואתם תחשבו שזהו נוהג שבעולם והוא מקרה, כי אז אלך עמכם בחמת קרי – על עצם חשיבה זו תענשו.

הדברים אמורים גם לימינו. בעוד מספר ימים נציין בע"ה את יום שחרורה של ירושלים. זהו אירוע כל כך חשוב, שבו עם ישראל זכה לשחרר מעול זרים את ליבה של ארצנו - יהודה, שומרון וחבל עזה, ובמיוחד את מקום המקדש. נראה שאין מספיק מודעות בציבור הרחב לחיוב ההודאה על אירוע זה. בנוסף להצלה ממות לחיים, מעין מה שהיה במלחמת השחרור, עם ישראל זכה לשחרר את מקום המקדש, אך לא היה מודע לגודל השעה. משום כך  החמצנו הזדמנות פז להחזיר את בעלותו של עם ישראל על הר הבית עם כל ההשלכות השליליות שנובעות מכך עד עצם היום הזה.

בכל אופן, מצד ההשגחה האלוקית, שחרורה של ירושלים היה שלב שני אחר הכרזת המדינה. ירושלים מקפלת בתוכה את השאיפה לרוחניות, קדושה, מקדש וכהונה, שהם בסיסיים בעולמה של היהדות. כאשר התרחשו האירועים האלה לא עלה על הדעת שכך הם יסתיימו. חשבו שכל המלחמה תהיה עם המצרים, וכלל לא עם ירדן ששלטה בירושלים וביש"ע. ההשגחה האלוקית סובבה כך, שאויבנו כרתו ברית עם שאר מדינות ערב ונאלצנו להלחם מול כולם. על כך אפשר לומר את מאמר חז"ל, שהגאולה באה בהיסח הדעת. 

אנו רואים שגאולתנו באה שלב אחר שלב. בשלב ראשון הוכרז על הקמת מדינה בחלק קטן מארץ ישראל, ובשלב השני נכבשה ירושלים השלמה שמסמלת את הפן הרוחני.

עם ישראל צריך לדעת, שמקום המקדש שממנו יוצאת אורה לעולם וממנו יוצאת תורה לעולם, חייב להיגאל ולחזור לבעלות עם ישראל. זו ממש חרפה ובושה, שאת המקום המקודש הזה השארנו בשליטת אויבינו. לעם ישראל אין עוד מקומות קדושים, אלא רק מקום מקודש אחד ששלמה המלך קידש – הוא מקום המקדש בהר הבית. גם אם יש כרגע מניעה הלכתית לבנות את בית המקדש, הבעלות על המקום ושמירתו חייבות להיות בידי עם ישראל. כך גם דוד המלך, אע"פ שנאסר עליו לבנות את בית המקדש, מ"מ ערך תוכניות והכין את חומרי הבניה, כדי שבהגיע הזמן יוכל שלמה המלך  להתחיל מיד בבנייתו. 

חז"ל אומרים, שכל דור שבימיו לא נבנה המקדש - כאילו נחרב בימיו. לכל דור יש משימה שמקרבת את בנית המקדש. בדור הקודם, כאשר לא היינו קרובים כלל למקום המקדש, היו צריכים לפחות ללמוד את ענייני המקדש כפי שה'חפץ חיים' בשעתו חיבר 'ליקוטי הלכות' על סדר 'קדשים'. כך גם לדור שלנו יש ציווי אלוקי לגאול את המקום ולהחזירו לבעלותנו. 

אמנם ירושלים מאוחדת, אך המקום הקדוש שלנו נתון למרמס על ידי המחבלים שהורסים ומשחיתים כל זכר לעברו היהודי.

אין ספק שחולשה זו, שעדיין המקום לא נמצא בידינו, היא אחת הסיבות שאין שלום באזורנו והטרור משתולל במדינה. המפתח לשלום הוא בגאולת ארצנו בכלל והר הבית בפרט. אם רק נרצה לגאול אותו, אין ספק שתהיה גם סייעתא דשמיא לכך, ובזה נרומם את קרן עם ישראל וארץ ישראל כולה ונזכה לשלום אמת ובטחון בכל מרחבי ארצנו.

 

                                                                        

Fwd: דברים לפרשת אמור - ל"ג בעומר, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

צרפנו קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע - פרשת אמור

         

השנה חלה פרשת 'אמור' בערב ל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא יום שבו לפי מסורת  רבותינו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, וכן מציינים אותו כיום הילולא על עלייתו של רשב"י לגנזי מרומים.

צריכים להבין את הנושא הזה, שעם ישראל קיבל על עצמו ימי אבלות בימי הספירה. בימים אלה נמנעים מלהסתפר, נמנעים מלהתחתן,נמנעים מריקודים ומלשמוע מוסיקה משמחת.  ויש לשאול: וכי על כל מי שמת בדורות הקודמים אנו מקפידים על ימי אבלות? וכי אם לא היו מתים היו חיים לנצח? מדוע א"כ אנו מקיימים את הדבר הזה?

כדי להבין זאת יש להסביר על פי מקור בתלמוד במסכת 'יבמות' בדף סב. הגמרא אומרת שם, שכאשר מתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם, כלומר עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היוו את העתודה שהיתה צריכה להעביר את התורה לדורות הבאים. נשארו חמישה מגדולי התנאים - רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון רבי יוסי ורבי נחמיה, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. נתאר לנו את עשרים וארבע אלף התלמידים, ונאמר שהם לא היו בדרגה של חמשת הגדולים הללו, אבל מן הסתם היו קרובים לזה. אילו היתה התורה  נמסרת לנו על ידי כל כך הרבה גדולי ישראל, יכול להיות שהרמה התורנית בימינו היתה כמו אצל בעלי התוספות, שהלימוד היה בעמקות וברחבות, ובדבקות גדולה מאוד. נמצא שהאבלות שאנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא אז, מביעה חסר שאנו חשים אף בדורנו אנו. זה מעין מה שהרמב"ן כותב בתורת האדם, בשער שנקרא 'אבלות ישנה', המדבר על חורבן הבית. אנו מתאבלים היום על מה שקרה לנו לפני אלפיים שנה, ואנו חשים את החסר הזה - אין מקדש, אין שפע, אין טובה שיורדת לעולם. מיתתם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זאת גרמה למיעוט הרמה התורנית  וזה חסר לנו. אנחנו מתאבלים היום על אי-כבוד  לתורה, כבוד שאינו חדור בעם כראוי. אלו שנפטרו אז, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, מחייבים אותנו לכפר על כך ולשאוף לתקן את זה בתקופה זאת.

ימי הספירה בפני עצמם משמשים מזה דורות כימי הכנה למתן תורה. גאולתם של ישראל מורכבת משני שלבים, הגאולה הפיזית שהיתה בט"ו ניסן והגאולה הרוחנית כשעם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות. הרי עבדים שיוצאים לחרות ללא ערכים רוחניים  יכולים להראות  כאנשים פשוטים ביותר, שאין להם שום דרך ארץ ולא תורה. אולם חירות אמיתית היא כזו שחז"ל דרשו על התורה, אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות, שעל ידי התורה אדם משתחרר מכל ההשתעבדות החומרית.

לכן בימים אלה כשאנחנו מצד אחד מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא, על החסר במדרגה התורנית, ומצד שני מתכוננים לקראת מתן תורה, ודאי שיש בזה תיקון של העבר, שנדע לכבד את התורה ואת לומדיה, ונלך באורחותיה. עלינו להבין שכל זה לטובתנו, לטובת הבנים והנכדים שלנו, ולטובת עם ישראל כולו. אם עם ישראל כולו ילך לאורה של תורה, לא תהינה תופעות חמורות, כגון אלימות של הנוער, ופגיעה באנשים זקנים, וכל מיני מעשים מגונים. כל זה מפני שלא הולכים לאורה של תורה. התורה מחנכת את האדם למוסריות גבוהה לישרות ולאמינות, ואין צריך לומר שלא להזיק בפועל למישהו אחר.

הלוואי שנדע ליישם את הדברים ולתקן את עצמנו, וממילא כל החברה שלנו תראה אחרת- הרבה יותר אצילית, הרבה יותר מכובדת, וכזו שנעים וטוב לגור בתוכה 

 

 


דברים לפרשת אחרי מות - קדושים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א





          

הקב"ה אומר למשה : "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו". חז"ל בתורת כהנים דרשו, שאותו מקום שבו ישבו ישראל היה יותר מקולקל משאר העמים, וארץ כנען היתה מקולקלת יותר משאר המקומות. עם ישראל התפתח במקום בו היה ניגוד מוחלט לקדושה. המפרשים עומדים על ההבחנה בין ההשתקעות ביצרים הבהמיים, בה עסקו בני ארץ מצרים, ובין זו של בני ארץ כנען. אצל בני ארץ כנען היו חוקים של התועבות, אך בארץ מצרים כל אחד התנהג כאוות נפשו. כשעיוותים מעוגנים בחוק, מבחינה מסוימת הם חמורים יותר מאשר כשהם נעשים בצורה ספונטית.

תורתנו הקדושה הרחיקה מאיתנו את נישואי הקרבה, ואת העניינים הבלתי צנועים, מפני שהם נוגדים את קדושת החיים עפ"י תורת ישראל. למרות שבאופן טבעי יצרו של אדם נגרר אחרי דברים אלו, התורה האלוקית אוסרת אותם, מפני שהם גוררים את האדם לדיוטא התחתונה ולשפל המדרגה.

לאחר מכן אומרת התורה: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מפסוק זה למדו חז"ל, בנוסף למשמעותו הערכית, הלכה למעשה, שאפילו ספק פיקוח נפש של אדם מישראל דוחה שבת ויום הכיפורים. חולה או אישה בהריון ביום הכיפורים, שאם לא יאכלו או ישתו יבואו לידי סכנה - מותרים לאכול. ואומר בעל 'הלכות גדולות', שאף אם מדובר רק בסכנת העובר ולא האם עצמה, דוחים את יום הכיפורים להצלתו. דיני התורה ניתנו לחיים, ואם קיומה של מצווה בא בהתנגשות לחיים, אנו מצווים לחיות ולא למות.

אונקלוס מתרגם "וחי בהם" - בחיי עלמא, בחיי הנצח. אנו מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור, מבוא לקראת העולם הבא, והמצוות שאדם מקיים בעולם הזה מזכות אותו לחיי הנצח בהיפרד הנשמה מהגוף.

מהמילים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" דרשו חז"ל, שקיום המצוות והליכה ע"פ דרכה של תורה הם הנותנים לאדם את החיות ואת שמחת הנפש. הנצי"ב מסביר, שחיות אין פירושו ההיפך ממוות, אלא כאשר אדם מרגיש סיפוק נפשי. התורה היא המזון הרוחני של אדם מישראל, ואם הוא קשור בה יש לו שמחת חיים אמיתית. החסידות פיתחה את ענין עבודת ה' בשמחה, אך גם אלו שאינם הולכים בדרך החסידות מודים שאדם צריך להיות בשמחה, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". אולם מי שאינו קשור לתורה, ממילא קשור לתרבות הקלוקלת הממציאה מנגינות משחקים ושעשועים שונים הממלאים את החלל הריק כדי שאדם יברח ולא יפעיל את מחשבתו. מי שאינו חי לאורה של תורה  חי חיי עבדות, אע"פ שכלפי חוץ הוא נראה כאדם חופשי, מפני שהוא משועבד לסיפוק יצריו, ואינו מסוגל בלעדיהם.  חיי התורה הם החיים החופשיים באמת, כפי שדרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות", ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

יהי רצון שנחיה לאורה של תורה ונהיה בני חורין אמיתיים, ונזכה שתתקיים בנו בקרוב התפילה שהתפללנו בפסח "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך".