דברים לפרשת מטות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



 

          

פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים : פרשת נדרים, מלחמת מדין, ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן.

הנושא ההלכתי הראשון הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר את החפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.


משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.

למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.


אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.


לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.


יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.

 

                                                                        

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפרשת פנחס, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

          

בשלושת השבועות אנחנו קוראים את פרשת 'פנחס', לאחר מכן את פרשות 'מטות- מסעי' ולאחר מכן את פרשת 'דברים'. ההפטרות שאנו קוראים בשבתות אלו, הנקראות 'תלתא דפורענותא', אינן שייכות כ"כ לפרשות השבוע אלא לענייני דיומא. מכיון שהימים שאנו נמצאים בהם הם ימי אבלות על חורבן ביהמ"ק, תקנו חז"ל לקרוא את דברי האזהרה של ירמיהו, שאם ילכו בדרכים נלוזות יבוא חורבן.

השבועות הללו באו גם לעורר אותנו לתשובת המשקל. בעטיו של חטא המרגלים נגזר על אבותינו חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, הגלויות וכל המסתעף מהם. כשנתב

​​
ונן, נראה שבנושאים המרכזיים של פרשיות השבוע יש הדרכה אלוקית לתיקון אותה חולשה שגרמה לנו את חטא המרגלים.

חז"ל אומרים לנו שעיקר חטא המרגלים היה "וימאסו בארץ חמדה", ואז נאמר : אתם בכיתם בכיה של חינם  באה לכם בכיה לדורות.

נושא מרכזי בפרשת 'פנחס' הוא המפקד שהיה בשנת הארבעים, מפקד שמטרתו היתה לדעת כמה מונה כל שבט, מפני שלאלה נתחלקה הארץ, לגברים מגיל עשרים ועד גיל שישים ,"לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט". בעטיו של מפקד זה באו בנות צלופחד בטענה שהן רוצות נחלה בתוך אחוזת אביהן. חז"ל דרשו שבנות צלופחד היו חכמניות ודרשניות. הן לא היו  תאבות לרכוש בעלמא, שאילו היו רוצות רק נחלה בארץ, היו יכולות להצטרף לחצי שבט המנשה שקיבל את נחלתו בעבר הירדן, אשר בו היתה נחלה רחבת ידיים. אלא שבגודל אמונתן וצדקותן של בנות צלפחד הן רצו חלק בעיקר קדושתה של הארץ, שהיה בצד המערבי "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" - בחלק של שבט מנשה שקיבל את נחלתו בתוך הארץ. ואף שהמקום עדיין לא נכבש, הן האמינו שעם ישראל יעלה לארץ, יכבוש אותה וינחל אותה. זו תשובת המשקל לחטא המרגלים.

גם בדורנו, שזכינו לשיבת עם ישראל לארצו, חשוב שנדע להכיר בגודל חשיבותה של ארצנו, ולאהוב אותה כמו שבנות צלופחד אהבוה. לצערנו, יש עדיין חלק מעמנו שאינו מודע לגודל החשיבות של מצוות ישוב הארץ, ולא מודע לכך שמצבו הלאומי של עם ישראל לא יתייצב אלא אם כן הוא יהיה מחובר לארץ. כל הנסיונות להפריד בין העם ובין הארץ, ולומר שיש להציל את העם לפני הארץ, הם פטפוטי סרק. כמו שאי אפשר להוציא את הדגים מהים שיחיו על שפת הים, כך א"א להפריד בין העם והארץ אפילו לרגע אחד. כשעם ישראל שוכן בארץ ישראל, קומתו הלאומית זקופה, חיה, קיימת ויציבה. אולם כאשר ממעיטים את אחיזתם של אחינו בני ישראל ברחבי ארצנו, מנמיכים את קומתה הלאומית של כנסת ישראל.


לכן בימינו אלה חובה עלינו ליישב את כל מרחבי ארצנו, להחיל ריבונות יהודית על כל חלקיה, ולנקות אותה ממחבלים. להם יש למעלה מעשרים מדינות , וגם אותן אינם מסוגלים להנהיג.

מדינת ישראל תוכל ברצון רב  לעזור להם בייעוץ ובהדרכה נכונה כיצד  להתיישב מחדש בארצות מוצאם, ובלבד שהיא תהיה הריבון הבלעדי על הארץ.

נקוה שעם ישראל יבין שזאת טובתו, ואז נזכה ששלושת השבועות הללו יהפכו לששון ולשמחה, כמו שהבטיח הנביא ש"צום הרביעי וצום החמישי יהפכו לששון ולשמחה".

 

                                                                  

 

 


דברים לפרשת בלק, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א




          

במסכת 'בבא בתרא' דנה הגמרא מי היו כותבי הספרים בתנ"ך, ולגבי פרשת 'בלק' אומרת הגמרא: "משה רבנו כתב ספרו ופרשת בלעם".

נשאלת השאלה : מה המיוחד בפרשה זו, הרי משה רבנו ע"ה כתב את כל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'? אומר רש"י, שפרשת בלק איננה עוסקת בציווים אלוקיים לעם ישראל או בהתרחשויות שארעו לעם ישראל. יש כאן מעין יציאה מתוך מחנה ישראל, והתבוננות  במתרחש במואב, במדין ובשאר העמים שמסביב - מה הם זוממים, מה הם חושבים, ואיך הם רואים את עם ישראל ?


בלעם היה התיאולוג של העולם הקדמון. הוא ישב בפרס או בעירק, והיה ראש הקתדרה שם, קוסם ומכשף. מצד עצמו הוא לא היה נביא, רק מצד מעלתן של ישראל הקב"ה עשה אותו נביא. הוא ברך את עם ישראל וכל נבואותיו מתמקדות בעליית קרנם של ישראל, מזמן הכניסה לארץ בזמן יהושע בן נון ועד כינון מלכות ישראל בימי שאול ודוד. נבואותיו מתפרשות גם לעתיד לבוא, עד שהוא רואה את מלכות דוד חוזרת עם המשיח שיבוא בסופו של דבר, והשפעתה על העולם כולו.


שלש פעמים הוא מתנבא, בנוסף לפעם הרביעית שהיא לא כתשובה למלך מואב. הנבואה הראשונה, כשהוא רואה את ישראל "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המפרשים מסבירים, שהוא מתאר את עם ישראל כשונה מכל העמים בתוכן החיים שלו, במגמה שלו, במנהגיו, בשאיפותיו, ובכל הווי החיים שלו.

לאחרים אין ערכים עליונים  והכל מתמקד אצלם בענייני חומר, ואין הבדל באיזו שפה הם מדברים. לכל העמים יש הווי תרבות זהה במהותו, אע"פ שהוא שונה בפן החיצוני שלו.

הנצי"ב מסביר את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כך  : "הן עם לבדד" – אם עם ישראל ישמור על תרבותו ועל ייחודיותו, אז - "ישכון", ישב לבטח, וגם אומות העולם יכבדו אותו. רעיון זה הפוך ממה שאומרים, שעם ישראל צריך להתערב עם הגויים כדי לצמצם את האנטישמיות נגדו. האמת הנכונה היא, שרק אם נשמור על ייחודנו ונצמד לתפקידנו האלוקי להיות לברית עם לאור גויים, להודיע את מציאות ה', הגויים יכבדו אותנו. אבל "ובגויים" – אם עם ישראל יתקרב לגויים ויחקה תרבויות נכר, ממילא "לא יתחשב" - הגויים יזלזלו ולא יתחשבו בו.

לצערנו אנו רואים שהאנטישמיות היום גואה בעולם. ככל שעם ישראל ינסה להידמות לגויים, גלי האנטישמיות יגברו. מצד מסויים יש בזה דבר חיובי, שכך נדחים ישראל ולא מתערבים בגויים. כשעם ישראל לא מבין בעצמו, באים גלי השנאה ומרחיקים אותו מהגויים. עלינו לשמור על ייחודנו, על תרבותנו, ועל קדושת החיים שלנו. כמובן שבענייני מסחר אפשר להתקשר עם כל העולם, אך לא בתרבות, במאווים ובשאיפות.


כל שנאת אומות העולם אלינו היא בגלל שאין אנו הולכים בדרכה של תורה .כך גם נאמר בספר 'תהילים' , שבמצרים הקדומה רצו בני ישראל להידמות למצרים - "הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו". יעקב אבינו רצה שבניו יגורו בארץ גושן לבל יתערבו בגויים, אך הם רצו שלא להיבדל  ולכן יצאו מארץ גושן, וכתוצאה מכך גברה השנאה כלפיהם.

 

יהי רצון שעם ישראל ידע ללכת בדרכו של משה רבנו שהנחיל לנו את יסודות התורה, שרק על ידה נזכה לשלום ולביטחון .

 

                                                                        

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

--

                     
photo



























David Wilder דוד וילדר
Exec Dir: Eretz.Org
p:(+972) 52-429-5554 | p: US: +1-347-725-0325 | e:david@davidwilder.org | w:www.davidwilder.org a: Beit Hadassah, Hebron בית הדסה, חברון 90100
Breaking the Lies - שוברים שקרים
    
 David Wilder on Facebook

Fwd: דברים לפרשת חקת, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


מצ"ב רעיון קצר לפרשת חקת, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.

כמו כן, צרפנו קישור לשיעור וידאו של הרב לפרשת השבוע - חקת

מחר בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב, בנושא "מקור חיוב ארבעת הצומות בזמננו" , ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

הציבור מוזמן.



בפרשת 'חוקת' יש מעבר מהשנה השנית ליציאת מצרים, אל שנת הארבעים, לאחר שלושים ושמונה שנים בהן לא היו אירועים מיוחדים. כל זאת החל בניסן של שנת הארבעים,שאז באו מדבר סיני, עד חודש אדר שלאחר מכן, בו נפטר משה.

שנת הארבעים, כפי שכותבת התורה, היא שנת הסתלקותה של מרים, שבעקבותיה לא היו מים לעדה. מסבירים המפרשים שמניעת מי באר מרים לא היתה כעונש אלא כפעולה חינוכית, להרגילם לחיים בדרך הטבע. במדבר בני ישראל חיו בצורה ניסית - ירד להם מן בכל יום, בארה של מרים סיפקה להם מים, וענני כבוד היו סוככים עליהם מפני חום השמש. ההשגחה האלוקית רצתה להרגילם לחיים בדרך הטבע, כדי להכינם לחיים בארץ ישראל.


בגלל חוסר המים אירעה פרשת 'מי מריבה', בה הגיע משה רבנו לכלל טעות וכעס. נחלקו המפרשים בהבנת חטאו של משה רבנו.

 

הנצי"ב בפירושו לתורה אומר, שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל כיצד יש לבקש מהקב"ה גשם בזמן בצורת - הזקן שבחבורה אומר דברי כיבושין ומוסר והציבור עומד בתפילה . כל סדרי התפילות והתעניות בזמן עצירת גשמים מפורטים במסכת 'תענית'.

כיון שבארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים" ועיניהם של ישראל תמיד לשמים בצפייה לגשם, היה צריך משה רבנו  להדגים להם כיצד מתפללים ומתחננים לה' בשביל הגשם. אך כיון שבני ישראל הכעיסו אותו בא לכלל טעות, היכה בסלע ויצאו מים.

לכתחילה משה רבנו היה צריך ללמדם להתפלל והמים היו אמורים לבוא בצורה טבעית, על ידי גשמים או על ידי התגברות נחל כלשהו, ובכל אופן לא על ידי הכאה בסלע. בשל טעות זו נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ.

הנהגתו של משה רבנו היתה למעלה מן הטבע – "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אך עם ישראל רצה הנהגה בדרך הטבע, ולכן הם גם שלחו את המרגלים. אילו ההנהגה היתה בדרכו של משה, לא היו זקוקים כלל לאמצעי מלחמה, אך הם לא רצו לחיות במתח רוחני כל כך גבוה, ולכן מידי פעם התלוננו בני ישראל "למה העליתונו מארץ מצרים" לספירה גבוהה כל כך, שקשה לנו לעמוד בה. משום כך לא זכו שמשה רבנו ינהיג אותם בארץ ישראל.

בדורנו אנו זקוקים ביותר להרבות בתפילה וזעקה לנוכח המצב הקשה בו נתון עמנו, מאויבינו מבחוץ והחלושים מבית. והלוואי שנתאמץ בתפילה לבטל את הגזירות והשם ישמע את קולנו ויוציאנו למרחב במהרה בימינו.