תורת חברון: פרשת השבוע ושיעורי הלכה מאת הגאון הרב דב ליאור שליט"א Rav Dov Lior: 2017

דברים לפרשת ויחי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". על יעקב אבינו עברו כמה חלופות זמנים - הוא נרדף ע"י עשיו אחיו, סבל מלבן, ואח"כ באה צרת יוסף. רוב ימיו חי יעקב בהתגוננות. לעומת זאת, בשבע עשרה שנותיו האחרונות אמנם לא התגורר יעקב בארץ, אך חייו היו ללא דאגות פרנסה וללא איום כלשהו עליו או על משפחתו. כך היה יכול יעקב להקדיש את כל זמנו וכוחותיו לחינוך נכדיו וניניו.

יעקב אבינו חשש מהירידה למצרים, כפי שמעידה התורה בפרשת 'ויגש', כאשר אמר לו ה' "אל תירא מרדה מצרימה" – משמע שהוא פחד. יעקב חשש להשפעת הגלות וטומאת ארץ מצרים על הדורות הבאים. רק כאשר באה ההבטחה האלוקית "אנכי אעלך גם עלה" - שתי עליות, עליה פיזית ביציאת מצרים, ועליה רוחנית במעמד הר סיני, נרגעה המיית לבבו של יעקב. יעקב דאג לחינוך הילדים ורצה שידעו שהם מהווים את התשתית לבנין בית ישראל, ולא הסתלק מן העולם עד אשר ראה את צאצאיו הרבים הולכים בדרכו.

אכן חינוכו של יעקב הניב פירות, וכל בניו המשיכו בדרכו. במיוחד ניכר חינוכו של יעקב בבנו יוסף, ששהה עשרות שנים מחוץ לבית אביו לבדו בנכר ועמד בכל הנסיונות, הן בתחום המוסרי והן בתחום הממוני שבין אדם לחברו .

חז"ל דרשו , שלאחר שיעקב נתבשר שיוסף חי ואמר "אלכה ואראנו בטרם אמות", חזרה אליו רוח הקודש כנאמר "ותחי רוח יעקב". הוא צפה ברוח הקודש שיוסף 'מלך הוא ועומד בצדקו'.
יוסף אף השפיע מחינוכו הטוב על שני בניו מנשה ואפרים, שגדלו לבדם בסביבה של עובדי אלילים, בתוך התרבות העתיקה הקלוקלת של מצרים.
מנשה ואפרים זכו לשמש דגם לברכה שכל הורה מברך את ילדיו. יעקב אבינו אומר "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", כיון שחינוכם היה קשה יותר מחינוך שאר הילדים . מנשה ואפרים חיו בחברת בני נסיכים שראשם היה מלא בדברים בטלים, אך למדו תורה מיוסף למרות שכל יומו היה מלא בענייני המלוכה. לכן זו הברכה שכל הורה מברך את ילדיו, שאף אם יקלעו לחברה רעה, ימשיכו את דרך התורה של אביהם. זו האמת שעליהם לדבוק בה, למרות שהיא קשה.

יעקב אבינו לא הסתפק רק בשמירת הצביון, אלא החדיר במודעות של בניו שהימצאותם בארץ מצרים היא זמנית והם צריכים לחזור לארץ מכורתם, לארץ ישראל. לכן גם דרש שיקברו אותו בארץ ישראל מיד אחר מיתתו. הוא חשש שאם יקבר במצרים, הדורות הבאים יאמרו : 'הצדיק קבור במצרים, מדוע שנלך לארץ ישראל?!' היום אנו מכירים את התופעה שיהודים הגרים בארץ ישראל נוסעים להשתטח על קברי צדיקים בחו"ל, כל שכן שיש חשש שמי שכבר גר בחו"ל לא יחפוץ לעלות לארץ.

גם יוסף השביע את אחיו לפני מותו "פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" על מנת להחדיר לכל הדורות הבאים את הידיעה, ששהותם בגולה היא זמנית ומקומם האמיתי הוא בא"י.

לצערנו הרב יש כאלה שמסתפקים אם אחינו שאינם מתגוררים בארץ הם 'גולה' או 'תפוצה', כאילו מילת הקסם 'תפוצה' מתקנת את המצב. יהודי צריך לדעת , שגם אם מקומו כרגע בחו"ל, בשל אילוצים כלכליים או אחרים, מקום מגוריו הקבוע הוא בא"י.

אנו, תושבי א"י, צריכים להכין את התשתית לקלוט את מליוני אחינו מארצות הפזורה, מתוך ידיעה ברורה שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל. ההשגחה האלוקית נתנה לנו את הארץ הזאת כדי להחזיק בה, לבנות עליה, ולהכין את התשתית לקליטת אחינו מהגולה. ברור לכל, שלא ירחק היום בו הם יאלצו לעזוב את ארצות הנכר בגלל שנאת הגויים.
ומי יתן והדברים הללו יתרחשו במידת החסד ולא במידת הדין.

יהי רצון שנזכה להמשיך את דרכו של יעקב אבינו לשמור על ייחודנו, לשמור על חיי קדושה וטהרה, לשמור על ארצנו השייכת אך ורק לעם ישראל, ולהחיל ריבונותנו על כל מרחביה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ויגש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "התנהלות יוסף ואחיו לאור ההלכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.
בפרשתנו מסופר על כל מהלך האירועים עד ירידת יעקב ובניו למצרים .
יש להבין מדוע משך יוסף את כל הענין עד שהתוודע אל אחיו. וכי הוא לא ידע שאביו מצטער בכל רגע נוסף?!
אלא שיוסף ידע שחלומותיו הם חלומות נבואיים, ואין ביכולתו לעשות שום פעולה אשר תשבש את התגשמות החלומות. משום כך רצה יוסף לגרום לכך שאביו יבוא אליו, לאחר שיאסר בנימין. ואולם כאשר אמר לו יהודה : "והיה כראותו כי אין הנער ומת", הבין יוסף שאין הכוונה כפשוטו שיעקב יבוא וישתחווה לו, ואז התוודע אל אחיו.
הכתוב אומר שאחיו נבהלו מפניו. עשרים שנה הם סברו שהצדק איתם במכירת יוסף, והנה יום אחד מתברר להם שהכל נבע מטעות יסודית. מעמד זה היה מאוד לא נעים עבורם. אף שיוסף היה הצעיר שבאחים, הם לא יכלו לעמוד בתוכחתו. חז"ל למדו מבהלת האחים מוסר השכל : 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה' - אם הם נבהלו מתוכחתו של אחיהם הקטן, איך נעמוד אנחנו בתוכחתו של הקב"ה ביום הדין!?
ההשגחה האלוקית סובבה את כל האירועים כך שבני ישראל ירדו למצרים. יעקב אבינו חשב שהוא רק יורד לראות את בנו וחוזר לארץ, אך לפני צאתו רמז לו הקב"ה במראות הלילה שמכאן ואילך מתחילה הגלות. הירידה לא תהיה בבחינת 'יום' אלא בבחינת 'לילה'.
עוד אמר הקב"ה ליעקב : "אל תירא מרדה מצרימה" - משמע שיעקב פחד מהירידה למצרים. הוא חשש לגורל הרוחני של נכדיו וניניו. בארץ ישראל כבר הושרשה הקדושה, אך מצרים היתה שיא טומאת ארץ העמים, כעין 'תרבות המערב' של היום. הקב"ה 'מרגיע' את יעקב באומרו "ויוסף ישית ידו על עיניך", ואכן יוסף דאג שכולם ישכנו בחבל ארץ נפרד, בארץ גושן, לא יחד עם המצרים.
יעקב אבינו גם דאג לשלוח את יהודה לפניו להקים בארץ גושן בתי אולפנא, תלמודי תורה ומוסדות חינוך, כדי שכל צאצאיו ילמדו להיות נאמנים לתורתם ולתורת אבותיהם. אין ספק שבכל אותן שבע עשרה שנה שיעקב חי במצרים הוא דאג, טיפל, חינך והשפיע על כל הצאצאים שכבר אז היו רבים מאד.
מכאן אנו לומדים, ששמירת ערכי החינוך אצל הילדים היא בסיסית ועקרונית לשמירתה של האומה. אכן חז"ל אומרים, שאחרי שיוסף ואחיו נפטרו חלק מהעם התחיל למעוד - יצאו מארץ גושן, הפרו את ברית המילה ועוד. עם זאת סייגים מסויימים כן היו להם - שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושיהם, ולא התחתנו עם גויים. היום לצערנו גם סייגים אלו אינם קיימים, ורבבות אחינו בגולה הולכים לאיבוד ע"י התבוללות בגויים. זהו כרסום גדול בקיומו הפיזי של עם ישראל.
יוסף עצמו שימש דוגמא לדורו ולדורות הבאים. לאחר שנמכר ע"י אחיו, היה בין הגויים עשרות שנים ובכל זאת שמר על קדושתו ועל יושרו. כאשר הודיעו ליעקב אבינו שיוסף חי נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם" - ששרתה עליו שכינה. יעקב היה בחברון וצפה ברוח קדשו, ואמר: "עוד יוסף חי" - מלך הוא ועומד בצדקו. להיות מלך בעל עמדת כוח כמעט בלתי מוגבלת ולא להסתאב במנעמי השלטון, ולא להיגרר לשחיתות וחוסר יושר, זהו נסיון קשה מאד. חז"ל אומרים שיוסף היה מלך במצרים שמונים שנה! בכל הזמן הזה היה נאמן וישר "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", למרות שהיה יכול להעביר חלק מהכסף לחשבונו הפרטי. יוסף הראה דוגמא של ישרות ומוסריות לדור הצעיר. כל צאצאי בני ישראל למדו ממנו וקיבלו כוח לעמוד ולשמור על צדקותם וישרותם גם בתוך חשכת הגלות.
התורה מספרת לנו גם על גדולת האחים, שהודו על האמת ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". הם הבינו שאין מקרה, ואם באים ייסורים על אדם עליו לחשוב מדוע הם באו, כדי שיתקן ולא יעסוק בהטלת האשמות על אחרים.
עלינו ללמוד ממעשי אבותינו וללכת בדרכם, כדברי חז"ל שצריך אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". מובא בשם ר' בונים מפשיסחא שאמר: איני חושש שבשמים יטענו עלי מדוע לא הייתי כמו אברהם אבינו, אלא מדוע לא הייתי ר' בונים. דהיינו : האם התאמצתי להיות מה שאני יכול להיות ? האם מלאתי את שליחותי, או שנתתי לזמן לעשות את שלו ?
כל אחד מאיתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו על מנת לקשור את עצמו לכלל ישראל, לקיים תורה ומצוות ולחנך את ילדיו ומשפחתו, ובזה להמשיך את מסורת אבותינו הקדושים, עד שנזכה לגאולתנו השלמה.

דברים לפרשת מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת מקץ, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "התנהלות יוסף ואחיו לאור ההלכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ג' טבת (21/12) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.
הציבור מוזמן

פרשת מקץ היא הפרשה השנייה שהתורה מקדישה למעשיו של יוסף הצדיק.
ירידתו של יוסף למצרים וכל האירועים שאירעו לו הטביעו את רישומם בעת ההיא, וגם על כנסת ישראל בכל מהלך הדורות. ירידתו של יוסף למצרים נועדה להכשיר את הקרקע ולהכין את התשתית לקליטת בית יעקב, שממנו עתידה להתפתח האומה הישראלית. אכן בפרשת 'שמות' אנו רואים את ההכרה הראשונה בבני ישראל כעם מצד פרעה , כשאמר "הנה עם בני ישראל".
ההשגחה האלוקית סובבה כך, שיוסף ירד למצרים כדי שייעשה מושל ויאפשר את קליטת בני יעקב בזמן הרעב, לכלכל אותם, ולתת להם את האפשרות להכין את מוסדות התורה בארץ גושן.
לא פחות חשוב מכך, היתה ירידתו על מנת להוות דוגמא לדורות. יוסף היה לבדו בארץ מצרים, שהייתה שקועה באליליות ובתרבות של אותם הימים . אף על פי כן הוא הצליח לעמוד בצדקו בכל התחומים. בתחום המוסר - בניסיון שהיה לו עם אשת פוטיפר, וכן בישרות שבין אדם לחברו. כתוב "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" – יוסף הביא את כל ההכנסות ממכירת התבואה לבית האוצר של המלך ולא לקח לעצמו אפילו פרוטה. כידוע, יוסף היה משנה למלך פרעה, ולמעשה כל סמכויות השלטון היו בידיו במשך שמונים שנה (שספק רב אם היה כמותו בכל היסטורית העמים), כך שלכאורה היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אולם יוסף נהג בישרות ובנקיות כפיים. הוא עשה מלאכתו במסירות ובנאמנות למלוכה, ואת כל הכסף הביא ביתה פרעה. זו דוגמא לאדם בעל יראת שמים אמיתית, יראת שמים שבאה לידי ביטוי בישרות בתחום המוסר ובתחום הממון.
זהו לימוד לדורות, שכאשר יהודי נקלע לגלות בין הגויים, עליו ללמוד מהנהגתו של יוסף, לשמור בתוקף על אמונתו היהודית ולעמוד בכל הנסיונות.
ליוסף נולדו שני בנים במצרים. הם קיבלו חינוך יהודי שורשי, ללא בית ספר וללא תלמוד תורה. למרות עבודתו הרבה בענייני המלוכה, ואע"פ שהגיע בזמן לעבודה (ולא רק על מנת להחתים כרטיס) ולא פרש ממנה לפני סיומה, השכיל יוסף לחנך את בניו לתורה ומצוות. מן הסתם לימד אותם לפני העבודה ולאחר שחזר מהעבודה, כדי שידעו כיצד להתנהג ולא ילמדו מכל בני הנסיכים שסביבם. הוא החדיר לתודעתם מאיזו משפחה הם באים ולמה עליהם לשאוף. אכן זכו מנשה ואפרים, שבהם יברך כל הורה את בנו : "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", לאמר שגם אם חלילה יקלעו הילדים לסביבה רדודה וחלשה, ימשיכו את החינוך של אבותיהם. זו הדוגמא של יוסף לדורות.
יהי רצון שנשכיל כולנו ללכת בדרכו של יוסף בחינוך הבנים, שעם ישראל ישמור על עצמותו וקדושתו ואז נזכה לגאולה בקרוב בימינו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

דברים לפרשת וישב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בהמשך פעליו של יעקב אבינו ובניו, המהווים את התשתית לבניין כנסת ישראל. מעשי האבות אינם מצטמצמים לדורם בלבד, אלא הם מטביעים את רישומם על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל.
פרשת יוסף ואחיו נראית לנו לא ברורה. איך ייתכן שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, ואיך ייתכן שהאחים מוכרים אותו כאחרון העבדים, הרי ערכי המוסר הבסיסיים הם כבוד והתחשבות בזולת ? מעשים כאלו, לכאורה, מתאימים לחבורה של פורקי עול, כמו אצל אומות העולם, אך ודאי לא לשבטי - יה.
אלא שבהתבוננות עמוקה נראה שיש כאן שאיפה לגדלות, הן של יוסף והן של האחים. יוסף, בשל גדלותו ומעלתו הרוחנית, חשב שבכל מקרה שאחיו נופלים מעט ממדרגתם הרוחנית הגדולה, צריך אביהם לדעת מכך כדי שיוכל להוכיח אותם. יוסף בוודאי לא התכוון להבליט את אישיותו, כפי שמוכח בפרשות הבאות, שהוא לא נטר שנאה לאחיו אלא דן אותם לכף זכות.
אולם אחיו רצו לסלקו, מפני שחשבו שהוא מתנהג כלפיהם בהתנשאות. הם סברו שהתנהגותו עלולה לערער ולקעקע את בנין כנסת ישראל, ולכן יש לו דין רודף, ומותר לפגוע בו. להשליך אדם לבור או למוכרו לישמעאלים, מבחינה מסויימת זו הריגה, כפי שאומרים חז"ל במסכת 'בבא בתרא' ששבי אצל גויים יותר קשה מהריגה בפעם אחת. עצם אמירת האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים" היא הוצאתו של יוסף מכלל ישראל.
הם חשבו שיוסף מתנשא עליהם מתוך כך שרק הוא הראוי שממנו תצא האומה הנבחרת, כפי שאצל אביהם וסבם שגם להם היו עוד בנים שנדחו. אולם יוסף התכוון להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כמו שאומר בעל 'משנה למלך' ב'דרך מצוותיך', שהוא חשד באחים שאינם מקפידים באכילת אבר מן החי. לבני נח אין חיוב שחיטה, ולכן כשהבהמה מפרכסת עדיין אסור להם לאכלה מפני שזה נחשב כאבר מן החי, אך לישראל מותר, כיון שהם מצווים על השחיטה, והשחיטה מותרת למרות שהבהמה מפרכסת (אכן יוצא מכאן שיש לישראל דין קל יותר מאומות העולם בענין זה). האחים רצו להדגיש שיש להם דין של ישראל למרות שעדין לא ניתנה תורה, גם לקולא, אולם יוסף רצה לומר להם שעדיין לא יצאו ממדרגת בני נוח, ולכן המפרכסת אסורה להם.
את גדלותם של האחים אנו רואים בפרשה הבאה. כאשר הם נקלעים למעצר אצל יוסף ושמעון נשאר שם, הם מצדיקים עליהם את הדין ומודים בטעותם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". היתה להם טעות מרה, כפי שאומרים חז"ל, שבגלל מכירת יוסף נהרגו עשרת הרוגי מלכות. חטאם נתן את אותותיו א"כ גם לאחר דורות רבים. מכל מקום, הם חזרו בתשובה ותקנו את דרכם, ואנו יודעים שבסופו של דבר גם ליוסף וגם לאחים היתה כוונה לשם שמים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ויצא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה מחר בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

פרשתנו עוסקת בעיקרה בהולדת בניו של יעקב אבינו, המהווים את התשתית של בנין בית ישראל.
בני יעקב נולדו בארם נהריים ולא בארץ ישראל, ולפני יעקב אבינו עמדה בעיית החינוך שיקבלו ילדיו, אך הוא ראה את הנולד והכין את עצמו לחיים בגלות. חז"ל אומרים שלאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק ונאלץ לברוח מפני עשו אחיו, לא ברח מיד לארם נהריים, אלא התעכב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, כדי להתחזק ולקבל את החוסן הרוחני. בית מדרש זה היה 'המכללה התורנית' היחידה בעולם העתיק. לאחר שהרגיש מספיק מחוזק, נשא רגליו והלך ארצה בני קדם. שם לא היה אף מוסד תורני לחינוך הילדים - לא בית ספר, לא תלמוד-תורה, ולא חיידר מכל סוג שהוא. יעקב אבינו לקח עמו את ילדיו הקטנים לרעיית הצאן, והיה מעביר אליהם את מה שלמד בעצמו אצל שם ועבר, ואת מה שספג מאבותיו. הוא החדיר בהם את הידיעה, שהם צריכים להיות התשתית של בנין בית ישראל.
יש בפרשתנו שתי דוגמאות לחינוך הילדים, אחת בתחום שבין אדם למקום ואחת בתחום שבין אדם לחברו.
דוגמא ראשונה היא מראובן, שכשהיה כבן שש הביא לאמו דודאים שמצא בשדה. מסביר רש"י, שלמרות שהיה זה בימי קציר חטים, לא פשט ידו בגזל ולא הביא לה חטים, אלא דוקא דודאים שגדלים הפקר.
דוגמא שניה ,כאשר יעקב נאלץ לברוח מלבן הרודף אחריו. כשהדביק לבן את יעקב, שאל "למה גנבת את אלהי". המדרש אומר שבני יעקב אמרו ללבן "ביישתנו אבי אמא". אף שהם היו ילדים קטנים, ידעו שהפסלים הם הבל ורעות רוח ובושה היא להשתחוות אליהם.
זה החינוך שיעקב העניק לילדיו כבר מקטנות , הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין אדם לחברו, ובזה בנה את התשתית של כנסת ישראל.
יעקב אבינו מסר את נפשו על חינוך בניו, שאכן יצאו יראים ושלמים. גם במעשה המכירה של   יוסף, שבו נראה לכאורה שהאחים לא נהגו כשורה, אין ספק שהם חשבו שזו הדרך הנכונה וכל מה שעשו נעשה לשם שמים.
מכאן אנו לומדים, שאם אדם מכין את עצמו, ומצטייד במטען רוחני גדול, יש בכוחו לא רק לשמור על עצמו, אלא גם לחנך את ילדיו.
כאשר יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשו הוא אומר לו "עם לבן גרתי", ודורשים חז"ל שהתכוון לומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". לכאורה, מה מעניין את עשו בכך שיעקב שמר תרי"ג מצוות?! אלא שעשו ידע, שאם יעקב היה כל כך הרבה שנים אצל לבן הרשע ובכל זאת שמר על תמימותו ורמתו הרוחנית - הוא לא יוכל לו. מצד אחד כך היה סיפור הדברים, אך מאידך היה בזה איום סמוי לעשו שידע שלא יוכל לפגוע ביעקב.
גם בימינו, כושר עמידתנו נגד הרשעים שמבחוץ תלוי בעוצמה הרוחנית המושרשת בלבנו . אם נתחזק באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל הרשעים שמסביב ומול החולשות שמבפנים ללא מורא ופחד. אם רק נדע לכלכל את מעשינו ולפעול בתבונה, נוכל להתמודד עם כל הקשיים.
יהי רצון שאכן עם ישראל יתחזק בשמירת התורה ,ואז נזכה שהקב"ה יסלק מעלינו את כל שונאינו וינקה את ארצנו לקראת גאולתנו ההולכת ובאה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מצ"ב רעיון קצר לפרשת תולדות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות חנוכה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ה' כסלו (23/11) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שש פרשיות לתולדות חייו של יעקב אבינו, לעומת פרשה אחת בלבד ליצחק אבינו. הסיבה לכך היא, שמעשיו ופעליו של יעקב אבינו ובניו מרובים היו, אך יצחק, כיון שהיה מרומם מעניני העוה"ז, היה כולו קודש בבחינת עולה תמימה. ממילא, עיסוקיו של יצחק בעניני העולם הזה היו מועטים, ולכן גם מעשיו הכתובים בתורה, דברים שהביעו את רישומם על מהלך ההסטוריה של עם ישראל, לא היו מרובים.
הנושא המרכזי בפרשתנו הוא ברכת יצחק לבניו לפני מותו.
המפרשים שואלים : עד היכן היתה טעותו של יצחק אבינו, וכי הוא חשב שההבטחה לאברהם אבינו בפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", שממנו תצא האומה הנבחרת, מכוונת לעשו? וכי הוא לא ידע באמת את ההבדל התהומי בין עשו ליעקב? עד כמה אפשר לטעות בזה?!
הרמב"ן מסביר על דרך הפשט, שהיתה כאן טעות מוחלטת, אך רבקה לא העמידה את יצחק על טעותו. כשראתה אותו בפעם הראשונה , נבהלה ממנו ונוצר מרחק של כבוד בינה ובין יצחק , שמנע ממנה להעמידו על טעותו.
ואולם רוב המפרשים אומרים שלא היתה ליצחק טעות מוחלטת. הוא ידע שהאומה הנבחרת אמורה לצאת מיעקב ולא מעשו, אלא שברכו בענייני העולם הזה.
אנו יודעים ש'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', אך בענינים שבין אדם לחברו כמו גמילות חסדים ביקור חולים וכו', אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם מי שעושה גמילות חסדים לא מפני ציווי התורה אלא מדעתו האנושית זוכה לשכר בעוה"ז.
יצחק אבינו ידע שמיעקב תצא האומה הנבחרת להתהלך לפני ה', אך בשל מעלתו הרוחנית, חשב שאם יהיו מזרעו של יעקב שיקיימו גמ"ח מדעתם ולא לשם שמים לפי דין תורה, ראוי שלא יחשב להם כלל. רבקה, בגלל אהבתה הגדולה ליעקב, רצתה שגם אם בניו של יעקב יתרחקו ממקור הקדושה במידה מסויימת, אך יעשו צדקה וחסד, יחשב להם כמצווה ולפחות יאכלו פירותיהם בעוה"ז. משום כך רצתה שיעקב אבינו יקבל את הברכות.
אמנם יעקב אבינו קיבל את הברכות לשפע בעוה"ז, אך בערמה, מפני שלפי האמת אין זה מתאים למדרגתו של יעקב, שהכל אצלו צריך ללכת לפי גדרה של תורה ולא על פי גישה אנושית רציונאלית. מכל מקום ברור , שיצחק לא טעה לחשוב שמעשו תצא האומה הנבחרת.
בסוף הפרשה, כשעשו מבקש להרוג את יעקב, רבקה אומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך קום ברח לך". הפרשנים התלבטו בפירוש המילה 'מתנחם'. הנצי"ב אומר (בהוספות מכי"ק, בסוף 'העמק דבר') דבר מעניין. עשו נהג ברמיה מתוחכמת. עד עכשיו היתה הכרזת מלחמה של עשו על יעקב, ויעקב אכן נשמר מפני עשו. לאחר שעשו רואה שבדרך זו לא יצליח לפגוע ביעקב, מוציא עשו קול שהוא מתנחם וחוזר בו מכוונתו להרוג את יעקב, וכי הוא רוצה 'שלום'. רבקה שמבינה את התכסיס של עשו מגלה זאת ליעקב ואומרת לו : "הנה עשו אחיך מתנחם לך – להרגך", מה שהוא מתנחם וחוזר בו, כביכול, זה לא למטרת שלום אלא להיפך , כדי שלא תיזהר והוא יוכל להרגך.
כך נוהגים גם הרשעים הארורים בזמננו. הם הכריזו על הליכה בדרך ה'שלום', אך למעשה כל כוונתם היא לפגוע ולהילחם בעם ישראל, ולכן אין להאמין להם כלל. הם חדורים שנאה ארסית לעם ישראל ומתנגדים לעצם קיומו. עלינו להשמר מהם ולא ללכת שולל אחרי פטפוטי ההבל של 'שלום' מדומה. איתם לא היה שלום ולא יהיה שלום. אנו צריכים לשאוף לישבם בארצות מוצאם.
יהי רצון שעם ישראל ילמד מתוך הפרשה, להכיר את תכונותיהם של עמים אלו ולא ילך אחריהם שולל, אלא ידבק בהדרכתה של התורה , שרק היא תביא בטחון ושלום אמת לכל מרחבי ארצנו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שלש פרשות מקדישה התורה למעשיו ולפעליו של אברהם אבינו, מכיון שכל מעשיהם של אבותינו הקדושים לא הצטמצמו לדורם. אלו דברים שהשאירו את רישומם על הנהגת כלל ישראל בכל הדורות.
בסוף פרשת וירא אנו קוראים על נסיון העקידה. בנסיון זה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע עלי אדמות. הקב"ה מביא נסיון על האדם, למרות שהוא יודע מהי מחשבתו, כדי לגלות כלפי חוץ את מה שיש בכוחו של האדם.
מעשה העקידה מוצא את ביטויו בתפילות, במיוחד בימים הנוראים, כשאנו מדגישים דוקא את גדולתו של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו. נשאלת השאלה: כיצד התעלמו חז"ל מיצחק, הרי לפי מסורת חז"ל יצחק אבינו היה כבר בן שלושים ושבע ? הרי עצם העובדה שאברהם הטעין עליו חבילת עצים מוכיחה שיצחק לא היה תינוק אלא אדם מבוגר.
נאמר שיצחק שאל את אביו : 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'? ותשובת אברהם : 'אלקים יראה לו השה לעולה בני'. לפי הפשט ענה לו, שהקב"ה ימציא את השה, אך לפי המדרש אמר לו : אם יהיה שה – יקריב את השה, ואם לא - לעולה בני. בהמשך נאמר : 'וילכו שניהם יחדיו', דהיינו, יצחק הבין שהוא הולך להעקד ובאופן טבעי היה צריך לברוח, אך בכל זאת הוא הלך בלב שלם. איך ייתכן שהכתוב מתעלם ממסירות הנפש של יצחק?
בעל ה'שפת אמת' מלמדנו יסוד גדול מאוד, המבחין במעשה העקידה בין אברהם ליצחק. יצחק אבינו קיבל מינקותו חינוך מאברהם אבינו ומשרה אמנו, שאדם צריך תמיד לשאוף לעשות את רצון ה'. הוא אינו חי לעצמו, אלא עליו להיות שגריר נאמן למילוי משימתו בעולם. כשמחנכים את האדם מגיל צעיר, שיש למסור את הנפש על מה שהקב"ה דורש, הוא מוכן אפילו לעקידה. אמנם להגיע לדרגה כזו צריך לעמול שנים, אבל אח"כ הדבר נהיה יותר פשוט. יצחק אבינו יסד את התכונה הנפשית ,שאדם מישראל יכול וחייב למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש על מצוות ה' היא ענין מיוחד לעם ישראל ולא לבני נח, גם במצוות שהם חייבים בהן. אם נכרי מכריח נכרי אחר לעבוד ע"ז, אין הוא צריך למסור את נפשו, למרות שאסור לו לעבוד ע"ז. אי אפשר לדרוש ממנו דבר שהוא מנוגד לטבעו. בעם ישראל האהבה שאבותינו הקדושים נטעו בלב כל צאצאיהם לדורות היא כזו, שאדם מוכן לוותר על נוחיותו האישית למען כבוד שמו יתברך. מסירות הנפש נעשתה טבע שני בעם ישראל, ויהודים במשך כל הדורות ובכל הגלויות מסרו את נפשם על התורה.
אצל אברהם אבינו היתה אמורה להיות התלבטות קשה. בתחילה הקב"ה מבטיח : 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואח"כ אומר לו : 'והעלהו שם לעולה'. בהסתכלות פשוטה קיימת סתירה בין שתי האמירות האלה.
גדלותו של אברהם אבינו, שמבטל את רצונו, ולא מנסה לחפש תחבולות כדי להתחמק מצווי ה'. נאמר : 'וישכם אברהם בבקר', ולפי המדרש השטן גרם לשטפונות כדי לעכבו בדרכו. אברהם אבינו היה יכול לומר : אנוס אני, אין לי אפשרות לעבור, לא אלך. אולם הוא עשה ככל יכולתו כדי לקיים את מצוות בוראו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמר : 'ואנכי עפר ואפר' - אין כלום במחשבותי לעומת ציווי הקב"ה.
משום כך, נסיון העקדה לגבי אברהם אבינו היה גדול יותר מאשר לגבי יצחק, נסיון העקדה הכתיר את אברהם אבינו כגדול המאמינים, ואת האמונה הגדולה הזאת הנחיל לבניו.
יהי רצון שנזכה כולנו לסגל לעצמנו את המעלות הגדולות של אבותינו הקדושים. אכן ב"ה זכינו שיש לנו ציבור, ובמיוחד בני נוער, שמוכן למסור את נפשו על גאולת ארצנו והשבתה לידי עם ישראל מתוך מסירות נפש גדולה, עד שנזכה לראות את קץ גאולתנו.

דברים לפרשת נח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות ברכות – ברכת הגשמים וברכות השבח", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום שלישי ד' חשוון (24/10) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

התורה מקדישה שתי פרשיות לעיסוק בבנין העולם, פרשת 'בראשית' ופרשת 'נח'. פרשיות אלו מקפלות בתוכן אלפיים שנה, הנקראות בפי חז"ל 'אלפיים שנות תוהו' עד אברהם אבינו, שמהוות את התשתית לבניינה של האומה הישראלית. נח היה דור עשירי לאדם הראשון, והאנושות באותו זמן היתה ללא תורה, ואף את המצוות הבסיסיות של בני נח לא שמרו. כך הם הלכו והדרדרו עד שההשגחה האלוקית החליטה שתיקונם הוא רק ע"י מחייתם מעל פני האדמה. רק נח לבדו ניצל מפני שהיה צדיק, ומכאן אנו לומדים, שאף אם נראה שכולם רשעים ואין סיכוי, תמיד ישנם צדיקים שבזכותם הקב"ה מקיים את כל העולם.
כמובן, נח לא היה כמו אברהם אבינו. הוא דאג רק לעצמו ולא לבני דורו. במהלך חייו לא השפיע על הסובבים אותו ללכת ולקרוא בשם ה', ואף לפני המבול לא התפלל להצלתם. בני האנוש אז לא למדו מהאירועים שקדמו, מהעונש הגדול של המבול ודור הפלגה.
לגבי דור הפלגה, לא מצוין בתורה מהו החטא שבעטיו נאלצו להתפזר, רק נאמר שהם היו "שפה אחת ודברים אחדים". לכאורה קשה, מה רע באחדות, הרי אחדות היא דבר חשוב מאד? אלא אומרים המפרשים, שעיקר הקלקול של דור הפלגה היה בזה שהשלטון שם רצה לשלוט גם על חשיבתם של בני האדם, להשתלט על חופש ההיגיון של האדם, שזהו עיקר האדם ויתרונו על בעלי החיים.
גם בדור שקדם לדורנו, השלטון הסובייטי רצה לשלוט על מחשבות בני האדם, ולהחליט מה עליהם לחשוב ומה עליהם לעשות, ללא חופש ביטוי עצמי - חסימת היכולת האינטלקטואלית של האדם. שיטה זו היא הפוכה מרצונו של הקב"ה, שברא את האדם עם דעה ושכל. מובן שאנו חיים על פי התורה המדריכה את האדם בדרך האמת ומציבה את הגבולות, אך לא מגבילה או מכתיבה את מחשבתו.
מחטאם של דור הפלגה נולדו השפות ההסכמיות (כדברי הר"ן ב'נדרים'),דהיינו, שפות שבני האדם המציאו והסכימו עליהן. מה שאין כן לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמה. האדם הראשון קרא לבעלי החיים שמות בלשון הקודש, ע"פ מהותם האמיתית. יש בזה היגיון בסיסי, באופן שגם אם אדם לא לומד אותו הוא יכול להגיע אליו לבד. משל למה הדבר דומה, לילד שלומד לבדו מתוך ההיגיון, כגון אם רואה שיורד גשם ומישהו עומד מתחת לגגון, הוא מבין לבד ששם אותו אדם לא יירטב, אע"פ שאיש לא לימד אותו את הדבר הזה. כך גם לגבי שפת לשון הקודש, שהיא שפה מכח עצמיותה לעומת שאר השפות שהן שפות הסכמיות. זה גם טעם ההלכה, שאדם השומע את המגילה בלשון הקודש יוצא ידי חובה אף אם אינו מבין אותה, מה שאין כן כששומע בשאר השפות, שרק אם הוא מבין אזי יוצא ידי חובה. ההסבר הוא פשוט, שהרי השומע בשפה שאינו מבין דומה לשומע צפצוף הציפור, מה שאין כן כששומע לשון הקודש שהיא שפה בעצמיותה, אע"פ שאינו מבין יצא.
כמובן, בעניני דעות יש דברים בסיסיים ונקודות אמת מוחלטות, לא כדעת הפילוסופים שכפרו בעיקר, אך עלינו לשאוף לטפח את המחשבה האישית של האדם, ואת היוזמה בכל התחומים.
כעיקרון, חופש הביטוי הוא דבר חיובי, אך יש מקרים שזו צביעות בעלמא. כגון מי שמביע דעה שאינה לרוחו של השלטון, נקרא מסית ומביימים נגדו משפט, בדיוק כמו שהיוונים דנו את סוקרטס למיתה על כך שהוא 'משחית' את הנוער ע"י אמירת דברים שכליים אמיתיים שהיו מנוגדים למה שהם רצו לשמוע.
דרך התורה היא חרות אמיתית, האמת הצרופה כמו שהיא, ולאורה צריך עם ישראל ללכת. בפרשיות אלו אנו לומדים שהקב"ה מבער את אלו שהתנהגותם אינה מוסרית.
כתוב שלעתיד לבוא "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אך בינתיים אנו מצווים על פי תורתנו הקדושה להפיץ את אור האמת, שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש, ועם ישראל הוא העם הנבחר שבשבילו נכתבו כל הפרשיות הללו. כל זה עד שבא אברהם אבינו שעליו הושתת בנין האומה הישראלית, שעניינה הוא להביא את תורת האמת לכל בן אנוש בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
יהי רצון שנהיה ראויים ללכת בדרכו של אברהם אבינו לקרוא בשם ה' לכל העולם.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת ניצבים - וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בנ"י ביום מותו ע"מ להכניסם בברית.
נשאלת כאן השאלה : הרי עיקרה של הברית כתוב בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. א"כ לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב ?
אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ט הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.
בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות? הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל לא היה מושג של ערבות.
וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.
בהמשך הפרשה נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – זו מצות כתיבת ספר תורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה.
אלא שיש לשאול מנין שפסוק זה מלמד על מצות כתיבת ספר תורה, הרי בפסוק נאמר לכתוב "שירה", אולי הכוונה לשירת האזינו?
בפשטות אפשר לומר שכיון שאסור לכתוב פרשה אחת בפני עצמה, לכן חייבים לכתוב את כל התורה. אולם עדיין יקשה למאן דאמר בגמ' שמותר לכתוב פרשה אחת, מנין שהמצוה היא לכתוב את כל התורה. מסביר הנצי"ב: כתוב בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ובהמשך "ויכתוב משה", ולא מוזכר שיהושע סייע בכתיבת הספר. אלא שהמילים "ועתה כתבו לכם" כוללות שני ציווים: כתיבת ספר תורה, וכתיבת השירה הזאת. על כלל ישראל לכתוב את כל התורה, ועל משה רבנו לכתוב את דברי השירה. ומדוע התורה נקראת שירה?
בספרות הכללית יש פרוזה ויש פואמה. פרוזה היא כתיבת הדברים בדיוק כמו שהכותב רוצה שיבינום. אולם בשירה, המשורר מושל משלים, ומשתמש במילים שאינן בדיוק כוונתו אלא רומזות על כך.
לתורה יש שבעים פנים, ומלבד הפשט יש דברים עמוקים ונסתרים, דרשות רמזים וסודות – זו בחינת השירה שבתורה.
הרמב"ם כותב שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה.
אולם מסביר הרא"ש: מטרת מצות כתיבת ספר תורה היא על מנת שכל אדם יוכל ללמוד תורה. לכן היום, שעיקר לימוד התורה הוא מספרים מודפסים, כגון משנה, תלמוד, ראשונים וכו', גם מי שרוכש ספרים אלו מקיים את מצות כתיבת ס"ת.
האחרונים נחלקו בדעת הרא"ש, האם קניית ספרים היא במקום כתיבת ס"ת או בנוסף לכך. הש"ך מבין בדעת הרא"ש שקניית ספרי לימוד תורה היא ממש במקום כתיבת ס"ת, מפני שכתיבת ס"ת שייכת רק בזמן שלא היתה תורה שבע"פ, אך לאחר שנכתבה התושב"ע ניתן לצאת יד"ח גם בספרים המודפסים. אולם יש הסוברים שלא יתכן שמצוה מן התורה תשתנה במהלך הדורות.
למעשה, סומכים היום על שיטת הש"ך בהבנת הרא"ש, והרוכש ספרי גמרא, משנה, שולחן ערוך וכדומה, מקיים מצות כתיבת ספר תורה.
גדולי האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לצאת יד"ח המצוה ע"י שותפות, כגון כמה בנ"א הרוכשים ספר תורה בשותפות. ה'ערוך השולחן' פוסק שבזה אין מקיימים מצות כתיבת ס"ת, מפני שהמצוה היא שכל אחד יכתוב (או ירכוש) ס"ת לעצמו. יש הסוברים שכיון שאיננו בקיאים היום בחסרות ויתרות, לא מוטלת עלינו המצוה לכתוב ס"ת, מפני שאדם לא מצווה במה שאינו יכול לקיים.
יהי רצון שנזכה כולנו גם לרכוש ספרים וללמוד בהם, וגם לקיים את המצוה בהידור ע"י כתיבת ס"ת לכל אחד ואחד.

דברים לפרשת כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

קישור לשיעור וידאו קצר של הרב לפרשת השבוע - כי תבוא

הנושא המרכזי בפרשתנו הוא הברכות והקללות, שמשה רבנו אומר לכלל ישראל שבועות מספר לפני שהוא נפרד מהם. זו מעין חזרה על תוכן הברכות והקללות שנאמרו בסוף ספר ויקרא, לאחר מתן תורה.
משה רבנו עומד בפני הדור הנכנס לארץ ורוצה להחדיר למודעות שלהם שהנהגת ה' בעולם תלויה בהתנהגות עם ישראל. אם ילכו בדרכה של תורה תהיה הצלחה מכל הבחינות, הן בענייני פרנסה, הן בענייני הבריאות, והן מבחינת השלום, הביטחון, והישיבה בארץ. אולם אם ח"ו יעזבו את עבודת ה' יבואו אותן צ"ט קללות הכתובות בפרשה.
הרמב"ן אומר שהקללות שבפרשת 'בחוקותי' הן כנגד חורבן בית ראשון והקללות שבפרשתנו הן כנגד חורבן בית שני.
אחת הקללות היא "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", דהיינו, שגם כשבאים האסונות הלב אטום ולא רואים את המציאות נכוחה. הייסורים שההשגחה האלוקית מביאה על עם ישראל אינם לשם הענשה, אלא בעיקר כדי לעורר את העם לתשובה ולחשיבה, שידעו שהעונשים באים כתוצאה ממעשיהם הרעים. אך אם יש אטימות, תימהון לבב, ועיוורון שאינו עיוורון פיזי אלא עיוורון מלהבין את המציאות בצורה נכונה, באות מכות נאמנות. אלו לא מכות שבאות לעורר ונעלמות, אלא מכות ממושכות.
לצערנו, ראינו מציאות כזו בדור הקודם בו התרחשה השואה, שאף אחד לא שאל למה באה עלינו השואה.
גם היום, המצב הביטחוני קשה, מתגברים האיומים מקרוב ומרחוק, ולרוב הציבור אין מודעות שאלו עונשים על החולשות שיש בעמנו.
אולם אנו, כאנשים המאמינים בהשגחת ה' על עמו, עלינו לשאול מדוע הולכים ומתגברים האיומים על עם ישראל גם ממדינות רחוקות. נלע"ד שאחת הסיבות העיקריות לכך היא המשך חטא המרגלים. חלק מהציבור עדיין לא הבין שעם ישראל חזר לארצו ולמולדתו, ועליו לגאול אותה, ליישב אותה, ולרוקן את הארץ מהמחבלים ותומכיהם. לצערנו, לא רק שלא עושים זאת, אלא להיפך, משאירים אותם פה, מטפחים אותם, ועוד רוצים להקים להם מדינה. בנוסף לכך, מתנכלים ליהודים שבמסירות ונאמנות רוצים ליישב את הארץ ולגאול אותה. מחפשים עילות 'מתחת לאדמה' כדי להרחיק מתיישבים ממקום מגורם ומביימים כתבי אישום ומשפטים. זהו החטא בעצמו, וזו אחת הסיבות העיקריות שבגינה אנחנו סובלים. אין שום פתרון לבעיה הזאת כל זמן שעם ישראל לא יבין שעליו לגאול את הארץ ולהחזיר אותה לבעלות מוחלטת של עם ישראל.
אנו נמצאים בימים של תשובה. התשובה צריכה להיות לא רק בעניינים פרטיים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, אלא גם בנושאים כלליים. עם ישראל צריך לדעת שהמשימה האלוקית המוטלת עליו בדור הזה היא לחזור לארץ, לכונן בה ממלכה, ולהחיל את הריבונות של עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ואיסור חמור הוא לומר, אפילו על שעל אחד מארץ ישראל, שהוא שייך לעם אחר.
יהי רצון שתפקחנה העיניים ולקראת ראש השנה עם ישראל יחזור בתשובה, והקב"ה יכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים, ולשנת גאולה וישועה.

דברים לפרשת ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות תשובה והלכות ראש השנה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ב' אלול (24/08) בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45).
הציבור מוזמן.

משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .
נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס , לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .
חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. הח"ח ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.
אם תשאל השאלה לגבי התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נלע"ד שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.
לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.
יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.

דברים לפרשת עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.
הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.
לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.
הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.
ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.
זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.
מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.
כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.
בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.
יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.