דברים לפרשת וירא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

שלש פרשות מקדישה התורה למעשיו ולפעליו של אברהם אבינו, מכיון שכל מעשיהם של אבותינו הקדושים לא הצטמצמו לדורם. אלו דברים שהשאירו את רישומם על הנהגת כלל ישראל בכל הדורות.

בסוף פרשת וירא אנו קוראים על נסיון העקידה. בנסיון זה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע עלי אדמות. הקב"ה מביא נסיון על האדם, למרות שהוא יודע מהי מחשבתו, כדי לגלות כלפי חוץ את מה שיש בכוחו של האדם.

מעשה העקידה מוצא את ביטויו בתפילות, במיוחד בימים הנוראים, כשאנו מדגישים דוקא את גדולתו של אברהם אבינו, שכבש את רחמיו. נשאלת השאלה: כיצד התעלמו חז"ל מיצחק, הרי לפי מסורת חז"ל יצחק אבינו היה כבר בן שלושים ושבע ?  הרי עצם העובדה שאברהם הטעין עליו חבילת עצים מוכיחה שיצחק לא היה תינוק אלא אדם מבוגר.

נאמר שיצחק שאל את אביו : 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'? ותשובת אברהם : 'אלקים יראה לו השה לעולה בני'. לפי הפשט ענה לו, שהקב"ה ימציא את השה, אך לפי המדרש אמר לו : אם יהיה שה – יקריב את השה, ואם לא - לעולה בני. בהמשך  נאמר : 'וילכו שניהם יחדיו', דהיינו, יצחק הבין שהוא הולך להעקד ובאופן טבעי היה צריך לברוח, אך בכל זאת הוא הלך בלב שלם. איך ייתכן שהכתוב מתעלם  ממסירות הנפש של יצחק?

בעל ה'שפת אמת' מלמדנו יסוד גדול מאוד, המבחין במעשה העקידה בין אברהם ליצחק. יצחק אבינו קיבל מינקותו חינוך מאברהם אבינו ומשרה אמנו, שאדם  צריך תמיד לשאוף לעשות את רצון ה'. הוא אינו חי לעצמו, אלא עליו להיות שגריר נאמן למילוי משימתו בעולם. כשמחנכים את האדם מגיל צעיר, שיש למסור את הנפש על מה שהקב"ה דורש, הוא מוכן אפילו לעקידה. אמנם להגיע לדרגה כזו צריך לעמול שנים, אבל אח"כ הדבר נהיה יותר פשוט. יצחק אבינו יסד את התכונה הנפשית ,שאדם מישראל יכול וחייב למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש על מצוות ה' היא ענין מיוחד לעם ישראל ולא לבני נח, גם במצוות שהם חייבים בהן. אם נכרי מכריח נכרי אחר לעבוד ע"ז, אין הוא צריך למסור את נפשו, למרות שאסור לו לעבוד ע"ז. אי אפשר לדרוש ממנו דבר שהוא מנוגד לטבעו. בעם ישראל האהבה שאבותינו הקדושים נטעו בלב כל צאצאיהם לדורות היא כזו, שאדם מוכן לוותר על נוחיותו האישית למען כבוד שמו יתברך. מסירות הנפש נעשתה טבע שני בעם ישראל, ויהודים במשך כל הדורות ובכל הגלויות מסרו את נפשם על התורה.

אצל אברהם אבינו היתה אמורה להיות התלבטות קשה. בתחילה הקב"ה מבטיח : 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואח"כ אומר לו : 'והעלהו שם לעולה'. בהסתכלות פשוטה קיימת סתירה בין שתי האמירות האלה.

גדלותו של אברהם אבינו, שמבטל את רצונו, ולא מנסה לחפש תחבולות כדי להתחמק מצווי ה'. נאמר : 'וישכם אברהם בבקר', ולפי המדרש השטן גרם לשטפונות כדי לעכבו בדרכו. אברהם אבינו היה יכול  לומר : אנוס אני, אין לי אפשרות לעבור, לא אלך. אולם הוא עשה ככל יכולתו כדי לקיים את מצוות בוראו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמר : 'ואנכי עפר ואפר' - אין כלום במחשבותי לעומת ציווי הקב"ה.

משום כך, נסיון העקדה לגבי אברהם אבינו היה גדול יותר מאשר לגבי יצחק, נסיון העקדה הכתיר את אברהם אבינו כגדול המאמינים, ואת  האמונה הגדולה הזאת הנחיל לבניו.

ובזמנינו זה שאנו עומדים בתקופה קשה בהתמודדות נגד הטרור הפראי המנסה בכל דרך לעקור את אחיזתנו בחבלי ארצנו, נשים לנגד עינינו את המסירות הגדולה של אבותינו שמסרו את נפשם למען כבוד שמים. בזמן הזה הנקודה העיקרית היא מצות יישוב  ארצנו כפי שכותב הרב חרל"פ זצ"ל, ואם אנו נעשה את כל מה שבידינו למען המשך קיומנו בארצנו בודאי שתהיה לנו סייעתא דשמיא שנצליח ונזכה לראות בקרוב בישועת השם על עמו ונחלתו.

יהי רצון שנזכה כולנו לסגל לעצמנו את המעלות הגדולות של אבותינו הקדושים. אכן ב"ה זכינו שיש לנו ציבור, ובמיוחד בני נוער, שמוכן למסור את נפשו על גאולת ארצנו והשבתה לידי עם ישראל  מתוך מסירות נפש גדולה, עד שנזכה לראות  את קץ גאולתנו.

 

 


דברים לפרשת לך לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



 

בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.

 

כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?

מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.

 

חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!

מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו  היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!

כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.

 

מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.

 

 

 

 


דברים לפרשת בראשית, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

פרשתנו עוסקת בתיאור בריאת העולם ועשרת הדורות שהיו מאדם הראשון ועד נח.

 

אמונת עם ישראל היא שהבורא הוא מופשט, יחיד, כל יכול, קדמון לכל דבר, וברא את העולם יש מאין. אמונה זו שונה מזו של הפילוסופים היוונים, אשר טענו שהיה חומר קדמון אשר ממנו נברא הכל.

 

יש ראשונים הסוברים שהבריאה היתה כפשוטו כמו שכתוב בפסוקים, שכל יום הקב"ה ברא משהו אחר. הרמב"ן סובר, שביום הראשון, בו נאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נברא חומר היולי שאין לו צורה, וזה מה שכתוב "והארץ היתה תוהו ובוהו". 'תוהו' הכוונה לדבר לא מוגדר, ללא גבולות, ו'בוהו' הכוונה בו היא - שהכל בכחו. בשאר הימים הכל נברא יש מיש, מאותו חומר היולי. לכל הדעות הבורא ברא הכל, ולא היה שום דבר קודם אליו.

 

לפי חשבוננו העולם נברא לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש שנים. ידוע שהארכיאולוגים גילו ממצאים שעל פי חשבון החוקים הנוהגים היום בעולם, היווצרותם אורכת שנים רבות, בעוד שכאמור העולם קיים פחות מששת אלפים שנה.

 

ראשית עלינו לדעת כי ביהדות הנושא של גיל העולם אינו חלק מעיקרי האמונה. עצם העובדה שהבורא ברא את העולם יש מאין היא החשובה ולא איך העולם נברא, האם בפעם אחת או שהיתה התפתחות. כל אחת מהטענות האלה יכולה להשתלב עם תאור הבריאה בספר בראשית.

 

שנית, מעשי בראשית נבראו בקומתם בצביונם ובדעתם, העולם נברא מוכן לשימושו של האדם. לדוגמה, אם האדם היה צריך פחם, הוא לא היה זקוק לחכות אלף שנה לתהליכים הכימיים שהופכים את העצים לפחם, אלא היה לו פחם מוכן. אדם הראשון בעצמו נולד כבחור בן עשרים, בעל כוחות רוחניים ופיזיים גם יחד.

כמו כן עד המבול כוחות הטבע היו חזקים הרבה יותר מהיום, ואף האדם היה חי קרוב לאלף שנה. הרמב"ן כותב שלא רק אלו שהוזכרו במקרא חיו הרבה שנים, אלא כך חיו כל האנשים. האקלים אז היה שונה, והשנים היו כמו בין פסח לעצרת.

לכן אין אנו 'נבהלים' כשאומרים לנו שהווצרות של מאובן מסויים אורכת מליון שנה, מפני שכך אמור להיות לפי חוקי הטבע היום, אך בבריאת העולם היו חוקים אחרים. המבול הטביע את בעלי החיים שהיו אז, ויכול להיות שהיו עוד בעלי חיים שאינם היום.

 

אנו מוצאים שהתורה אינה  מסתירה את המעידות שהיו לאדם הראשון ולחוה אשתו, לקין להבל ולנח, אך היה כדאי להשגחה האלוקית לברוא את העולם כדי שבסופו של דבר יגיע אברהם אבינו ויכיר במי שאמר והיה העולם. שתי הפרשות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', הן הקדמה עד להופעתו של אברהם אבינו אבי האומה הישראלית.

תכלית בריאת העולם היא שתהיה אומה שתבין מהו תפקידו של האדם עלי אדמות. חיי אמונה משפיעים על כל תפיסת העולם, ועל ההתייחסות לכל מה שמתרחש בעולם.

לבעל אמונה יש שאיפות שונות במהותן מאשר למי שחי בשביל לאכול ואוכל בשביל לחיות. לכן דרשו חז"ל ש"בראשית ברא" -  בשביל ראשית, בשביל ישראל שנקראים ראשית, זוהי מטרת בריאת העולם. כמו שרופא בתחילה לומד את האנטומיה של גוף האדם ואחר כך את חכמת הרפואה, כך התורה רוצה שנדע מהי מהותו של האדם, ומהם הכוחות הקיימים בו, ואחר כך מפרטת את המצוות שהאדם חייב בהן.

יהי רצון שנזכה להכיר את המטרה הנעלית שלשמה נברא העולם ולפעול על פי צווי הבורא.